רצח דפנה כרמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רצח דפנה כרמון הוא אונס ורצח של צעירה בת 21, דפנה כרמון, שהתבצע בישראל ביוני 1982. במעשים הורשעו אחמד כוזלי, האחים כמאל ומוחמד סביחי ובן דודם עאטף סביחי. עם השנים עלו טענות בנוגע למחדל משטרתי בטיפול בפרשה וכן נטען שהרשעת הנאשמים התבססה על הודאות שהתקבלו על סמך אלימות קשה. בית המשפט דחה בקשות למשפט חוזר.

אודות הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 ביוני 1982, ביום החמישי למלחמת לבנון הראשונה, יצאה דפנה כרמון, חיילת משוחררת בת 21, מביקור אצל הורי ידיד שגויס למלחמה. קצת לפני חצות יצאה מביתם שברחוב שמשון בחיפה, והלכה לכיוון ביתה שברחוב מוריה. היא מעולם לא הגיעה הביתה. לאחר היעלמותה, נערכו סריקות נרחבות בניסיון לאתרה. שלושה שבועות אחרי שנעלמה, דיווח רועה צאן בדואי כי מצא עצמות אדם בקרחת יער ליד כביש בית אורן, לא רחוק מכלא דמון. זיהוי העצמות נעשה בידי דוד של כרמון, רופא שיניים במקצועו.

הגם שעל פי ממצאי הגופה העירומה לא היה ניתן לקבוע שמדובר ברצח ואם כן באיזה אופן, וכן לא היה ניתן לקבוע שנאנסה, חקירת הרצח החלה מיד. צוות החקירה המיוחד שהוקם עצר שני חשודים ובמהרה אף חילץ מהם הודאה, אך בהיעדר פרטים נוספים שיקשרו בינם לבין הרצח, הם שוחררו. בשלב זה החקירה נקלעה למבוי סתום.

פריצת הדרך בנוגע לחקירה חלה כשנה וחצי לאחר מכן, במרץ 1984, במהלך חקירת רצח אחר, של הנער דני כץ. אחד החשודים ברצח דני כץ, אחמד כוזלי, שהורשע לאחר מכן ברצח הנער, ביקש למסור לחוקרים מידע בנוגע לרצח כרמון תמורת הפיכתו לעד מדינה. הפרקליטות סירבה[1], החקירה נמשכה, ולבסוף, המידע שמסר כוזלי הוביל למעצרם של שלושה חשודים נוספים - האחים כמאל ומוחמד סביחי ובן דודם עאטף סביחי. לאחר חקירה, הודו השלושה במעשים, ובהמשך טענו כי ההודאות ניתנו תחת אלימות קשה בחקירות.[2]

למרות שלא סיפקו פרט אחד נכון מזירת הרצח, בשנת 1987 הורשעו הארבעה באונס ורצח דפנה כרמון בבית המשפט המחוזי בחיפה, על סמך הודאות שנגבו מהם והשחזור, לאחר שבית המשפט דחה את טענותיהם נגד קבילות ההודאות והשחזורים. הם נידונו למאסרי עולם ולעונשים של כ-20 שנה בגין עבירת האונס וכ-20 שנה נוספות בגין החטיפה. מאוחר יותר קצב נשיא המדינה חיים הרצוג את עונשם של האחים סביחי ל-35 שנים.[3][4]

ערעור שהגישו לבית המשפט העליון נדחה.[5]

ארבעת המורשעים ברצח הגישו בקשה למשפט חוזר,[6] וזו נדחתה ביוני 2000 על ידי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק.[7] בשנת 2009 שוב הגישה הסנגוריה הציבורית בקשה למשפט חוזר, תוך טענה כי יש חשש כבד שנגרם לאחים סביחי עיוות דין חמור ביותר ושהרשעתם התבססה על הודאות ושקרים של שוטרים, אך גם זו נדחתה.[8][9]

בשנת 2011 הוקרן סרט דוקומנטרי בפסטיבל הסרטים בחיפה המתעד את חקירתו של אריאל ליבנה בנושא הרצח.[10] בסרט נוסף פרט חשוב: חשוד נוסף, עבריין בשם פ, שוחרר בתום חקירה מאחר שטען שלא הכיר את כרמון כלל, ומאוחר יותר טען שאכן הכיר אותה אך פגש אותה בפעם האחרונה ארבע שנים קודם לכן. אלא ששנים אחר כך העידה עובדת שעבדה עם כרמון, שהוא היה מחכה לה בכל יום אחרי העבודה, גם סמוך לתקופת הרצח.[11] פרט זה הושמט מהדיווחים אודות הפרשה, אולי אחרי שצוות הצילום השתכנע שאכן לאיש זה אין קשר לפרשה, או שרצו להשאיר למשטרה את החקירה.[12]

בשנת 2017 אחרי שריצה 35 שנות מאסר, השתחרר כמאל סביחי מהכלא, לאחר שוועדת השחרורים החליטה לשחררו שנתיים לפני המועד המתוכנן.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 103FM, ‏חוקר רצח דפנה כרמון: "הפרקליטה סירבה לכך שהרוצח יהיה עד מדינה", באתר מעריב אונליין, 16 במרץ 2017
  2. ^ רוני זינגר,-חרותי, טעות לעולם חוזרת, באתר הארץ, 10 ביולי 2009
  3. ^ 1 2 רוצח החיילת דפנה כרמון משתחרר, באתר ‏מאקו
  4. ^ ינון מילס, תיק דפנה כרמון נפתח: "אני 30 שנה בכלא בלי שהכרתי אותה", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 13 בינואר 2013
  5. ^ ע"פ 157/87 כמאל סביחי ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב-6 באוגוסט 1989
  6. ^ תומר זרחין, שניים מהמורשעים ברצח החיילת דפנה כרמון יבקשו היום מהעליון משפט חוזר, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008
  7. ^ מ"ח 2478/99 מוחמד סביחי ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב-6 ביוני 2000
  8. ^ עדי שמחוביץ‏, האם רוצחי דפנה כרמון יזכו למשפט חוזר?, באתר וואלה!‏, 05 ביולי 2009
  9. ^ אביעד גליקמן, העליון מתעקש: רצח דפנה כרמון - תיק סגור, באתר ynet, 31 באוגוסט 2011
    מ"ח 5568/09 כמאל ומוחמד סביחי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-31 באוגוסט 2011
  10. ^ חן לב, אז מי באמת רצח את דפנה כרמון?, באתר nrg‏, 16 באוקטובר 2011
  11. ^ מי באמת רצח את דפנה כרמון? - דקה [4:44 בסרטון] (ערוץ היוטיוב של דורון בלדינגר)
  12. ^ אז מי באמת רצח את דפנה כרמון?, חן לב, 16 באוקטובר 2011, (זמן חיפה, באתר מעריב - מקור ראשון)