רצח המהנדס פיאטלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת רצח המהנדס פיאטלי היא פרשת רצח משנת 1957 שהסעירה את מדינת ישראל, ובה נרצח במקרה, בעת ניסיון שוד בקולנוע "צפון" בתל אביב, המהנדס פידיה פיאטלי.

הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר פידיה יעקב פיאטלי נולד בשנת 1907 באיטליה. הוא היה מהנדס תעופה שעבד במפעלי מטוסים באיטליה הפאשיסטית. בגלל חוקי הגזע נאלץ לעזוב את עבודתו בשנת 1938 ובשנת 1940 נאסר, אך שוחרר בהשפעת ידידים רמי מעלה. הוא שרד את השואה ובשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בשנת 1946 יסד בשיתוף עם תעשיינים אחדים וקלוב התעופה חברה בשם "מעוף" שמטרתה לייצר דאון תוצרת ישראל. הביצוע התעכב ובינתיים עסק פיאטלי בשיפוץ דאוני הקלוב. באביב 1948, לקראת קום המדינה, הצליח פיאטלי ליצור דאון זעיר בשם "תינוק".[1] במלחמת העצמאות, הוא שירת בחיל האוויר כראש מחלקת הנדסה של החיל. בשנת 1952, הוא עבר לעבוד במשרד הביטחון באגף למחקר ותכנון ובשנת 1957, נתמנה למהנדס הראשי ב"מכון הבדק" - שמה הקודם של התעשייה האווירית.

בשנת 1951, נמנה ד"ר פיאטלי עם מייסדי "אגודה למדעי התעופה בישראל", שהתגלגלה לימים לאגודה למדעי התעופה והחלל בישראל.

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באוגוסט 1957, בשעות הערב, בזמן שהמתין לחזרתה של אשתו מרומא, יצא המהנדס פיאטלי לצפות בסרט קולנוע ב"קולנוע צפון" (שאיננו קיים יותר; במקומו הוקם בית דירות) ברחוב לואי מרשל בצפונה של תל אביב.

בעומדו בין הקהל בתור לקופת בית הקולנוע, אירע בקולנוע שוד מזוין, השודד שניסה לפלס לעצמו דרך מילוט ירה באקדח ללא הבחנה אל תוך הקהל. פיאטלי נפגע ונפצע אנושות והועבר לבית החולים הדסה, נותח על ידי ד"ר אריה אלוטין ועוזרו ד"ר מנדל סטבורובסקי, אך לאחר מספר ימים נפטר מפצעיו. השודד הרוצח הצליח להימלט ועקבותיו לא נודעו. תוך כדי חקירת הרצח פרסמה משטרת ישראל קלסתרון של החשוד, שצויר על פי תאוריהם של עדי ראייה. התמונה פורסמה בעיתונות ואף על פי שבדיעבד התברר כי הדיוקן דומה לדמותו של הרוצח, הוא לא זוהה.

הרוצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוצח נתפס באקראי, לאחר תגרה בין שני צעירים בבית קפה בבני ברק, שאחד מהם התלונן במשטרה כי ליריבו יש נשק והוא חושש מנקמתו. המשטרה הגיעה לביתו של היריב, בו גילתה חמישה אקדחים שנשדדו מחנות נשק בתל אביב. בחקירתו גילה האיש את שמות שותפיו לפשע, ובהם צעיר בשם רפאל בליץ שכונה "טומי". בחיפוש בחדרו של בליץ ב-1 בספטמבר 1958 נמצא אקדח, שזוהה בבדיקה בליסטית ככלי הרצח. לאחר חקירה הודה בליץ ב-8 בספטמבר ברצח.[2] בליץ היה צעיר בראשית שנות העשרים לחייו, שעלה לישראל מהולנד, בה חווה כילד את אימי השואה ובישראל התדרדר לפשע.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטו של בליץ נפתח בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-5 בנובמבר 1958, בפני הרכב של שלושה שופטים. בתחילת הדיון חזר בו בליץ מהודאתו במשטרה, אך בהמשך, לאחר שמיעת העדויות, שב והודה. ב-2 בינואר 1959 הרשיע בית המשפט ברוב דעות את בליץ וגזר עליו מאסר עולם.[3] בליץ נכלא לריצוי עונשו בכלא רמלה (לימים בית סוהר איילון).

רפאל בליץ הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ב-24 בפברואר 1960 דחה בית המשפט את הערעור, מפי השופט משה זילברג, שפסק כי אף אם לא התכוון בליץ להרוג דווקא את ד"ר פיאטלי, הרי גילה פזיזות פושעת ואי-אכפתיות לגבי התוצאה הקטלנית, שיש בהן כדי להרשיע את הנאשם ברצח.

הבריחה לסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 במאי 1961 בשעות הערב הוקרן בפני האסירים בכלא רמלה סרט הקולנוע "באבט יוצאת למלחמה", בכיכובה של בריז'יט בארדו. בליץ היה אחד האסירים שצפו בסרט. אסיר אחר שצפה בסרט היה נחמן פרקש, אלוף איגרוף לשעבר שהפך לעבריין, שהייתה לו היסטוריה של בריחות מידי המשטרה ולימים יקבל את הכינוי "אלוף הבריחות".

בלבו של בליץ צץ רעיון לנצל את תשומת הלב הכללית בכלא שהופנתה לצפייה בסרט ולהימלט. בליץ גרר את פרקש להצטרף אליו מאחר שנזקק להגנתו של פרקש הגברתן למקרה של התנגדות לבריחה. בשעה תשע וחצי בערב טיפסו בליץ ופרקש על חומות הכלא ונמלטו. שניהם תפסו טרמפ במכונית חולפת, ולאחר מכן גנבו אופנוע עם סירה. פרקש נהג בו ובליץ ישב בסירה. אחרי שהתעכבו בחולון, החליפו בגדים והצטיידו בכסף, יצאו לכיוון תל אביב. באותו לילה נערך בחולון משחק כדורסל בין קבוצת הפועל תל אביב לבין א.ס.ק. ריגה ובסביבה היו משמרות מוגברים של שוטרים. עם קבלת ההודעה הציבו השוטרים מחסומים. האופנוע עלה על מחסום מסמרים והתהפך. פרקש שנפצע בהתהפכות נתפס ובליץ הצליח להימלט.

במשך כל שעות הלילה המשיכו אנשי המשטרה בחיפושים באזור. שוטרי משמר הגבול הצטרפו למצוד הנרחב, מחשש שבליץ ינסה לעבור את הגבול אל אחת ממדינות ערב, והחיפושים הורחבו גם לאזור הצפון.

בליל שבת, 29 באוגוסט 1961, חדר בליץ לחדר הילדים של תלמידי כיתה ד' בקיבוץ יגור. הוא הוציא את הנורות בחדר השינה של הילדים, נעל את הדלת מבפנים, איים על הילדים שאם יצעקו יכה אותם, פינה ממיטתה את אחת הילדות, וישן במיטה במשך שעות אחדות ובשעה ארבע בבוקר הסתלק. בפני אנשי המשטרה שהגיעו למקום זיהו הילדים את תמונתו של בליץ.

בליץ הגיע עד לגבול הסורי, והצליח לחצותו. כעבור זמן קצר, הוא נתפס על ידי כוחות הצבא הסוריים ונחקר על-ידם. שני לילות לאחר מכן, בלילה שבין 31 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1961, החזירו אותו הסורים לשטח ישראל. ההחזרה בוצעה בצורה בלתי רשמית, ללא תיאום עם ועדת שביתת הנשק ובלי תיווך של אנשי או"ם. בליץ חצה את הירדן ועשה את דרכו לכיוון כביש טבריה-מטולה. הוא עורר את חשדם של אזרחים שעברו במקום, וכשביקשו ממנו לעצור, ניסה לברוח, אך הם דלקו אחריו, תפסו אותו והביאו אותו למשטרת טבריה, והוא הוחזר לכלא.[4]

השחרור, השיקום והחזרה לפשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החזרתו לכלא חזר בליץ לשגרת חיי אסיר ולא ניסה יותר לברוח מן הכלא. בשהותו בכלא כתב לקסיקון לסלנג עבריינים.[5] בהמשך חל מפנה בחייו; אלמנתו של פיאטלי הנרצח, שאימצה לעצמה השקפה בודהיסטית, הגיעה לכלא לפגישה עמו, היא נטלה את בליץ תחת חסותה, ביקרה אצלו בקביעות ולימדה אותו מוזיקה. היה זה מקרה נדיר של אישה שבעלה נרצח במהלך שוד והיא הצליחה לגייס את כל החמלה למען האסיר, רוצח בעלה. רפאל בליץ אף עמד במרכזה של תוכנית רדיו בת שעה, "חוגה" שמה, שזיכתה את עורכתה, אשת "קול ישראל" ורדה קלג (איתי), בפרס איטליה לתוכניות-רדיו דוקומנטריות.

כאשר שוחרר בליץ מן הכלא באוגוסט 1973, הוא בחר לעסוק בהוראת מוזיקה. מספר שנים לאחר מכן הוא נכלא שוב למספר שנים, אחרי שהורשע במעשים מגונים בכמה מתלמידותיו. אלמנתו של פיאטלי התאבדה באגם בבוואריה בשנת 1977.[6]

זכרו של ד"ר פיאטלי הונצח בספר "ברום שחקים", בעריכתם של ד"ר דוד אביר וסא"ל גרשון ריבלין, הכולל אוסף מאמרים על התפתחות התעופה בישראל ועל בעיות תעופה, וכן סקירה על פרשת חייו ופועלו של ד"ר פיאטלי.

סוב יודיצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת רצח פיאטלי הביאה למקרה הראשון בו נדונה הפרה של סוב יודיצה בפני בית המשפט העליון. כתב העיתון מעריב שאול הון, פרסם כתבה על המשפט בה נאמר שהנאשם כפר באשמה בבית המשפט אך לפני תחילת המשפט הוא השיב תשובה אחרת לשאלת עיתונאי.[7] עורך מעריב והכתב הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בהפרת איסור הסוב יודיצה ובית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים.[8][9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]