רצח במשפט העברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במשפט העברי, רצח הוא מצב של המתת אדם, כאשר הממית התנהג בצורה שיש בה אשמה.

בתורה ישנן מספר עבירות שעוסקות בדיני רצח, כאשר לכל אחת מהן דרגת ענישה שונה. כמו כן קיימות מצוות רבות העוסקות בתופעת הרצח על היבטיה השונים[דרושה הבהרה].

רודף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רודף

על פי התורה, כאשר אדם רודף אחרי רעהו במטרה לרצוח אותו, מותר לאדם הנרדף וכן לכל מי שנוכח בסיטואציה זו, למנוע את הרגיתו של הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף, בהיעדר אפשרות אחרת להצלת הנרדף.

רצח במזיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – לא תרצח

האיסור לֹא תִרְצָח הוא מצוות לא תעשה והדיבר השישי מעשרת הדיברות. על פי ההלכה, אדם העובר על הלאו "לא תרצח" במזיד ובפני עדים חייב מיתה לאחר שיועמד למשפט. הלכה למשה מסיני שמיתתו של הרוצח היא בסיף, ויש מצווה שגואל הדם הוא זה שיבצע את גזר הדין.

רצח בשגגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רוצח בשגגה

רוצח בשגגה הוא אדם שתקלה חמורה של רצח יצאה תחת ידו בשוגג הנובע מרשלנות. במצב של הרג באונס הרוצח פטור, לפי הכלל אונס רחמנא פטריה.

ההלכה מפרידה בין שלוש קטגוריות שונות של רצח בשגגה: שוגג גמור, שוגג הקרוב לאונס ושוגג הקרוב למזיד:

שוגג גמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוגג הגמור הוא הרצח בשגגה הרגיל שהתורה דיברה עליו. על הרוצח בשגגה גמורה לברוח לעיר מקלט ולחיות בה עד מותו של הכהן הגדול. אם גואל הדם מוצא את הרוצח בשגגה מחוץ לעיר המקלט - יש לו זכות להורגו.

בפרשת משפטים מתוארת הריגה בשגגה כתאונה: ”אֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"ג). בפרשת מסעי מתואר הרוצח בשגגה כאדם שלא היה עוין את הנרצח ולא הבחין באפשרות של גרימת המוות: ”אִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה. אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ” (ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוקים כ"בכ"ג). בפרשת שופטים מתואר הרוצח בשגגה כמי שהרג את חברו ללא מודעות והוא אינו שונאו: ”אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת” (ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים ד'ה').

שוגג הקרוב לאונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נגרם המוות על ידי אדם בעקבות מאורע בלתי צפוי שלרוב אינו מתרחש - הוא יוגדר כשוגג הקרוב לאונס, כך שהוא פטור מלגלות לעיר מקלט ולגואל אדם אסור להורגו.

שוגג הקרוב למזיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר המוות הוא תוצאה של רשלנות פושעת, או מקרה בו היה מצופה מהאדם שהרג להיזהר והוא לא נזהר - הוא יוגדר כשוגג הקרוב למזיד. רוצח כזה מצד אחד אינו מזיד ולכן לא ניתן להעמידו לדין באשמת רצח, אך מנגד אינו שוגג גמור ולכן עיר המקלט אינה קולטת אותו (כלומר לא מגינה עליו) וזכותו של גואל הדם להורגו בכל מקום שימצאהו.

איסור לקיחת כופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – איסור לקיחת כופר כתחליף לעונש

על פי ההלכה, יש איסור לקחת כופר מרוצח על מנת להמיר את עונש המות שהוטל עליו או מרוצח בשגגה על מנת להמיר את עונש הגלות שהתחייב.

התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מאבד עצמו לדעת (הלכה)

על פי ההלכה אסור לאדם לרצוח את עצמו. הדבר נלמד מהפסוק: ”וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ה').

חז"ל בתלמוד גינו את תופעת ההתאבדות, ובאחרונים אף נקבע כי מי שמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא[1]. על מנת ליצור תמריץ שלילי להתאבדות, חז"ל קבעו שאין להתאבל על המתאבד, אין מספידים אותו או עושים כל דבר שרגילים לעשות לכבודו של המת.

מקרה רצח לא פתור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עגלה ערופה

כאשר נמצא אדם הרוג ולא ניתן לברר מיהו הרוצח, קבעה התורה כי זקני העיר הקרובה למקום הרצח נושאים באחריות החברתית למותו, ועליהם לערוף עגלה בנחל איתן ולהצהיר שהרצח לא נגרם על ידם, כחלק מהטקס על זקני העיר לאמר:

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'

משפט המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם רוצחים שלא ניתן להרשיעם ברצח במזיד בפני בית דין, בשל אופיו הקשיח של סדר הדין הפלילי המשפט העברי הדורש שני עדים, התראה ועוד. במקרים אלו ההלכה מכווינה לפנות למשפט המלך, אשר פחות כבול לסדרי דין. כמו כן המלך רשאי לפסוק עונש מוות לרוצח בשגגה שהיה עוין את הנרצח.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]