רצח אמיל גרינצווייג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמיל גרינצוויג (במרכז, בחולצה בהירה) בראש הצועדים בהפגנה בה נרצח, ירושלים 1983
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רצח אמיל גרינצווייג אירע ב-10 בפברואר 1983, במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו" בירושלים. גרינצווייג, פעיל התנועה, נפגע מרימון רסס שהושלך לעבר המפגינים על ידי יונה אברושמי.

תיאור האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בפברואר 1983 התקיימה הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מבצע שלום הגליל. מסקנות הוועדה הוגשו ביום 7 בפברואר 1983 והכילו פסקאות חריפות נגד ראשי הממשל, ובהם שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין. בתגובה לפרסום המסקנות, הובילה "שלום עכשיו" הפגנה אשר יצאה ממרכז ירושלים אל משרד ראש הממשלה, שם התקיימה באותה עת ישיבת ממשלה שדנה בממצאים ובמסקנות ועדת כהן. המפגינים תבעו לקבל את המלצות הוועדה לפיטורי שר הביטחון, אריאל שרון.

ההפגנה נתקלה בהתנגדות מתחילת מסלולה, וסבלה מצעקות ואף מהתנכלויות פיזיות. לשיא הגיעו הדברים כאשר נזרק רימון רסס אל המפגינים שעמדו בכניסה לבניין בנק ישראל, מול בניין משרד ראש הממשלה[1]. פגיעת הרימון הביאה למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, ולפציעתם של תשעה מפגינים נוספים, בהם אברהם בורג ויובל שטייניץ.

חקירה והליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון במקום הרצח (בכניסה לבניין בנק ישראל מול בניין משרד ראש הממשלה)

קצה החוט העיקרי של המשטרה היה סוג הרימון. נחקרו מעל 500 איש[2]. בראש צוות החקירה עמד נצ"מ ברוך מאיר וסגנו היה רפי פלד. במשך זמן רב המשטרה הייתה תחת ביקורת קשה על שלא פענחה את הרצח וצמרת המשטרה שקלה להחליף את צוות החקירה, אך הסתפקה בעיבוי צוות החקירה בשני קצינים בכירים[3].

במאי 1983 נעצר חשוד מקריית ארבע בשם יהושע כהן ומעצרו הוארך ב-15 ימים לאור דו"ח סודי של רפי פלד שקבע שהחשוד קשור קשר הדוק לזריקת הרימון[4]. החשוד שוחרר לאחר יומיים לאחר שנמצא כי אין לו קשר לאירוע[5]. בקרב המתנחלים גינו את הפרסום הנרחב של היות העצור מקריית ארבע[6]. ביולי 1983 נעצר עבריין מוכר למשטרה בחשד שהיה מעורב בזריקת הרימון, אך המשטרה הזהירה מהסקת מסקנות מוקדמות[7].

ב-12 בינואר 1984 סיפר עמוס שנגלוף, סוחר סמים ומודיע משטרתי[8], שהוא מכר רימון מהסוג ששימש את הרצח ליונה אברושמי, תושב ירושלים שעבד בעפרה[9]. בחקירה התברר ששנגלוף קנה שלושה רימוני יד מחייל צה"ל שגנב אותם מבסיס צבאי ברמת הגולן. שניים מהרימונים נמצאו והשלישי שנמכר לאברושמי לא נמצא. סביב הרימונים שנמצאו היה כרוך סרט בידוד ("איזולירבנד"), שהתאים בקרעיו לקרעי סרט בידוד שנמצאו בזירת הרצח[10].

ב-15 בינואר 1984 נעצר אברושמי והודה שהוא רכש את הרימון משנגלוף, אך טען שלא השתמש בו[11][12]. הוא טען כי הרימון שקנה נמצא במחבוא סמוך לבית החולים למצורעים בטלביה בירושלים, אך הרימון לא נמצא שם. אברושמי הועבר לחקירת שב"כ ולאחר חקירה רצופה של 66 שעות שניתנה לו בהם מנוחה של 6 שעות[13], הוא הודה שזרק את הרימון. לאחר מכן אברושמי חזר בו מהודאתו.

ב-10 בפברואר 1984, שנה לאחר הרצח, הגיש פרקליט מחוז ירושלים אשר פלגי כתב אישום נגד אברושמי. הרכב השופטים היה אליהו נעם, יעקב בזק וצבי טל[14]. הוא הורשע ברצח ברוב קולות ונגזר עליו מאסר עולם. אחד השופטים, צבי טל, רצה להרשיע אותו בהריגה כי לא השתכנע שאברושמי אכן התכוון לרצוח[15]. בערעור שהגיש על פסק הדין, הציע אהרן ברק לצדדים שאברושמי יודה ויורשע בהריגה, אולם נציגת הפרקליטות, דורית ביניש, סירבה להצעה[16]. הערעור נדחה פה אחד בבית המשפט העליון בפברואר 1987[17].

גם לאחר הערעור המשיך אברושמי לטעון לחפותו[18]. בשלב מסוים הודה אברושמי שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. הוא טען שהושפע מהסתה שהייתה לדבריו באותה עת כנגד אנשי "שלום עכשיו" ושלמעשה היה כלי בידיהם של אנשי ימין שברחו אחר כך מאחריות. לדבריו, הוא ראה במפגינים בוגדים.

בראשית שנות ה-90 הורשע אברושמי בדקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן. בשנת 1991, בבקשת חנינה לנשיא המדינה, כתב אברושמי שהוא מודה ברצח ומתחרט עליו. בהמשך טען שהודה רק כי אמרו לו שהדבר נדרש כדי לקבל חנינה, אך במהלך השנים שב והביע חרטה בהזדמנויות שונות[19]. בשנת 2020 סיפר בראיון כי קנה את הרימון במטרה לזרוק אותו על מפגינים, וכי לאחר הרצח הלך הביתה לישון. לשאלה האם ישן טוב השיב "בוודאי!"[20] בפברואר 1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנה. בשנת 1997 הוא הורשע בהחזקת סמים לשימוש עצמי.

בשנת 2002 הופיע בפני ועדת שחרורים בראשות אדמונד לוי וביקש ניכוי שליש. בקשתו נענתה לאור העובדה שכבר אז הוא שהה במסגרת מעצרו בהוסטל מחוץ לכלא, דבר שהעיד, לדברי הוועדה, על הערכת מסוכנות נמוכה[21]. עם זאת, לאחר ערעור הפרקליטות, הוחזרה הבקשה לוועדה. לאחר שאושר לו שוב שחרור מוקדם באותה שנה, פנתה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי ואחריו לבית המשפט העליון, שביטל את ההחלטה והחזיר את הנושא לוועדה, לאחר שבדיקת שתן עדכנית העידה על שימוש באקסטזי[22]. ועדת השחרורים המיוחדת, הפעם בראשות יעקב קדמי, החליטה ביולי 2003 שלא לשחררו לאור בדיקת השימוש בסמים, והמליצה לאברושמי להיכנס להליך שיקומי[23]. גם ב-2005[24] וב-2007 נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. ב-26 בינואר 2011 שוחרר אברושמי עם תום מאסרו[25].

אמיל גרינצווייג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרינצווייג, פעיל "שלום עכשיו", היה אז בן 35. יליד העיר קלוז' ברומניה ובן לניצולת אושוויץ. הוא גדל בצרפת ובברזיל ובשנת 1963, כשהתייתם מאביו, עלה לישראל עם אמו ועם אחיו אליעזר והתגורר בחיפה. בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כמורה למתמטיקה בקיבוצים בנגב ולאחר מכן במכון ון ליר בירושלים. עסק בפרויקטים חינוכיים להקניית תרבות דיון ומשא ומתן סביב נושאים במחלוקת, ולחיזוק ההבנה ההדדית בין נוער יהודי וערבי. בשנותיו האחרונות חי בירושלים, שם הכין את עבודת המאסטר בתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדעים. היה גרוש ואב לבת 4. כחייל בנח"ל מוצנח ובמילואים, השתתף בארבע מלחמות.

אנדרטה לאמיל גרינצוויג בבית הקברות בקיבוץ רביבים

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה מחלקת האגודה לזכויות האזרח את "אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג". בין מקבלי האות במהלך השנים: העיתונאי משה נגבי, מר באסם עיד, ד"ר רוחמה מרטון, פרופ' יצחק זמיר, ד"ר יצחק קדמן, שולמית אלוני וד"ר חנה ספרן. כן קיבלו את האות במהלך השנים שורה של ארגוני זכויות האדם.

מדרשת אדם שהוקמה בשנת 1986 מארגנת ערבי עיון לזכרו של אמיל גרינצווייג.

השיר "בדרך אל האור", הידוע בביצוע צמד הדודאים, נכתב בידי חיים חפר לעצרת במלאת שנה להירצחו. שיר נוסף של חפר בעקבות הרצח הוא "אמיל", שביצעה נורית גלרון.[26]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 31°46′51.0″N 35°12′03.5″E / 31.780833°N 35.200972°E / 31.780833; 35.200972
  2. ^ אילן בכר, החשוד בהטלת הרימון, מעריב, 22 בינואר 1984
  3. ^ טובה צימוקי, התנגשות מילולית בין שריד לבורג, דבר, 7 ביולי 1983
  4. ^ אני נגד אלימות, מעריב, 24 במאי 1983; המשך
  5. ^ ראובן שפירא, העצני: הוכן דו"ח על פשעי ערבים ביו"ש, דבר, 26 במאי 1983
  6. ^ העצני תוקף העיתונות, דבר, 16 בנובמבר 1983
  7. ^ רק כשתושלם החקירה יוברר, דבר, 20 ביולי 1983
  8. ^ בתפקיד הקורבן
  9. ^ אילן בכר, מכריו של אבדושמי "הוא מדמיין דברים", מעריב, 22 בינואר 1984
  10. ^ "בפעם הראשונה שביצעו בישראל בדיקת דנ"א, שיחררו מהכלא אדם שנידון למאסר עולם"
  11. ^ אברושמי הודה בתחילת חקירתו בקניית הרימון, מעריב, 27 באפריל 1984
  12. ^ אילן בכר, החשוד בהטלת הרימון על אנשי "שלום עכשיו" וברצח גרינצוייג פעל כנראה על דעת עצמו, מעריב, 22 בינואר 1984
  13. ^ רינת קיטאי-סנג'רו, ‏שתיקה כהודאה: על התפישה המוטעית של שתיקה בבית משפט כדבר-מה נוסף להודאה בחקירה, משפט וצבא 18, התשס"ו, הערות שוליים 63, 101, 102
  14. ^ אבינעם בר יוסף, הודאות אברושמי הושגו בהגינות, מעריב, 10 ביולי 1984
  15. ^ איתור הרוצח יונה אברושמי
  16. ^ המדינה סירבה לעשות עיסקה עם אברושמי, מעריב, 14 באפריל 1986
  17. ^ "אברושמי צפה התוצאות הקטלניות של הרימון", מעריב, 20 בפברואר 1987
  18. ^ יונה אברושמי מבקש חנינה מנשיא המדינה, מעריב, 13 בספטמבר 1989
  19. ^ שרה ליבוביץ דר, בתפקיד הקורבן, באתר הארץ, 26 ביוני 2011
  20. ^ יגאל מוסקו, ‏הראיון בחדשות 12, באתר ‏מאקו
  21. ^ וש"מ 76/02 יונה אברושמי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-24 במרץ 2002
  22. ^ רע"ב 8921/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, ניתן ב-24 באוקטובר 2002
  23. ^ יונה אברושמי לא ישוחרר מהכלא, באתר ערוץ 7, 9 ביולי 2003
  24. ^ נדחתה בקשתו של אברושמי להשתחרר מהכלא, באתר ynet, 24 בנובמבר 2005
  25. ^ רענן בן צור, אחרי 27 שנה: רוצח אמיל גרינצוויג ישוחרר היום, באתר ynet, 26 בינואר 2011
  26. ^ השיר "אמיל"