רפובליקת נטאליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רפובליקת נטאליה
Republiek Natalia
Flag of Natalia Republic.svg
דגל
רפובליקת נטאליה (באדום)
יבשת אפריקה
שפה נפוצה הולנדית, אפריקאנס
עיר בירה פיטרמריצבורג
משטר רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית
הקמה
תאריך
הטרק הגדול
12 באוקטובר 1839
פירוק
תאריך

תאריך
סיפוח בריטי
12 במאי 1843
כיבוש סופי
דצמבר 1845
ישות קודמת ממלכת הזולו
ישות יורשת מושבת נטאלמושבת נטאל  מושבת נטאל
שליטים בולטים אנדריאס פרטוריוס
שטח בעבר כ-40,000 קמ"ר
אוכלוסייה בעבר בין 1,000 ל-4,000 לבנים
דת הכנסייה הרפורמית ההולנדית

רפובליקת נטאליההולנדית: Republiek Natalia), הייתה מדינה עצמאית קצרת ימים שהתקיימה לקראת אמצע המאה ה-19 בשטחי דרום אפריקה של ימינו, באזור בו נמצאת היום פרובינציית קוואזולו נטאל.

רפובליקת נטאליה הוקמה בשנת 1839 על ידי אפריקאנרים אשר הגיעו למקום ממושבת הכף במסגרת הטרק הגדול. לבסוף, כארבע שנים לאחר הקמתה, בשנת 1843 היא סופחה לבריטניה בתום מאבק בין הבריטים לתושבי הרפובליקה. בצר להם, עזבו רוב תושביה צפונה וחזרו לנדוד במרחב. רובם ישתקעו לבסוף ברפובליקות האפריקאנריות שהוקמו בפנים הארץ במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 - הרפובליקה הדרום אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגלת משא רתומה לשוורים חוצה אפיק מים בעת הטרק הגדול
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטרק הגדול

רפובליקת נטאל הייתה הניסיון הממשי הראשון של האפריקאנרים להקים לעצמם מדינה עצמאית במסגרת הטרק הגדול. מוצאו של העם האפריקאנרי, השחקן הראשי בטרק הגדול, הוא במושבת הכף ההולנדית, אשר החלה את דרכה בקייפטאון בשנת 1652. האפריקאנרים הם צאצאיהם של המתיישבים ההולנדים שאכלסו את המושבה, אשר בשנת 1806 עברה סופית לשליטה בריטית. למרות שבתחילה ניסה השלטון הבריטי החדש לרכוש את אמונם של האפריקאנרים, עד מהרה היחסים בין הצדדים עלו על שרטון. האפריקאנרים תפסו את השלטון הבריטי כרודני, וחשו געגוע לימי השלטון ההולנדי.[1] עד מהרה החלו קולות של מרד להישמע בקרב האפריקאנרים במושבה, אך לנוכח כוחה העצום של האימפריה, הבינו האפריקאנרים שכל ניסיון לעימות ישיר עמה נידון לכישלון. ברם, הם החליטו שעזיבתה של המושבה היא מעשה בלתי נמנע.[2]

בחודש ינואר 1832 האנגלי ד"ר אנדרו סמית והאפריאנרי וילם ברג, נשלחו על ידי מנהיגים אפריקאנרים ממושבת הכף לחקור את התאמתו של חבל נטאל להתיישבות אפריקאנרית עצמאית. עם חזרתם של סמית וברג אל המושבה מספר חודשים לאחר מכן, הם דיווחו שנטאל היא ארץ פורייה, רחבת ידיים וריקה יחסית מאוכלוסייה. כל זאת כאשר גם חופה הארוך לאוקיינוס ההודי הופך אותה למתאימה להקמת ישות מדינית עצמאית.[1][2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שורה של דיונים פנימיים ממושכים, בשנת 1835 יצאו ממושבת הכף משלחות ראשונת של חלוצים אפריקאנרים לתור את הארץ. בתחילה אנשי הטרק התמקדו בעיקר בהכנעת השבטים הילידיים בתחומי המדינה החופשית של ימינו ובצפונה של הארץ. עקב הצלחתם לקצור ניצחונות על חלק מהשבטים בשלהי שנת 1836, ההגירה ממושבת הכף מזרחה הפכה להמונית. בחודשים הבאים אלפי אפריקאנרים עמוסים על עגלות משא עזבו את שטחי המושבה ונעו לכיוון צפון מזרח, אל השטחים שמעבר לנהר האורנג'. עם התעצמות ההגירה, החלו אפריקאנרים רבים פונים אל מלאכת יישוב חבל נטאל, הרעיון המקורי של הטרק הגדול.[3]

חלוץ ההתיישבות בנטאל היה פיט רטיף אשר משלחתו בת מאה האנשים עזבה את מושבת הכף בפברואר 1837. ב-6 באוקטובר אותה השנה יצא רטיף על גבי סוסו יחד עם עוד 15 רוכבים ו-4 עגלות משא לחקור את חבל נטאל. רטיף חזר למחנהו שבמרכז הארץ ב-2 בנובמבר, בהודיעו לאנשיו שהם יכולים להיכנס לאזור, מאחר שלהערכתו האזור נמצא מתאים להתיישבות. הוא יזם משא ומתן עם מלך הזולו, דינגאנה (אחיו למחצה של שאקה), ובאותו החודש אף הגיע לביקור אצלו בארמונו. בעת ביקורו השני של רטיף אצל דינגאנה, הסכימו אנשי הזולו להתיישבותם של האפריקאנרים בנטאל.[2][4]

נהר הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני זולו תוקפים את האפריקאנרים בשטח ממלכתם, מייד לאחר טבח משלחת רטיף

תוך שבועות ספורים הגיעו כמה מאות אפריקאנרים להתיישב בשטחי ממלכת הזולו. למרות אזהרות שונות, ב-28 בינואר 1838 יצא רטיף להיפגש עם דינגאנה מלך הזולו, בתקווה שיוכל לשאת ולתת עמו על גבולות קבע להתיישבות האפריקאנרית בנטאל. לאחר שסיכמו ביניהם את הנושא, הזמין דינגאנה את רטיף ואנשיו לחזות במסיבה והצגה מיוחדת של אנשי שבטו. עם כניסתם למקום, התבקשו האפריקאנרים להשאיר את נשקם מחוץ למתחם ההופעה כדי לכבד את המנהגים של הזולו, ואנשיו של רטיף כיבדו את הבקשה. באמצע ההופעה, התנפלו אנשיו של דינגאנה על האפריקאנרים ושבו אותם ואת בני לוויתם השחורים. רטיף ועוד כ-100 איש נטבחו כולם במה שיכונה לימים טבח משלחת רטיף. מייד לאחר הטבח, הורה דינגאנה להוציא להורג את כל האפריקאנרים שהתיישבו בעצת רטיף בתחומי ממלכתו בחבל נטאל, וכן להחרים את רכושם. 534 אנשים נהרגו, לרבות 185 ילדים ו-56 נשים.[2][5]

הטבח של אנשי הזולו באנשיו של רטיף הותיר זעזוע עמוק וחרדה כבדה בקרב האפריקאנרים שייצאו לטרק הגדול. עקב כעסם הרב, החליטו האפריקאנרים להשיב מלחמה ולצאת לנקמה. את מסע העונשין הובילו המנהיגים האפריקאנרים פיט אויס והנדריק פוטכיטר. שניהם הגיעו לנטאל, כל אחד עם כוח צבאי משלו. כשכל כוח מונה מעט יותר מ-150 לוחמים, ביום ה-9 באפריל 1838, כחודשיים לאחר הטבח במשלחת רטיף, פרץ הקרב, אשר יקבל לימים את השם קרב איטאלני (Italeni). אל מול צבאם הלא מאורגן, פגשו האפריקאנרים כוח זולו מאומן היטב ומתואם של כ-8,000 לוחמים במערכי אימפי. מצוידים בנשק חם הכוחות של אויס ופוטכיטר הצליחו להנחית מכות קשות על צבא הזולו, כאשר בקרב כוחותיהם שלהם נרשמו עשרה הרוגים בלבד. למרות זאת, נראה היה שהשגת ניצחון על צבא הזולו העצום בגודלו הוא משימה בלתי אפשרית. מעבר לכך, בין עשרת ההרוגים היה גם פיט אויס עצמו, דבר אשר העיב על מהלך הקרב. ברם, החליט פוטכיטר בעצת חייליו להורות על נסיגה, כאשר הקרב נתפס ככישלון.[6][7]

לא מרוצים מחוסר ההצלחה להכריע את הזולו בקרב איטאלני, החלו האפריקאנרים שוקדים על תכנונו של קרב חדש כנגד הזולו. לפיקוד על הצבא האפריקאנרי נבחר המצביא הצעיר אנדריאס פרטוריוס. הצבא האפריקאנרי, אשר מנה כ-700 לוחמים חמושים בנשק חם ומצוידים בתותח, התמקם בעמדות הגנה על גדות נהר הבפאלו, סמוך לאתר בו נערך קרב איטאלני כשמונה חודשים קודם לכן. עם שחר ה-16 בדצמבר 1838, קרב נהר הדם (Bloedrivier). כוח זולו עצום בגודלו של 12,000 עד 21,000 לוחמים מצוידים בחניתות מסודרים במערכי אימפי החל לתקוף את הכוח האפריקנרי מכל עבריו. אל מול רעמי אש רוביהם של האפריקנרים, הזולו כשלו בכל ניסיון להתקרב אליהם. הקרב, אשר נערך בין שעתיים לשלוש שעות, הסתיים בתוצאה מכרעת יוצאת מגדר הרגיל. למעלה מ-3,000 אנשי זולו נהרגו ואף לא אחד מקרב האפריקאנרים. בנוסף, צבא הזולו נסג משדה הקרב וממלכת הזולו חדלה למעשה מכל תפקוד ריבוני. באופן לא מפתיע, ראו האפריקאנרים את ניצחונם בקרב כאות מבשר מהאל אל נכונות צעדיהם. הקרב נתן רוח גבית לטרק הגדול בכלל ולהתיישבות בנטאל בפרט.[6][2][8]

הקמת הרפובליקה והתבססותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו המשוחזר של אנדריאס פרטוריוס בפיטרמריצבורג. בתים מעין אלו הקימו המתיישבים בעיר בעת שנות קיומה של רפובליקת נאטליה.

לאורך שנת 1839, לאחר ניצחון האפריקאנרים על הזולו בקרב נהר הדם בשנה הקודמת, הגיעו כמויות גדולות יחסית של אפריקאנרים להתיישב בחבל נטאל. למרות שלכאורה, ובמיוחד נכון היה הדבר בעקבות הכרעת הזולו, היה האזור אידיאלי עבור האפריקאנרים, אל מול עיניהם הם ראו ניצנים של קולוניזציה בריטית מוקדמת של האזור. האפריקאנרים היו חרדים מהאפשרות שמחירי הדמים ששילמו במלחמתם על נטאל יהיו לשווא. למרות זאת, הם החליטו לנצל את שעת הכושר, וב-12 באוקטובר 1830, הם הכריזו על הקמת רפובליקת נטאליה - מדינה אפריקאנרית דמוקרטית עצמאית. מקימי הרפובליקה קיוו שבאמצעות דרך זו של קביעת עובדות בשטח הם יניאו את בריטניה מכוונתה להשתלט על האזור.[9][10]

תושבי הרפובליקה החדשה ייסדו את העיר פיטרמריצבורג, בה הם קבעו את בירתם ושם הקימו את מועצת העם של נטאליה, הפרלמנט המקומי. היו בו 24 חברים, אשר ייצגו את בכירי האפריקאנרים ולכאורה היו אמורים לשמש כגוף השלטוני הבלעדי ברפובליקה. בראשות המועצה עמד כל פעם חבר אחר, אשר התחלף בתפקידו כל שלושה חודשים עם הבא אחריו בתור. עם זאת, לאנדריאס פרטוריוס, עטור ניצחון קרב נהר הדם, נשמר מקום בכיר יותר בהנהגה. בהתאם לחוקת הרפובליקה, עבור חקיקה משמעותיות לא הספיקה החלטת רוב של מועצת העם, אלא היה גם צורך בהעברתה באספה עממית, בה יכלו להשתתף כל אזרחי הרפובליקה. השיטה הפוליטית המסורבלת אשר האפריקאנרים כלל לא היו רגילים בה, הייתה בעוכריו של תהליך ביסוס הרפובליקה אשר היה נדרש לצורך הצלחתה. עוצמתה של בריטניה, והיעדר בסיס ממשי למדינה, דנו את הרפובליקה לכישלון כבר עם הקמתה. עם זאת, יעברו כמעט ארבע שנים עד שזו תגיע לקיצה.[9][10]

אנדריאס פרטוריוס בשנותיו המאוחרות

במהלך שנת 1841, התגבר הלחץ הבריטי על רפובליקת נטאליה. הבריטים הבהירו לאנשי הרפובליקה כי בכוונתם להקים באזור מושבה בריטית. בהמשך, ניסו הבריטים להציע הצעות פשרה שונות לרפובליקה, אשר ישמרו סממנים של אוטונומיה לאפריקאנרים במסגרת השלטון הבריטי שיועד למקום. האפריקאנרים, בגיבוי החלטה של מועצת העם של הרפובליקה, סירבו לכל פשרה. על רקע קולות מלחמה אשר נשבו ברקע, הרפובליקה שלחה במרץ 1842 נציגים מטעמה לאמסטרדם, על מנת לנסות לקבל ערבויות לעצמאותה מצד הולנד. הם קיוו כי ממשלת הולנד תסייע באמצעות הפעלת לחוץ על בריטניה להימנע מעימות.[9]

קרב פורט נטאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודש לאחר מכן, ב-1 באפריל 1842, שלחה האימפריה הבריטית ממושבת הכף אל עבר רפובליקת נטאליה כוח של 263 לוחמים בראשות הקפטן ט. ס. סמית. הם הגיעו בצעידה לפורט נטאל ללא כל התנגדות ב-4 במאי, כחודש לאחר צאתם. האפריקאנרים, אשר חששו שהכוח הבריטי מתכוון לכפות ריבונות בריטית באזור, החליטו לנסות לבלום אותם בכוח. אנדריאס פרטוריוס קיבץ כ-300 עד 400 לוחמים, ופנה אל פורט נטאל, דרבן של ימינו. כאשר הגיע לקרבת העיר הוא הקים מחנה זמני מחוצה לה. בליל ה-23 במאי, יצא סמית מהעיר עם כוחותיו, ובמתקפת פתע על הכוח האפריקאנרי שאף להנחית מכה מקדימה מכרעת. תקוותיו של סמית נכזבו, כאשר התברר לו שכוחותיו של פרטוריוס חזקים משחשב. הניסיון הבריטי נכשל, כ-50 לוחמים בריטים נהרגו או נפצעו, והכוח הבריטי נסג מוכה אל מחנהו.[9][10]

ב-31 במאי 1842, הצבא האפריקאנרי בפיקודו של פרטוריוס הטיל מצור על המחנה הבריטי בפורט נטאל, והאפריקאנרים הכריזו על ניצחון. צבאו של סמית היה נצור בעיר כשהוא סובל מרעב כחודש, עד ל-26 ביוני. באותו היום, הגיע לנמל העיר ספינת המלחמה הבריטית סאות'המפטון (HMS Southampton 1820), כשעל סיפונה היה כוח תגבור גדול יחסית בראשות לוטננט קולונל א. ג. קולאט. עם הגעתה של התגבורת הבריטית לפורט נטאל, הכוח האפריקאנרי נסוג מהמקום לאחר שהובס בקרב על ידי הבריטים. ניצולי הכוח שבו אל פיטרמריצבורג, בירת הרפובליקה.[9][10]

הסיפוח לבריטניה ואחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל פיטרמריצבורג של פיט רטיף, מחלוצי ההתיישבות האפריקאנרית בנטאל, המנציח בין השאר את רפובליקת נטאליה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מושבת נטאל

בחודשים הבאים שלאחר העימותים הצבאיים בפורט נטאל, ניסה הבריטי לוטננט קולונל קולאט ממקום מושבו בעיר לחדש את המשא ומתן עם האפריקאנרים על שילובם באימפריה הבריטית, אך לשווא. לבסוף, ב-12 בדצמבר 1842 הכריזה ממשלת בריטניה על סיפוח נטאל. ב-4 במאי 1843, כחמישה חודשים לאחר מכן, הוקמה באופן רשמי מושבת נטאל - מושבה קולוניאלית תחת הכתר הבריטי. עם זאת, האפריקאנרים בנטאל המשיכו ליהנות משלטון עצמי מסוים בפיטרמריצבורג בירתם גם כשנה לאחר מכן. מצב זה הסתיים בדצמבר 1845, אז נכנסו כוחות בריטיים לפיטרמריצבורג, ופירקו את מועצת העם של נטאליה כמו גם שאר מוסדות השלטון של הרפובליקה.[9][11]

עד לסוף העשור, עזבו רוב האפריקאנרים בנטאל, אשר מנו כנראה כמה מאות משפחות בלבד, את המקום ופנו צפונה, נחושים להקים מדינה עצמאית חופשיה משלטון בריטי. איש הצבא הבריטי הארי סמית', אשר יהפוך בשנת 1847 למושל מושבת הכף, מעיד על ניסיונו לשכנע אפריקאנרים להישאר בשטחי המושבה הבריטית החדשה בנטאל. לפי עדותו, הם השיבו לו: "ידידנו הקולונל סמית', [עד הגעתכם] חיינו בשקט תחת ממשלה משלנו. [כעת,] נאמנותנו הוטלה בספק, אדמותינו נושלו מאיתנו, השחורים חיים בתוכנו. אלו הם הסיבות אשר מובילות אותנו לנטוש את הבתים שלנו, יבולינו, והגנים אשר נטענו במו ידינו, המצויים כאן. אנו עוזבים ומתכוונים לחפש לנו מולדת במדבר".[9][11] כאשר הם עומדים במילתם, עם בואם של הבריטים עזבו תושבי הרפובליקה את נטאל. רובם נדדו לשטחי המדינה החופשית של ימינו. למעשה הייתה רפובליקת נטאל בסופו של דבר לא יותר מתחנת ביניים בטרק הגדול. מייסדיה נמנו על חברי הטרק, ועם כישלונה הם חברו על שאר צועדי הטרק והמשיכו בו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נטאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 O. Ransford (1968), The Great Trek. The Afrikaner Debate
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014
  3. ^ O. Ransford (1968), The Great Trek. Pillar of Smoke by Day.
  4. ^ O. Ransford (1968), The Great Trek. Serpent In Eden.
  5. ^ O. Ransford (1968), The Great Trek. The Great Murder.
  6. ^ 6.0 6.1 O. Ransford (1968), The Great Trek. Blood River.
  7. ^ Johan Carel, Voigt (1899). Fifty years of the history of the republic in South Africa (1795-1845). London: T. F. Unwin.
  8. ^ Mackenzie, S.P (1997). Revolutionary Armies in the Modern Era: A Revisionist Approach. Routledge. pp. 74–75. ISBN 978-0-415-09690-4.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 O. Ransford (1968), The Great Trek. Natalia.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 "Natal". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 259.
  11. ^ 11.0 11.1 "Natal". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 260.