רצח העם הסרבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: צורך בקישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
שטחי השליטה של האוסטשה ביוגוסלביה בשנת 1941

רצח העם הסרבי, היה רצח עם מכוון ושיטתי שערכה ממשלת האוסטאשה הקרואטית, בהנהגתו של אנטה פאבליץ' במהלך מלחמת העולם השנייה. רצח העם שהיה מכוון כנגד הלאום הסרבי וקבוצות מיעוט נוספות הוביל למותם של קרוב ל-900,000 בני-אדם, מתוכם כ-700,000 מבני העם הסרבי[1]. האוסטשה נוסדה כמדינה קרואטית עצמית, בת חסותה של אדולף היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה. אנשי האוסטשה היו אחראים לרצח שיטתי ומכוון של סרבים, יהודים וצוענים, באמצעות מחנות ריכוז ומחנות השמדה אשר במפורסם מביניהם, מחנה יאסנובץ', בו נרצחו מאות אלפי בני אדם.

נכון לתחילת המאה ה-21, רצח העם הסרבי לא מוכר באופן רשמי בידי אף מוסד או גוף מוכר בתור רצח עם, מלבד בסרביה וקרואטיה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה התאחדו העמים הסלבים של הבלקן למדינה פדרטיבית בשם יוגוסלביה; ארצם של העמים הסלבים הדרומיים. הפדרציה הורכבה משש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה.

בשנות השלושים של המאה העשרים התקיים מתח רב בין עמי יוגוסלביה, ובמיוחד בין הקרואטים לסרבים. הקרואטים דרשו לבצע רפורמה שתרחיב את האוטונומיה שלהם, בעוד הסרבים, שהיוו את הקבוצה הלאומית השולטת, רצו לשמר את המדינה כפי שהיא. העימות הגיע לשיא בשנת 1928 לאחר שפוליטיקאי סרבי לאומני, בשם פונישה ראצ'יץ', רצח צירים קרואטים בפרלמנט. בשנת 1929 בשורה של תקנות וחוקים הגביל המלך אלכסנדר את הזכויות הדמוקרטיות במדינה. קבוצות קיצוניות מקרב הקרואטים החלו לפעול להקמת מדינה קרואטית עצמאית, והקימו בשנת 1930 את מפלגת "האוסטשה" בהנהגתו של אנטה פוליץ'.

בשנת 1923 אמר פוליץ' כי "סכין, אקדח, וחומר נפץ הם הכלים שבאמצעותם יושב לאיכר הקרואטי פרי עמלו". אנשי האוסטשה רצחו את המלך אלכסנדר, בעת ביקור בצרפת בשנת 1934 האידאולוגיה של האוסטשה נשענה בעיקר על הפאשיזם האיטלקי ועל עקרון המנהיג והמדינה. הם ביקשו להקים מדינה קרואטית שתפעל כמו איטליה הפאשיסטית; כל הפעילות, הכללית והציבורית אמורה הייתה להיות כפופה למדינה. לאורך כל תקופת פעילות האוסטשה, חיפשו מנהיגיה תומכים מדיניים חזקים. עד שנת 1941 הם פעלו בחסותה של איטליה. באמצע שנות השלושים פתחו האוסטשה במגעים עם הגרמנים, אך הגרמנים הסתייגו מהם. פוליץ' לא נרתע מכך והמשיך לחזר אחרי הגרמנים על ידי סיגול חלקים מהאידאולוגיה הנאצית, בעיקר בנוגע ליהודים.

בשנת 1941 החליט היטלר להקים בחלק מיוגוסלביה מדינה קרואטית כפופה לגרמניה והעלה את אנשי האוסטשה לשלטון. מתנגדי השלטון הוצאו אל מחוץ לחוק. מפלגת האיכרים הקרואטית הוחרמה בניסיון של האוסטשה להפוך למייצגת העיקרית של האיכרים והפועלים בקרואטיה. בארבע שנות שלטונם האוסטשה ביצעו רצח עם כנגד סרבים יהודים וצוענים.

תהליך ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי האוסטשה, אוחזים בראשו של אזרח סרבי, 1942

במאי 1941 הכריז ארגון האוסטשה על מטרותיו כלפי הסרבים:

  • (א) שליש מהאוכלוסייה הסרבית בשטחי מדינת 'קרואטיה העצמאית' צריכים להמיר את דתם לנצרות הקתולית.
  • (ב) שליש מהאוכלוסייה הסרבית בקרואטיה יגורש.
  • (ג) שליש מהאוכלוסייה הסרבית בקרואטיה יחוסל.

מעשי הזוועה החלו ב-27 באפריל 1941, כאשר יחידה בצבא האוסטשה ביצעה רצח המוני בשטחים המיושבים בגודובאץ (צפון מזרח קרואטיה). בשנים 1941 – 1942 הוקמו בשטחי המדינה הקרואטית החדשה מספר מחנות ריכוז שהגדול שבהם היה יאסנובאץ'. רשימת הנרצחים הקיימת באתר ההנצחה הקיים במחנה מכילה 59,589 שמות אולם הערכות שונות גורסות כי רשימה זו מכילה לכל היותר 60% מקרבנות המחנה ויש המעריכים כי היא מכילה רק 10% מהקרבנות. אל מחנות המוות הובלו בעיקר סרבים ויהודים, אך גם צוענים ומתנגדי שלטון.

בתחילה הם השתמשו בשיטות ידניות (פטישים, גרזנים, סכינים וכדומה). בליל ה-29 באוגוסט 1942 נעשו הימורים בין השומרים ביאסנובץ באשר למי מהם יוכל להרוג אסירים במספר הרב ביותר. על פי עדויות, אחד השומרים, פטר ברזיצה, שיסף את גרונם של 1,360 אסירים באותו לילה. על פי שיטה נוספת כבלו אסירים בתיל ולקחו אותם לרמפה שליד נהר הסאווה, שם שמו להם משקולות על התיל שנכרך סביבם, שיסעו את בטנם וגרונם וזרקו את גופותיהם לנהר. בהמשך עברו האוסטשה להשתמש בהרעבה ובמשאיות גז ומאוחר יותר בהשמדה המונית בגז בהשראת הנאצים. אנשים רבים מתו כתוצאה מרעב ומחלות במחנות. חולים, נשים וילדים נשרפו בעודם בחיים. במחנה "גראדינה" הוקם גם "מפעל סבון" שבו הרתיחו שומן לשד עצמות בניסיון להפוך אותו לסבון. לפי עדויות מסוימות היו גם אסירים חיים שנמצאו בתוך ה"קדרות" הללו. רוב המחנות נסגרו בסוף 1942, אך מחנה יאסנובץ' המשיך לפעול עד סוף אפריל 1945. האוסטשה החריבו כפרים שלמים מסביב לאלפים הדינריים.

במקביל לפעולות האוסטאשה הוקמו ביוגוסלביה מספר ארגוני מחתרת ופרטיזנים. ב-7 ביולי 1941 פרץ מרד שאורגן על ידי המפלגה הקומוניסטית בראשותו של המרשל טיטו (לימים שליטה של יוגוסלביה) הוא התפשט גם לסלובניה, בוסניה והרצגובינה. לקראת סוף שנת 1942 המצב החל להשתנות. ידיעות נפוצו בקרב הציבור הקרואטי אודות מעשי הזוועה של האוסטשה. ורבים ברחו משטחי השליטה של האוסטשה והצטרפו לפרטיזנים. בשנת 1943 ספגו הגרמנים אבדות קשות בחזית המזרחית וחיילים רבים ערקו בהשאירם כמויות עצומות של תחמושת בשטח. תחמושת זו סייעה לפרטיזנים ללחום נגד האוסטשה. הפרטיזנים בראשותו של טיטו הפכו לכוח המורד העיקרי ברחבי יוגוסלביה וקיבלו סיוע רב מבעלות הברית.

ב־4 ביולי 1944 פרצה מלחמת שחרור כללית של העם היוגוסלבי בהנהגתו של טיטו. הצבא האדום והפרטיזנים שחררו את יוגוסלביה והאוסטשה הובסו החל בראשית 1945. וכלל פעילותם הרצחנית של האוסטשה חדלה להתקיים באפריל 1945. אומנם, הם המשיכו ללחום גם אחרי כניעת גרמניה בשנת 1945, אך במהרה הובסו גם הם. על פי הערכות נרצחו בקרואטיה בתקופת שלטון האוסטשה כ-26,000 צוענים, כ-60,000 יהודים וכ-750,000 סרבים[2].

לאחר הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי אוסטשה ואזרחים רבים ניסו להימלט לעבר אוסטריה ואיטליה בסוף מאי 1945, אבל הם הוסגרו לרשויות בידי הפרטיזנים בגבול האוסטרי. חלקם הוצאו להורג במקום ואחרים נשלחו בצעדות מוות חזרה למדינה, באירוע שנודע בשם טבח בלייבורג. אנטה פוליץ' הצליח להימלט והסתתר באוסטריה ורומא לזמן מה, לבסוף נמלט לארגנטינה. לאחר מלחמת העולם השנייה, ירדו שארית האוסטשה למחתרת או שברחו למדינות זרות כמו קנדה, אוסטרליה, גרמניה ודרום אמריקה, שם קיבלו סיוע מהכנסיות הקתוליות המקומיות.

חלק מחברי האוסטשה התמידו במסע הצלב שלהם כנגד יוגוסלביה. חברי הארגון נטלו חלק בלמעלה מ-24 פעולות טרור בתקופה שלאחר המלחמה, בהם פיגועים בארצות הברית. מרבית פעולותיהם לא היו מוצלחות בעקבות מחסור חמור בתמיכה עממית בפעולות ובעקבות רדיפתם בידי סוכנויות הביון היוגוסלביות.

לאחר המלחמה היה ביוגוסלביה שלטון קומוניסטי בראשותו של טיטו שהצליח לייצב את המדינה בתקופת שלטונו. אולם המתחים בין הקבוצות האתניות השונות לא נעלמו ולאחר מותו של טיטו, ב-1980 הם החלו לצוף מחדש ובסופו של דבר הובילו למלחמה שפירקה את יוגוסלביה בשנות ה-90.

הנצחת הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחת הרצח התקיימה בכמה וכמה מישורים בסרביה וקרואטיה. בנובמבר שנת 2006 נפתח מוזיאון הזיכרון יאסנובץ עם תערוכה חדשה שתוכננה על ידי האדריכל הקרואטי, הלנה פאוואר נאג'יריק, ומרכז חינוכי, שתוכנן על ידי חברת פרודיק'ציה. מוזיאון הזיכרון כולל פנים של מודולי פלדה לבושים בגומי, מסכי וידאו, ותיבות זכוכית המציגות פריטים מן המחנה. מעל חלל התערוכה, שהוא חשוך למדי, הוא שדה של לוחות זכוכית עם שמות כל הקרבנות.

בנוסף במחלקת הפארקים של ניו יורק, ועדת פארק השואה ומכון המחקר של יסנובץ, בסיועו של חבר הקונגרס, אנתוני ויינר, הקימה אנדרטה ציבורית לקרבנות יאסנובץ' באפריל 2005 (יום השנה השישים לחג שחרורם של המחנות.) בטקס חנוכת האתר השתתפו עשרה ניצולי המחנות היוגוסלבים, וכן דיפלומטים מסרביה, בוסניה וישראל. האנדרטה הנצחה זאת, היא האנדרטת ההנצחה הציבורית היחידה לקורבנות יאסונבץ' שמצויה מחוץ לבלקן.

כדי להנציח את קורבנות הטבח בקראגוייבץ, כל השומרייס, שבו התרחש ההרג, הפך לפארק זיכרון. יש שם כמה אנדרטאות: אנדרטת הנרצחים ומוריהם, אנדרטת "האגף השבור", אנדרטת הכאב וההתרסה ואנדרטת "מאה למאה", אנדרטת ההתנגדות והחופש. המשוררת הסרבית דזאנקה מקסימוביץ 'כתבה שיר על הטבח שכותרתו "קרובה באיקה"

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pavlowitch 2008, p. 34
  2. ^ "Genocide in Croatia 1941–1945". Serbian National Defense Council of Canada; Serbian National Defense Council of America. 1976. OCLC 26383552