רצח תאיר ראדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תאיר ראדה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רצח תאיר ראדה הוא רצח של נערה בת 13 וחצי, שהתרחש ב-6 בדצמבר 2006, בתא שירותים, בבית הספר התיכון "נופי גולן" שבקצרין.

ראדה נולדה ב-4 בינואר 1993 והייתה בת הזקונים, אחות לשני בניהם של שמואל ואילנה ראדה, מוותיקי קצרין.

ב-14 בספטמבר 2010, הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת ברצח את רומן זדורוב, אזרח אוקראיני, פועל בניין במקצועו, שעבד כרצף בבית הספר שבו למדה הנרצחת, ודן אותו למאסר עולם.

זדורוב ערער על הרשעתו, והורשע שוב על ידי בית המשפט העליון. על החלטה זאת הגיש זדורוב בקשה לדיון נוסף, אך בקשתו נדחתה.

הפרשה זכתה להד ציבורי נרחב וכיסוי תקשורתי חריג בהקפו ביחס לפרשות רצח אחרות. כיסוי תקשורתי זה ממשיך להכות גלים, על אף שחלפו שנים ארוכות מאז מועד ביצוע הרצח[1]. זאת, בשל היתר חשיפה ופרסום של מידע חדש אודות הרצח בפני הציבור, שלא פורסם קודם לכן, ושעשוי לשפוך אור על פרשה זו.

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בדצמבר 2006, יצאה ראדה מביתה ונסעה עם אביה, כמדי יום, לבית הספר התיכון "נופי גולן", שם למדה בכיתה ח'.

מעדויות תלמידים שלמדו באותו יום בבית הספר מתברר כי בהפסקה שבין שעת הלימוד השישית לשעה השביעית, שהחלה בשעה 12:50, שהתה ראדה עם חבריה בחצר בית הספר. בתום ההפסקה, בשעה 13:05 לערך, החליטה לא להשתתף בשיעור תיאטרון ונותרה עם חברים אחדים בחצר. לאחר מכן, בסמוך לשעה 13:30, הודיעה לחבריה כי בכוונתה לשתות מים; היא נכנסה למבנה בית הספר, אז נעלמו עקבותיה.

בשעות אחר הצהריים, משבוששה לשוב לביתה, דיווחה אמה למשטרה על היעדרותה. שוטרי תחנת גולן פתחו בסריקות, וסמוך לשעה 19:00, מצאו את גופתה של ראדה, כשהיא מתבוססת בדמה - באחד מתאי השירותים של בית הספר. לאחר בדיקה של צוות מד"א, נמצא כי גרונה שוסף לפחות פעמיים. כמו כן, נמצא חתך בשורש כף ידה, עובדה אשר הובילה למסקנה שנרצחה.

חקירת המשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימיה הראשונים של החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירה ראשונית של המשטרה העלתה, כי ראדה לא חזרה לאחר ההפסקה לשיעור התיאטרון השני, וישבה בפרגולה בבית הספר יחד עם חברתה. כמה דקות לאחר תום ההפסקה, קמה לשתות מים בברזיה שבמבנה בית הספר, ולא שבה עוד. משבוששה לחזור, הלכה חברתה לכיתה בלעדיה. בתום השיעור, נותר תיקה של ראדה מונח על אחד הכיסאות בכיתה; שאר התלמידים עזבו את הכיתה, ולא הבחינו בו.

בימים הראשונים לאחר התרחשות האירוע, העריכה המשטרה כי מדובר באלימות בין בני נוער, שהובילה למעשה הרצח[2]. במהלך ימים אלה, נגבו עדויות מעדים רבים[3], מבין כאלף איש אשר שהו בין כותלי בית הספר בשעת הרצח (על פי פרסום מאוחר יותר של המשטרה). בין היתר, תושאלו עשרות מתלמידי בית הספר בידי חוקרי נוער ושוטרים.

למרות כל אלו, כשלה המשטרה למצוא ולו קצה חוט אחד בפרשה.

במקביל, החלה חקירה משטרתית מאומצת גם בכיוונים אחרים:

באותו הערב נעצר אדם בן 57, חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה טענו כי הוא ידוע כתמהוני. הוא הכחיש כל קשר לרצח ושוחרר כעבור חמישה ימים, לאחר שהאליבי שסיפק אומת. זמן קצר לאחר שחרורו, עצרה המשטרה את גנן בית הספר למשך יומיים ולאחר שאומת גם האליבי שלו, שוחרר אף הוא.

המשטרה חשדה כי בני סלע, עבריין מין שהורשע במעשי אונס רבים, וברח ממעצר כשבועיים לפני כן - קשור לרצח. סלע נתפס יומיים לאחר הרצח, אולם לא נמצאו ראיות שקשרו אותו אליו, על כן פסלה אותו המשטרה כחשוד.

במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות מודיעיניות, כי מדובר בכיוון חקירה בעל סיכוי קלוש להתאים לנסיבות המקרה.

מעצרו של רומן זדורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בדצמבר, כשבוע לאחר הרצח, עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין יליד 1978 (בן 28 בעת המעצר), שעבד בשיפוצים בבית ספרה של ראדה, "נופי גולן". זדורוב הגיע לארץ מאוקראינה בנובמבר 2002, החזיק באשרת תייר, והאריך את שהותו מספר פעמים. בפברואר 2005 הוא נישא לאולגה, אזרחית ישראלית[4]. בני הזוג עברו לגור אצל הוריה של אולגה בקצרין, ובאוקטובר 2006, חודשיים לפני הרצח, נולד בנם הבכור. זדורוב, שאינו יהודי, פנה למשרד הפנים בבקשה לקבלת אזרחות, הליך שצפוי היה להימשך כארבע שנים.

במהלך שהותו בישראל, החל זדורוב לעבוד בחברה קבלנית שערכה שיפוצים במוסדות ובבתים פרטיים. במסגרת אחת העבודות, הוא ריצף את מקלט בית הספר שראדה למדה בו. הרצח התרחש ביום עבודתו האחרון במקום.

בתחילה, הכחיש זדורוב כל קשר לרצח. עם זאת, סתירות פנימיות בעדותו חיזקו את חשד החוקרים כנגדו. לאחר שמונה ימי חקירה, בלילה שבין 18 ל-19 בדצמבר, הודה ביוזמתו ברצח בפני מדובב שהוכנס לתאו. זדורוב הדגים בפני המדובב את "מיומנות שיסוף צוואר באמצעות סכין", שטען שלמד זאת לאחר קריאת מאמר ברשת. בנוסף, פרט זדורוב את שמות העורקים שיש לקרוע בצוואר[5] - במטרה לגרום למוות מהיר.

למרות זאת, במהלך הודאתו למדובב, לא מסר זדורוב פרטים שהתבררו כמוכמנים - מלבד שהמנוחה נעלה נעלי ספורט (אך טעה בצבעי הנעל). כמו כן ציין שהמנוחה לא נאנסה, פרט שהתקבל כמוכמן, על אף שעובדה זו הייתה ידועה למשטרה ולציבור מיומה הראשון של החקירה.

למחרת, ביום 19 בדצמבר, בשעות הערב, שיחזר זדורוב בפני חוקרי המשטרה את הרצח לפרטיו. במהלך השחזור מסר מספר 'פרטים מוכמנים', ובהם תיאור המקומות שבהם דקר את ראדה, החתכים שביצע במרפקי ידיה לאחר מותה, מיקום תא השירותים שבו נרצחה מתוך ארבעת התאים, ציון העובדה שתא השירותים ננעל על ידו מבפנים לאחר הרצח, תיאור שערה של ראדה האסוף בצמה, ועוד פרטים שבדיעבד על חלקם זיכה פסק הדין של השופט דצינגר.

זדורוב חשף את המניע לרצח, שהיה לטענתו גידופים ועלבונות שהטיחה בו ראדה, בעקבות סירובו לבקשתה לתת לה סיגריה. כמו כן, תיאר את תחושותיו טרם ובמהלך הרצח. בין היתר הסביר, כי:

הרגשתי קצת שנאה. רציתי שתרגיש כאב, אבל לא רציתי לרצוח אותה.

על פי הודאתו, עקב זדורוב אחר ראדה בדרכה לשירותי הבנות, שם שלף סכין ושיסף את צווארה.

הודאתו של זדורוב אינה עולה בקנה אחד עם שתי עדויות - של שני תלמידי בית הספר, שהעידו כי ראו בבירור את המנוחה עולה לבדה במדרגות - בדרכה לכיוון שירותי הבנות[6].

במהלך החקירה נתגלו שני פרטי מידע נוספים, אשר קשרו את זדורוב, לכאורה, לרצח: בביתו נמצא אוסף סכינים וקטלוגים של סכינים; כמו כן, לאחר שחזור היסטוריית החיפוש והשיתוף בדפדפן האינטרנט שבמחשבו האישי עלה, כי זדורוב נהג לשתף, באמצעות תוכנת eMule, סרטי סנאף ואלימות. באשר לסרטים אלו קבע בית המשפט, במעמד מתן פסק דינו של זדורוב, כי לא הוכח שאכן צפה בסרט כזה.

במהלך כל ההליך המשפטי נגדו - מעולם לא הוצג בבית משפט תוכן של סרט אחד או יותר מסוג זה, שבו עשה זדורוב, לכאורה, שימוש כלשהו טרם הרצח.

בנוסף לכך, גילה זדורוב בחקירתו כי סבל בעבר מהתפרצות זעם דומה, שהופנתה כלפי אחיו ברוסיה וכלפי שיכורים. עם זאת טען, כי לא רצח אף אחד מהם, אלא שייתכן שהפך אותם לנכים.

מנגד, טענו בני משפחתה של הנרצחת כי תאיר לא עישנה סיגריות; יתרה מזאת: היא אף סלדה מעשן סיגריות. כמו כן, טענו חבריה שתיאור הקללות אינו הולם את התנהגותה, וכי הם לא שמעו אותה מקללת.

למחרת פרסום המניע לרצח, חזר בו זדורוב וטען, כי הודה ברצח בעקבות לחצים שהפעילו עליו השוטרים.

יומיים לאחר שחזר בו מהודאתו, שינה זדורוב את גרסתו, והודה פעם נוספת במיוחס לו. בהודאתו השנייה טען, שבהיותו בן שמונה התעללה בו קבוצת בנות בבית ספרו. אחת מהן, שלטענתו דמתה לראדה, הכתה אותו באשכיו ודחפה מקל לגופו. לכן, כאשר ראה את הנערה, החליט לפגוע בה באופן מיני ופיזי[7]. מניע זה של זדורוב לא נכלל בכתב האישום, מאחר שסירב לחתום על ההודאה.

ביקורתה של משפחת ראדה על החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריה של ראדה הביעו אי שביעות רצון מחקירת המשטרה ואי אמון בחוקרים[8][9].

ב-24 בדצמבר 2006, חמישה ימים לאחר פרסום הודאתו של זדורוב, דרשו בני משפחת ראדה כי המשטרה תחשוף את חומר החקירה שנאסף עד אותו זמן בפני נציג מטעמם, אלכס פלג, חוקר פרטי וקצין משטרה בעבר. בפרקליטות המדינה סירבו לשתף פעולה עם פלג עד להגשת כתב אישום.

פלג הכין דו"ח בו קבע, כי לא קיים בסיס ראיות מוצק להוכחת אשמתו של זדורוב, והמליץ לבני משפחת ראדה לפנות אל המשטרה ולבקש ממנה להמשיך ולבדוק גורמים נוספים, אשר ייתכן כי היו מעורבים בביצוע הרצח. בין היתר, קבע פלג כי אין זה הגיוני שזדורוב שחזר את מעשה הרצח, אך לא הצליח להוביל את החוקרים אל כלי הרצח.

במהלך שחזור הרצח, טען זדורוב בפני החוקרים כי זרק את להב הסכין לפח לאחר המעשה, כדי להעלים ראיות; בפועל, הלהב לא נמצא עד עצם היום הזה.

ב-22 באפריל 2007, לאחר פתיחת משפטו של זדורוב, הגישה המשפחה עתירה לבג"ץ, בדרישה לפתוח מחדש את התיק המשטרתי ולחדש את חקירת הרצח, בנימוק שהמשטרה והפרקליטות מיהרו להגיש כתב אישום נגד זדורוב בלא שמיצו כיווני חקירה אחרים. לעתירה זו צורפו ראיות מזירת הרצח, שלטענת העותרים סתרו את גרסת המשטרה. עתירה זו נדחתה[דרושה הבהרה].

ב-20 במאי 2007, דחה בג"ץ את עתירתה של משפחת ראדה על הסף. בהחלטת בית המשפט כתבו השופטים[דרושה הבהרה], כי

לא מצאנו כי יש בידי העותרים להצביע על פגם מהותי, או על חריגה ביתר ממתחם שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה, המהווים עילה להתערבותנו בהחלטותיהן.

עוד כתבו השופטים, כי מתשובת הפרקליטות עולה, שהסוגיות שעלו בעתירתה של משפחת ראדה אכן זכו להתייחסות ולמענה, וכי מן הראוי הוא, שסוגיות אלו תתבהרנה בהליך הפלילי, אשר החל להיערך זה מכבר בבית המשפט המחוזי[10].

במהלך המשפט החוזר, אשר נערך בשנת 2014, טען אבי משפחת ראדה, כי "צוות ההגנה, בייחוד חיים סדובסקי ועורך דין שפיגל הם שרלטנים, שניסו לנצל את תמימותה של אילנה" (אשתו).

בהמשך לכך, טענה אילנה, אם המשפחה, שיש לחזור ולחקור את הבנות בבית הספר. לשאלת הכתב אריה אלדר האם היא מאשימה אותן ברצח הדגישה האם ש"אין זה כך, אלא שאני קוראת לפתוח את החקירה מחדש, ולחקור את בני ובנות כיתתה ובית ספרה של תאיר."[11][12]

הדיון המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בינואר 2007, הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד זדורוב - בגין רצח בכוונה תחילה ושיבוש מהלכי משפט. כתב האישום כלל תיאור של מעשה הרצח: זדורוב הבחין בראדה כשעלתה לשירותים בקומה השנייה ונכנס בעקבותיה. ראדה, כך נטען[13],

עמדה בתא השירותים, כשפניה אל הדופן הימני של התא, וניסתה לסגור אותו. אלא שאז, הנאשם מנע זאת בעדה, שלף סכין, הניף אותה ושיסף את גרונה. לאחר מכן, דקר אותה פעם נוספת בצווארה, פצע אותה בחזה, בפניה ובידיה - והיא התמוטטה. לאחר מכן, נעל את הדלת מבפנים, טיפס על גופתה בשתי רגליו, וכשהוא נאחז בדפנות התא - קפץ החוצה.

עוד עלה מכתב האישום, שכאשר יצא זדורוב משירותי הבנות, הוא ירד אל הקומה הראשונה, נכנס לשירותי הבנים, שטף את הסכין היפנית שעמה ביצע את הרצח, ניקה מעליו את דמה של ראדה, וחזר לעבודות הריצוף במקלט - עד השעה 17:30. לאחר מכן, החליף את להב הסכין, ודאג להעלים את הלהב הקודם, כמו גם את המכנסיים שלבש.

המשטרה כשלה לאתר באמצעות המז"פ ממצא דמי כלשהו בשירותי הבנים, גם לא על בגדיו ועל כלי עבודתו של זדורוב. כמו כן, במהלך חיפושים באתר האשפה "תאנים" - נמצאו מספר זוגות מכנסים שנחזו לתיאור מכנסיו. גם עליהם לא נמצא ממצא דמי כלשהו, והמשטרה השמידה אותם - מבלי שבדקה, באמצעות בדיקות מעבדה - האם אחד מהזוגות אכן היה שייך לזדורוב[דרוש מקור].

ב-8 בפברואר 2007, החל משפטו של זדורוב. ב-7 ביולי, חשף ראש צוות החקירה, רב פקד יורם אזולאי, את הודאתו של זדורוב, כמו גם את צילומי הווידאו שבהם תועד מודה בפני מדובב ומשחזר את הרצח בפני חוקרי המשטרה.

בהודאתו הכתובה ידע זדורוב לספר פרטים, שרק רוצחה של ראדה עשוי היה לדעת: הוא נקב, בין היתר, בשני צבעים מתוך ארבעת צבעי נעליה של ראדה; כמו כן סיפר, שראדה לבשה בעת האירוע מכנסי ג'ינס, וששיערה היה אסוף בצורת צמה.

עורך דינו של זדורוב, דוד שפיגל, טען מנגד כי[14]:

זדורוב הוא אדם רגיש ושביר, אני לא מתפלא שלחץ של המשטרה הצליח לכופף אותו ולגרום לו להודות בזה. אם המשטרה הייתה לוחצת עליו יותר - הוא היה מודה בסופו של דבר ברצח ארלוזורוב, ואף משחזר אותו.

גם הטענות בדבר עברו האלים של זדורוב הוזמו.

במהלך הדיון המשפטי התברר, כי בין העדויות שבידי המשטרה ישנן גם כאלה שאינן תומכות בגרסתה. דוגמה לכך היו עדויות של תלמידות, אשר שהו בתא השירותים סמוך לשעת הרצח; תלמידות אלו סיפרו, שכאשר ביקשו להיכנס לתא שגופתה של ראדה נמצאה בו, נשמע מתוכו קול גבוה, שטען כי התא תפוס. נערה אחרת העידה, כי ראתה נערה לבושה במדי בית הספר, שאותה לא ראתה מעולם קודם לכן - באזור זירת הרצח.

נוסף לכך התברר, כי נערה שמסרה עדות שמיעה כי חברתה יודעת מי הרוצחים, אך סרבה לנקוב בשמה - לא הוזמנה למסור עדות שנייה. השופט יצחק כהן ביקר את המשטרה על כך[15].

במרץ 2009, מסרה תלמידה נוספת עדות. תלמידה זו טענה, שכאשר נכנסה לשירותים בשעה 14:05, היא מצאה את דלת תא 3 נעולה; כשהתכופפה והציצה מבעד לחריץ דלת התא השלישי - הבחינה בטיפות דם על הרצפה, כמו גם בזוג רגליים נעולות נעלי אולסטאר - בחלקו הימני של התא.

הרשעתו של זדורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בספטמבר 2010, ניתן פסק דינו של זדורוב. סגן נשיא בית המשפט ואב בית הדין, יצחק כהן, והשופטים חיים גלפז ואסתר הלמן, הרשיעו את זדורוב פה אחד ברצח בכוונת תחילה ובשיבוש מהלכי חקירה. הכרעת הדין התפרשה על פני 456 עמודים.

את תמצית פסק הדין קרא במשך שלושת רבעי שעה השופט יצחק כהן. בין השאר אמר:

אין לנו ספק שהנאשם שבפנינו הוא הרוצח של הנערה תאיר ראדה. עדותו רצופה שקרים, מניפולציות וחוסר עקביות. הוא לא סיפק הסברים. הנאשם ללא היסוס שיקר בעדותו בביהמ"ש ככל שסבר שהדבר עשוי לשרת את האינטרסים שלו וגרסאותיו המתחלפות. המניפולציות שעשה הנאשם רבות מספור. הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים, כאשר הוא עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה, לא פעם גם היתל בחוקריו, לא חשש ולא ירא, ואף לא חשש לשקר לסניגורו.

השופט כהן ביסס את ההרשעה על כך, שזדורוב ידע לפחות שבעה פרטים מוכמנים, אשר איש זולת הרוצח לא יכול היה לדעת מלבדו, ועל הווידוי של זדורוב בפני מדובב. השופט הדגיש, כי דבר הווידוי אינו נובע מעדותו של המדובב, אלא מדבריו של זדורוב עצמו שהוקלטו. בנוסף, ביסס כהן את ההרשעה על טביעת נעלו של זדורוב, אשר נמצאה על מכנסייה של ראדה, תוך שהוא פוסל את עדותו של המומחה שהביאה ההגנה מאנגליה[דרושה הבהרה], ומעדיף על פניה את עדותו של המומחה מטעם התביעה, ראש תחום השוואת עקבות נעליים במעבדת המשטרה לסימנים וחומרים[דרושה הבהרה].

מאחר שהרשעה בעבירת רצח מחייבת ענישה במאסר עולם, גזר בית המשפט באותו המעמד עונש זה על זדורוב.

בנוסף להרשעה ברצח, הרשיע בית המשפט את זדורוב גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וגזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר, אשר תהיינה חופפות לתקופת המאסר על עבירת הרצח[דרושה הבהרה].

תביעת נזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריה של תאיר ראדה הגישו תביעת נזיקין אזרחית כנגד בית הספר "נופי גולן", בו נרצחה בתם, המועצה האזורית גולן, המועצה המקומית, קצרין ומשרד החינוך. טענת התביעה הייתה, שהרשויות התרשלו בהגנה על חיי תאיר[16].

ב-1 בפברואר 2012, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו תפוצה משפחת ראדה בסך מיליון שקלים וחצי. בין החייבים בתשלום נמצאה גם חברת האבטחה "רשת ביטחון", שהעניקה שירותי שמירה בבית הספר, וכן המורה לדרמה, שבמהלך שיעורו אירע הרצח - מאחר שלא בדק מדוע ראדה לא נכחה בשיעורו.

ההורים טענו, כי הסיבה להגשת התביעה לא נבעה ישירות מהרצון לקבל את הפיצוי הכספי, אלא דווקא מהדרישה ללקיחת אחריות מצד הגורמים, אשר היו אמונים על ביטחון התלמידים בבית הספר[17].

הערעור לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור התהודה התקשורתית של תחקירים שונים, בעיקר אלו של דורון בלדינגר, הופנו טענות וביקורת נגד הפרקליטות, המשטרה ומערכת בתי המשפט - באשר לאופן התנהלותן במהלך הפרשה. טענות אלו עודן נמשכות גם שנים רבות לאחר תום הדיונים בעניינו של זדורוב[18][19]

זדורוב עירער על פסק הדין לבית המשפט העליון, ובערעור הציג חוות דעת של מומחים, המחלישות, או סותרות, לטענת סנגוריו, חלקים מהותיים מהראיות ששימשו להרשעתו. חוות דעת אחת טענה, שלא ניתן לזהות את טביעת הנעל[דרושה הבהרה] כנעלו של זדורוב, ולמעשה קיים ספק גדול אם אכן מדובר בטביעת נעל. בנוסף, האזינו השופטים להקלטות, שלטענת המשטרה הודה זדורוב במהלכן ברצח.

ב-17 במרץ 2013, בצעד נדיר, הורה בית המשפט העליון למחוזי לעיין בראיות ולשקול מחדש את משמעותן.

ב-24 בפברואר 2014, דחו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת את טענות ההגנה, ובכך הרשיעו שנית את זדורוב ברצח תאיר ראדה.

השופטים מתחו ביקורת על העדים מטעם ההגנה, בין היתר על חיים סדובסקי, שהפיץ רבות מההאשמות בדבר חקירה מוטה מצד המשטרה, הפרקליטות, המכון לרפואה משפטית והשופטים עצמם.

במהלך אחד הדיונים, נשאל סדובסקי מדוע הוא מכנה את עצמו "דוקטור" - בשעה שהוא למעשה נטורופת, ותוארו אינו מוכר רשמית בישראל. שאלה זו נועדה, ככל הנראה, על מנת לקרוא תגר על רמת ידיעותיו המשפטיות של סדובסקי בכלל - ובדיני פלילים בפרט. בשומעו את השאלה, איבד סדובסקי את עשתונותיו, נטש את דוכן העדים וחזר לטעון את טענותיו בתקשורת. עדותו בבית המשפט נמחקה[20]. השופטים קבעו שדברי ד"ר מאיה פורמן, הרופאה הפתולוגית מטעם ההגנה, אינם מקצועיים ורשלניים[21].

באוקטובר 2014, עירער זדורוב בשנית על פסק הדין לבית המשפט העליון. במהלך הערעור טענו סניגוריו: אביגדור פלדמן ואלקנה לייסט - שבתא השירותים נמצאו עקבות נעליים המרמזות על אדם נוסף שיצא מהתא, שחקירתו של זדורוב הובילה אותו להודאה באמצעים פסולים כגון תדרוך ופיתוי, שהמשטרה שילמה תשלום מופרז למדובב ושבית המשפט המחוזי לקה בחוסר בקיאות וחוסר ריסון שיפוטי.

ב-23 בדצמבר 2015, דחה בית המשפט העליון ברוב של שני שופטים נגד אחד את הערעור, והותיר את פסק הדין המרשיע על כנו. השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל פסקו שזדורוב אשם, ואילו ראש ההרכב, השופט יורם דנציגר, סבר בדעת מיעוט כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק[22]. סנגוריו של זדורוב הגישו בקשה לדיון נוסף[23], אולם זו נדחתה[24][25].

התפתחויות אחרונות בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2016, שודרה בערוץ 8 של HOT סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים, בשם "צל של אמת", שהתמקדה בפרשת הרצח. הסדרה נמכרה מאוחר יותר לרשת ולחברת המדיה נטפליקס[26][27]. הסדרה העלתה ספקות לגבי הרשעתו של זדורוב, הצביעה על כיווני חקירה אחרים שלא מוצו לכאורה, וביקרה את מערכת המשפט, את המשקל הרב שניתן להודאות של נאשמים ואת הטייתם המובנית של שופטים לטובת התביעה. הסדרה זכתה לחשיפה רבה ולדיון בתקשורת[28][29].

בפרק הרביעי של הסדרה הוצגה א"ק, אישה צעירה ולא יציבה בנפשה, בוגרת בית הספר - כחשודה ברצח. בעת הרצח התגוררה עם א"ח, חברהּ לשעבר בקצרין. א"ח סיפר, שכחצי שעה לאחר הרצח התקשרה אליו א"ק לנייד, וסיפרה לו ש"הולך להיות בלאגן גדול". בשנים קודמות היא נעצרה בידי המשטרה כשברשותה סכין משוננת. בעקבות תלונתו של א"ח במשטרה, נלקחה א"ק לחקירה. בעת חקירתהּ טענה, כי נאנסה בידי החבר, ובעקבות זאת הושמו שניהם במעצר בית. בעודה שוהה במעצר בית, הגיעה א"ק לביתו של א"ח עם שבר בקבוק וניסתה לתקוף אותו, ללא הצלחה. הוא נעצר במשך כמה ימים לגבי הטענות על אונס, וניסו[דרושה הבהרה] לשכנעו לחזור בו מן ההאשמות. בינתיים, אושפזה א"ק בכפייה. שלוש שנים לאחר מכן, התאבדה שותפתה לחדר, מאי פלג, טרם פגישתה עם צוות התחקיר של הסדרה. חברתה של פלג מסרה לצוות התחקיר, כי א"ק התוודתה בפניה על נטייתה לאלימות ורצונה בשתיית דם; כמו כן סיפרה, כי התוודתה בפניה על הרצח של תאיר ראדה.

זמן קצר לאחר שידור פרק זה, ב-8 במרץ 2016, שודר בערוץ 10 ראיון קולי שערכה אילה חסון עם א"ק. א"ק הודתה בפני חסון, שקיימה עם א"ח יחסי מין רוויי אלימות, אך בד בבד טענה, כי החבר המציא את הדברים לגבי רצח תאיר. הראיון שולב בתוכנית שביקרה את "בית דין השדה" הציבורי שנוצר, ואשר הדגישה את חוסר אמון הציבור במערכות המדינה[30]. ב-27 במרץ 2016 פורסם, שנמצא מסמך "טיוטה" של הגרסה שמסר א"ח בחקירתו, הכולל פרטים שהשתנו מאוחר יותר. הדבר חיזק את הטענה שא"ח תכנן להפליל את א"ק[31].

באוקטובר 2018 פורסם, שנערה העידה כי א"ק התוודתה בפניה שרצחה את תאיר[32].

ב-25 באוקטובר 2018 פורסם, ששערה שנמצאה בזירת הרצח מתאימה לפרופיל המיטוכונדריאלי (הגנטי) שאליו שייך, בין השאר, גם א"ח, בן זוגה לשעבר של א"ק, שלפי טענתו בחקירה - לבשה את בגדיו בעת הרצח[33]. עם זאת, סיכום דו"ח הבדיקה העלה, כי הפרופיל הגנטי של בעל השערה מתאים לאלפי עד עשרות אלפי אנשים בישראל[34]. כמו כן דווח, כי 50–75 שערות שלא זוהו עד כה והיו על הגופה - תשלחנה לבדיקת DNA (בדיקה גנטית) - במימון משרד המשפטים[35][36]. ב-1 בנובמבר 2018 פורסם, כי בסמוך למקום הרצח נמצאה בפח אשפה פאה נוכרית, אשר תאמה לכאורה את עדותו של א"ח בדבר שימוש בפאה על ידי א"ק[37].

במסגרת פרק בתוכנית "עובדה", ששודר ב-20 בדצמבר 2018, פורסם לראשונה שמהּ הפרטי של א"ק - אולה, אף על פי שאת פניה נאסר לחשוף. היא הכחישה בתוקף את טענותיו של א"ח כי התוודתה בפניו על הרצח, וטענה כי הלך למשטרה להפליל אותה רק לאחר שהודיעה לו כי היא נפרדת ממנו.

עורך דינו של זדורוב, ירום הלוי, פנה למכון לרפואה משפטית, בנוגע לממצא דמי של המנוחה, אשר נתגלה גם בתא הסמוך לזה שבו בוצע הרצח.

בעקבות פנייתו, הודתה פרקליטות המדינה כחודש לאחר מכן, ב-20 בינואר 2019, כי אכן נפלה טעות בקטלוג המוצגים, וכי אכן נפלה טעות בחקירה[38].

במרץ 2019, פורסם בתקשורת שהמשטרה לא אספה קבוצת שערות שנמצאה על האסלה בזירת הרצח. לטענת המשטרה, הממצא לא נאסף מזירת הרצח בגלל הדמיון לשיער של תאירנעם ברקן, תעלומה: איפה השערות מזירת הרצח של תאיר ראדה?, באתר ynet, 10 במרץ 2019. עוד באותו החודש דווח בתקשורת כי תוצאות בדיקת המעבדה באוסטריה בגין שערה שנשלחה אצלם לבדיקה מעמיקה יותר העלתה כי לא ניתן לרצף מחדש את הדנ"א המיטוכונדריאלי[39]. במכון הסבירו שהמבחנות נראות ריקות כיוון שהן מכילות כמות מאוד קטנה של דנ"א שלא נראית בעין אנושית[40].

במרץ 2019, נבדק על ידי מומחי ההגנה המחשב של זדורוב. תוצאות הבדיקה העלו שזדורוב לא גלש באתרים פדופיליים, לא חיפש סרטי סנאף ולא קרא מאמרים על הכנעת היריב בסכין, בניגוד למה שקבעה הבדיקה הראשונית של המשטרה ב-2006 וכך נקבע בפסק הדיןתבנית:Vערה.

הסיקור התקשורתי של הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים לאחר הפרסום על מעצר זדורוב, פנה חיים סדובסקי לבני משפחתה של ראדה. סדובסקי הציג עצמו כתחקירן מומחה; בנוסף, טען כי ברשותו מידע, המורה על כך שזדורוב אינו אשם, שהרצח בוצע על ידי יותר מרוצח אחד, ושחברותיה של הנרצחת הן שרצחו אותה. בהמשך, נסמך על חקירתו של דורון בלדינגר[41].

אמצעי התקשורת בישראל דיווחו על הרצח וחקירת המשטרה בהרחבה. הדיווח היה מקיף וחושפני[1]. במהלך ימי השבעה ביקרו בבית ראדה צוותי שידור ועיתונאים, והעבירו דיווחים על הביקורת שהטיחו ההורים במשטרה, במערכת החינוך, בראש המועצה ועוד. שמועות והשערות רבות על זהות הרוצח פורסמו.

בעקבות הרצח, השוו חלק מהעיתונאים את קצרין לעיירה הבדיונית[דרושה הבהרה], אשר הופיעה בסדרת הטלוויזיה "טווין פיקס"[42].

העיתונאי שרון גל, שיצר את הסרט התיעודי על הפרשה, "רק תאיר יודעת", אמר:

רציתי להראות את ה"טווין פיקס", את המקום הזה שהוא בין פה לשם, שבו יש כאלה שמאמינים ככה - וכאלה שמאמינים ככה.

ההתערבות התקשורתית המשיכה לנסוק, כאשר ערוץ 2 שידר שיחת טלפון שנערכה בין אמה של ראדה ובין אשתו של זדורוב, שהורשע ברצח.

מאוחר יותר טענה אמה של ראדה, כי האירוע בוים על ידי כתב ערוץ 2, מנחם הורוביץ. הורוביץ הכחיש כי יזם את האירוע[דרוש מקור].

הסיקור התקשורתי של הפרשה הגיע לשיאו, כאשר הוריה של ראדה התארחו בתוכניתו של דודו טופז; במהלך תוכנית זו סיפרו את אשר על לבם. אירוע זה נחשב, בדיעבד - ניצול סערת הרגשות, שבה היו נתונים ההורים; על כן, "זכה" אירוח זה לביקורות נוקבות[דרוש מקור].

המשטרה והפרקליטות סירבו לשתף פעולה עם התקשורת. שתיקת הרשויות הובילה להעצמת חרושת השמועות והבעת ביקורת על התנהלות החקירה. ב-2 בינואר 2007, ביקשה וקיבלה המשטרה צו איסור פרסום גורף מבית משפט השלום בעכו. כבר באותו היום הגיש אתר החדשות ynet בקשה להסרת הצו[43]. בעקבות לחצים ציבוריים, בוטל הצו לאחר שבועיים.

בתחילת יוני 2008, פרסם שרון גל בערוץ 10 את הסרט התיעודי "רק תאיר יודעת", ובו בוצעה סקירה חוזרת של חומרים מתחקירו של דורון בלדינגר, כמו גם צילומים מקצרין אחרי הרצח.

במהלך הסרט, התראיינו שלוש מחברותיה של תאיר, תוך שהן מסכימות לחשוף את שמותיהן המלאים[דרושה הבהרה]: לי לחיאני ונופר בן דוד, ששהו בתא השירותים בעת הרצח או מיד אחריו[דרושה הבהרה], ושיראל ביטון, אשר סיפרה שקיבלה שיחת טלפון מנער ממספר חסום, שאמר לה שהוא רוצה להכיר אותה וששמע שהיא יפה[11].

בעקבות פרסום הסרט, תבעה המדינה את ערוץ 10 על פרסום חומרים חסויים מן החקירה.

לאחר הרשעתו של זדורוב בינואר 2011, שודרה בערוץ הראשון הכתבה: "מי רצח את תאיר ראדה?"[44], שבמהלכה הוצגו עדויות של דורון בלדינגר, לפיהן זדורוב חף מפשע, וכי אין די ראיות הקושרות אותו לביצוע הרצח. כתבה זו נסמכה על סדרת סרטים בשם: "לתפור חף מפשע", בעריכתו של בלדינגר, ואשר פורסמה בידי חיים סדובסקי באתר יוטיוב. סדרת סרטים זו קיבלה הדים נרחבים במרשתת, בין היתר - מקבוצת הפייסבוק: "מי רצח את תאיר ראדה"[45][46]. במהלך סדרה זו, העלו בלדינגר וסדובסקי את עיקרי טענותיהם בדבר חפותו של זדורוב. מן הצד השני, פרסמו במרץ 2011 מיקי רוזנטל ורביב דרוקר כתבת תחקיר בערוץ 10, המצדדת בכך שזדורוב הוא האשם ברצח, ובה ביקורת רבה על המגינים על זדורוב: בלדינגר, סדובסקי ועורך הדין שפיגל (טענות בדבר אשמתו או זכאותו של זדורוב בראי התקשורת ראו בהמשך).

בדצמבר 2013, פרסמה אשרת קוטלר כתבה הכוללת ראיונות עם לי לחיאני ונופר בן דוד, חברותיה של תאיר, ששמן נחשף בכתבה של שרון גל, ושהואשמו מפורשות בידי יותר מ-15,000 חברי קבוצת פייסבוק שהן הרוצחות. בכתבה נחשפה גם מנהלת הקבוצה אמי בוני, שחזרה בה ובאה להתנצל.

בכתבה הציג עצמו דורון בלדינגר כחוקר פרטי - אף על פי שאינו כזה. בתגובה, פרסם בלדינגר חלקים מהראיון שהוסרו בעריכה, לגביהם הדגיש שהוא אכן אינו חוקר פרטי מורשה ושלא הציג עצמו ככזה. בנוסף, הבהיר בלדינגר שלא האשים את הבנות אלא ביקש שיסכימו להיחקר; שהיה פורום פנימי שנמחק; שהבנות טענו שראו את הרוצחים, ושאת עיקר הנזק אשר נגרם להן גרם דווקא שידור סרטו של גל בערוץ 10[47][48].

בשנת 2014, לאחר המשפט החוזר הראשון, פורסם ששי ניצן, פרקליט המדינה הנוכחי, ניסה למנוע מהרופאה, ד"ר מאיה פורמן, קבלת תפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, בו זכתה במסגרת מכרז. זאת - לאחר שקיבלה ביקורת מצד השופטים הן על עדות רשלנית ולא מקצועית - והן בעדותה לטובת ההגנה (טענה שהרצח בוצע באמצעות סכין משוננת). בתגובה, פנתה פורמן לבית המשפט העליון, וזה קבע שעדותה הייתה עדיפה[דרושה הבהרה] על עדות המומחה מטעם המדינה[דרושה הבהרה]. על כן, חייב בית המשפט העליון את המדינה לאפשר לפורמן לקבל את התפקיד[21].

העיתונאי הוותיק עוזי בנזימן מתח ביקורת חריפה על התנהלות אמצעי התקשורת בפרשה זו, וציין: "תקשורת שאינה שומרת על היררכיה בין שופטים לפרקליטים בעלי עניין, ושאינה מבחינה בין דיווח ענייני לסיקור מוטה - נותנת ידה לטירוף מערכות ולמיטוט יכולתו של הציבור להבין את המתרחש, ולהבחין בין טוב לרע - ובין רשע לצדיק."[49]

ביקורת נוספת על התקשורת הגיעה מצד שופטי בית המשפט המחוזי שהרשיעו את זדורוב ברצח. השופט כהן התייחס בפסק דינו להתנהלות התקשורת בפרשה, ואמר שחלק מכלי התקשורת חטאו בפרסומים "מגמתיים ומשתלחים".

עוד אמר כהן, כי:

לא בכדי מכונה התקשורת "הממלכה השביעית"[50]; כוח רב מוקנה לה ותפקיד חשוב... בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים... לא כולם חטאו בחטא זה, אך גם לא מעטים.

כמו כן, קרא כהן לתקשורת "לשמור על הרסן והאמת."

השופט חיים גלפז הוסיף:

נעשה שימוש על ידי גורמים שונים באמצעי התקשורת באופן שלעתים חרג מן המותר, תוך גרימת נזק לציבור, בדרך של פרסום דברים שלא שיקפו את המצב. גם על כך יש להצטער, אף שלא היה בהם כדי להשפיע על מלאכתנו.

בסיום החלטתהּ לדחות את בקשתו של זדורוב לדיון נוסף בעניינו, התייחסה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, גם לסיקור התקשורתי וכתבה:

(גם) היותה של סוגיה בעלת תהודה ציבורית או תקשורתית אינה בגדר עילה משפטית לקיום דיון נוסף. יש להבחין בענייננו בין העניין הציבורי - לבין דרישות הדין. בית המשפט לא יורה על קיום דיון נוסף מקום שאין הצדקה משפטית לעשות כן, יהיה העניין הציבורי רב ככל שיהיה[24].

ב-1 בינואר 2016, בתוכנית "שישי", הוצגו תאוריות קונספירציה והקף אי האימון של הציבור במערכות הרשמיות האמונות על החוק והסדר בארץ; הופרך סיפורו של נהג מונית, אשר לטענתו הוריד שלושה נערים מקצרין ופיזר אותם בצפון הארץ[51][דרושה הבהרה], ונמסר שקבוצת הפייסבוק: "מי רצח את תאיר ראדה" מונה מעל 120,000 חברים[51].

בדצמבר 2016 פורסם, שנער אשר כתב בפורום קבוצתי השייך לבית הספר - טען כי הכיר את הרוצח. אותו הנער כתב, כי הרוצח הוא למעשה בן 17, שאינו תושב האזור[52].

בפברואר 2017, לאחר בקשת האם להשבת הטלפון הנייד של תאיר ומחשב של המשפחה[דרושה הבהרה], התברר שהטלפון אבד[53]. בקבוצה הציבורית בה חברו התומכים בחפותו של זדורוב הושמעו טענות על שיבוש החקירה, אך באוגוסט 2017, לאחר שהמשפחה פנתה לבית המשפט, הטלפון נמצא[54].

באוגוסט 2018 פורסם, כי ב-2008, טרם סגירת התיק וההכרעה, הושמדו ראיות ה-DNA שנלקחו מציפורניה של תאיר. גורמים מהמכון לרפואה משפטית טענו, כי לא הייתה סיבה ממשית לשמור ראיות אלו[55].

טענות בדבר אשמתו או זכאותו של זדורוב בראי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות בדבר זכאותו של זדורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת סרטים בשם: "לתפור חף מפשע", בעריכתו של בלדינגר, ואשר פורסמה בידי חיים סדובסקי באתר יוטיוב, העלתה את טענותיהם בדבר זכאותו של זדורוב, כמו גם את ביקורתם באשר לאופן הטיפול הלקוי של מערכת המשפט והמשטרה, לדעתם, בפרשה בכלל - ובזדורוב עצמו בפרט:

  • אי מציאת דנ"א או ממצא זיהוי פלילי אחר של זדורוב בזירה.
  • הטלת ספקות בדבר זהות עקבות הנעליים (אם אכן היו אלה עקבות נעליים): עקבות נעליו הייחודיות של זדורוב, אשר נתגלו לכאורה על מכנסייה של הנרצחת, הם למעשה תבליט (או שבלונה) של הטלפון הנייד שהיה מונח בכיסה, ובפרט לחצניו - אשר עיצבו את צורת כתמי הדם בשולי מכנסייה; סימני "ניגוב סכין משוננת" הם למעשה[דרושה הבהרה]
  • ד"ר שור, הרופא המומחה מטעם התביעה, "יישר קו" עם הפרקליטות, אף שידע שדבריו אינם מדויקים - מסקנה שלדעתם של בלדינגר וסדובסקי הייתה שותפה גם דעתו של ד"ר חן קוגל.
  • מציאת שערות של שתי נערות (לא שיערה של ראדה בלבד) - בתוך שלוליות (או טיפות) הדם.
  • עקבות של נעלי נערה מגואלות בדם, אשר נמצאו בראש הקיר אשר הפריד בין תאי השירותים הסמוכים זה לזה, ממנו קפץ הרוצח, ככל הנראה - לתא השירותים הצמוד - לאחר ביצועו. עקבות אלו נתגלו על ידי המשטרה רק לאחר שחזור הרצח.
  • בחינה נוספת של מהלך החקירה והשחזור הראתה, שכל המידע המוכמן ניתן למעשה לזדורוב ברמזים בעת החקירה, ואף שונה לפי הצורך עם התפתחותהּ.
  • האשמת חשודים אחרים באופן דומה לזה של זדורוב במשך ימים אחדים, אך האליבי שלהם התגלה כתקין, בעוד שלזדורוב האליבי נדחה: נאמר לו כי שעת ביצוע הרצח שונתה, שנמצא דם של הנרצחת על בגדיו ושהפוליגרף הוכיח את אשמתו. מאופן הצגת החקירה נראה שזדורוב שוכנע שהוא אכן רצח, אף שלא זכר דבר בעניין זה.
  • תלמידים בבית הספר טענו שהם יודעים מי הרוצח.
  • תלמיד מסוים, אשר ישב על ספסל בקרבת המדרגות, אשר הובילו לשירותי הבנות, סיפר כי ראה את תאיר עולה במדרגות, אך הצהיר מפורשות שאיש לא עלה בעקבותיה.

תלמיד אחר העיד, באותה סמיכות זמנים, כי אמנם ראה את תאיר עולה בגרם מדרגות אחר מזה שציין התלמיד הראשון, אך הצהיר אף הוא שאיש לא עלה בעקבותיה[56].

עדויות אלו מנוגדות לגרסתו של זדורוב, שטען כי עקב אחר תאיר ועלה באותו גרם מדרגות בו עלתה, בדרכה לשירותים.

  • סדובסקי רמז באופן עבה לנערה מסוימת, אשר שמהּ ושם חברתהּ נרשמו ביום הרצח בתא שירותים, אשר היה סמוך לתא שבו נרצחה ראדה.

טענות בדבר אשמתו של זדורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2011, פרסמו מיקי רוזנטל ורביב דרוקר כתבת תחקיר בערוץ 10, ובה הוטחה ביקורת רבה כנגד הטוענים לחפותו של זדורוב: בלדינגר, סדובסקי ועורך הדין שפיגל. הם הראו, שסדובסקי החליט לטעון לחפותו של זדורוב, בכל הנוגע לאי הסכמתו לאופן התנהלות החקירה - זמן רב לפני שידע את טיב ונכונות העובדות לגבי החקירה; שאין לסדובסקי תואר דוקטור מוכר ושאינו בלש חוקר מורשה; שחלק מהאשמותיו מופרכות או מטעות בכוונה תחילה, ומשום כך - חלקן אף לא הועלו עוד בידי ההגנה - במשפט החוזר[41][20]. בפרט, הביאו את דברי חוקרי המשטרה, הפרקליטות, השופטים ואת דבריו של ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית[57]:

  • זדורוב זרק את מכנסיו כיומיים לאחר הרצח, וכיבס בעצמו את בגדיו ביום שישי בצהרים. הוא עשה זאת מכיוון שגיסו, שהיה אמון על כיבוס בגדיו, נסע לנתניה באותה העת.

כיבוס הבגדים בידי זדורוב עצמו העלה את החשד, כי ניסה להשמיד ראיות העשויות לקשרו למעורבותו ברצח.

כך היא העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי יומיים לאחר הרצח השליך המערער (זדורוב) את מכנסי העבודה שלבש ביום הרצח. כבר בחקירה מיום 11.12.2006 אמר המערער, כי זרק את המכנסיים שעמם עבד ביום הרצח, משום שעלה במשקל והם נעשו קטנים למידותיו.

סעיף 315 מתוך פסק הדין בעליון.
  • בשעות שלאחר הרצח, לאחר ששהה בביתו לאחר תום יום העבודה בבית הספר, קיבל זדורוב שיחת טלפון ממעסיקו, ראובן ג'נאח, עובד קבלן במקצועו, שהודיע לו כי "נעלמה ילדה". שיחה זו נערכה בנוכחות אשתו של זדורוב. כששאלה אשתו לאחר תום השיחה עם מי שוחח, השיב לה זדורוב כי "ילדה נפלה בשירותים". זאת, בניגוד לדבריו המקוריים של ג'נאח, שנאמרו במהלך השיחה עם זדורוב.

במהלך חקירתו, הכחיש ג'נאח בעדותו כי מסר לזדורוב מידע הכולל את המילים "שירותים" ו"אסלה".

עדות זו של ג'נאח מעוררת חשד, משום שבשעת השיחה בינו ובין זדורוב - גופתה של המנוחה עדיין לא נמצאה, כך שזדורוב לא יכול היה לדעת שהרצח התבצע בשירותים, אלא אם כן היה הוא עצמו מעורב ברצח.

חקירת המשטרה העלתה, כי שעת השיחה האמיתית בין השניים התקיימה בשעה 21:23, לאחר שההגנה הוכיחה כי כבר בשעה 20:00 נפתחה מהדורת החדשות של ערוץ 10 עם דיווח על "רצח של ילדה בתא שירותים בבית הספר"; כך שייתכן שזדורוב אמר את דבריו לג'נאח בעקבות צפייתו במהדורת החדשות (או לאחר ששמע זאת מאנשים שהיו בקשר עמו), ונחשף, לכאורה, זה מכבר - לדבר מעשה הרצח ופרטים אודותיו.

כמו כן התברר, כי לאחר פרסום פסק הדין[דרושה הבהרה] - השתתפה אשתו של ג'נאח בחיפושים אחר הנעדרת, טרם מציאתה.

אין הדבר מעיד על פגם באמינותו (של ראובן ג'נאח), אך הוא מחזק את החשש מפני אי-דיוקים בגרסתו. (ראובן) ג'נאח מסר בהודעתו, כי השיחה עם המערער נערכה בשעה 20:30-20:00, בעוד שבפועל, על פי פלטי השיחות - היא התקיימה כשעה לאחר מכן (בשעה 21:23). לטעות זו עשויה להיות משמעות רבה, שכן יש להניח כי ככל שחלף הזמן, התוודע ג'נאח לעוד ועוד פרטים בנוגע לרצח. זאת ועוד, ג'נאח מסר בהודעתו כי אשתו סיפרה לו על מציאת המנוחה בשעה 19:30-19:00, כשהיו שניהם בבית.

פסק הדין בעליון.
  • המשטרה דברה אמת באשר לבדיקת הפוליגרף אשר הפלילה את זדורוב, שכן אחת מתשובותיו תמכה בהיותו הרוצח. הדבר הוצג בכוונה תחילה באופן מוטעה בסרטיו של סדובסקי.
  • המלווה הרוסי, אשר שימש כמתורגמן במהלך שחזור הרצח - לא ידע דבר אודות הרצח או החקירה; על כן, לא יכול היה להטעות את זדורוב במהלך שחזורו.
    לאחר בחינה נוספת של הסרטים, הסיקו השופטים שזדורוב הוביל את המתורגמן, בעצמו - למקום הרצח הנכון, בניגוד למצג של סדובסקי, שטעה לחשוב שהשירותים בהם בוצע הרצח היו בקומה אחרת.
  • זדורוב שחזר את הרצח בעצמו, ללא רמזים אשר יכולים היו להינתן לו מטעם גורמים כלשהם. השופטים אף בדקו באופן מדוקדק, שאכן שחזור הרצח היה אמין, בהסתמכם על סדר הזמנים של הסרטים.
  • לדברי ד"ר קוגל, לא הייתה דרך החלטית כלשהי לדעת, אם אכן כלי הרצח היה סכין משוננת. עוד טען, כי כלל לא התכוון שדבריו יוצגו כפי שהוצגו בידי ההגנה - במהלך הדיונים בבית המשפט.
  • לטענתם של רוזנטל ודרוקר, הציגה ההגנה במהלך המשפט טענות הזויות:
    • הצגת סכין, שאינה משוננת, אשר נמצאה על פי הוראותיה של "מתקשרת עם רוחות".
    • העלאת השערה, שהרצח כלל לא התרחש בתא השירותים - אלא במקום אחר. נכונות השערה זו התבססה על ניסוי מצולם, שנערך עם כמות גדולה של מיץ פטל (במקום דם): מיץ הפטל נשפך על רצפת התא - ונזל למסדרון.
  • הטענה בדבר אשמתן של חברותיה של תאיר, או של הנערה א"ק - בביצוע הרצח - לא התבססו על מידע אמין כלשהו, על כן האשמתן במעשה הרצח היא עלילת שווא.

מהות העיסוק ברצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק הציבורי והתקשורתי הנרחב בפרשה, כמו גם התהודה הרחבה שלה זכתה במהלך השנים, זכו אף הם לסיקור ולפרשנויות.

במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ[58], מנסה פרופסור אזי לב-און, ראש המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה בבית הספר לתקשורת שבאוניברסיטת אריאל - להסביר תופעה זו, ותוהה על קנקנה.

לדבריו, משפט זדורוב הוא הנושא העיקרי המעסיק אנשים שנכנסים לדף הפייסבוק של הפרקליטות, בעוד נושאים אחרים, הרלוונטיים לציבור, שבהם עוסקת הפרקליטות (אפילו סוגיות מרכזיות כגון תיקי ראש הממשלה) - כמעט שאינם זוכים לתגובה ציבורית[דרושה הבהרה].

לדבריו,

הפרשה מייצגת הרבה יותר מאשר רצח בעיירה בצפון. תיק זדורוב הפך סמל של חוסר האמון של אזרחים בממסד, במיוחד במערכת המשפט.

עוד טוען פרופסור לב-און, כי:

ההתנהלות של האזרחים ושל הממסד מראה, כי הפרשה הפכה לא רק סמל לחוסר האמון של הציבור במערכת, אלא גם לזירת התגוששות של הציבור מול הממסד, וכיום לציבור יש גישה למסמכים ויכולת להצליב מידע וליצור תכנים. ההתגוששות הזאת מתרחשת בעיקר בזירה התקשורתית הנגישה ביותר לציבור - המדיה החברתית.
העובדה שמכל הנושאים העומדים על סדר היום דווקא פרשת זדורוב מניעה אנשים לפעולה - מעידה לא רק על חשיבותה בעיניהם, אלא גם על היכולת להניע אותם לפעולה (בנושא זדורוב) ברשת - ואף מחוצה לה.
הפעילות הציבורית של הפרקליטות לגבי התיק ברשת: פרסום מסמך (בדף הפייסבוק של הפרקליטות)[59] המתעמת עם טיעונים, פרסום סרטונים והתייחסות ברשתות החברתיות - מראה כי גם הממסד מודע לפעילות הציבורית ולחשיבותה.
כך עשוי תיק זדורוב להיות לא רק סמל לחוסר אמון, אלא אולי גם להתוות דרך לאינטראקציה חדשה בין הציבור לממסד, לפחות בתיקים משפטיים שנויים במחלוקת.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בינואר 2016, נערך בקצרין טקס חנוכת בית כנסת על שם תאיר ראדה. אביה של ראדה הובא לטקס מבית החולים, אך נפטר למחרת (ב-15 בינואר) ממחלת הסרטן[60].

הפרשה בראי התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2018 פורסם, כי מורן אטיאס בתהליכי כתיבה של סדרת מתח טלוויזיונית, אשר תיקרא "הקייס" ("המקרה", בעברית). הסדרה עתידה למנות שנים-עשר פרקים; היא תבוסס על מקרה הרצח של תאיר ראדה, ותעסוק בניסיונות לפענחו בדרכים שונות[61].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים סדובסקי, לתפור חף מפשע, הוצאת שדה.
  • שרון רופא אופיר, תאיר: המסע של אילנה ראדה, ידיעות ספרים, 2018.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים תיעודיים

כתבות וידאו

מאמרים וכתבות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 רותי זוארץ, ‏"אז כמה רייטינג שווה השכול?", באתר גלובס, 25 בדצמבר 2006.
  2. ^ ג'קי חורי, בת 13 נרצחה בקצרין; החשד: אלימות נוער, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2006.
  3. ^ חגי עינב ואחיה ראב"ד, המשטרה: פועל השיפוצים הודה ברצח תאיר, באתר ynet, 19 בדצמבר 2006.
  4. ^ יאנה פבזנר-בשן, ‏החסידים של זדורוב, באתר ‏mako‏‏, ‏30 בדצמבר 2015‏
  5. ^ פירוט חלקי של עורקי הצוואר מצוי כאן.
  6. ^ עדויות אלו הוקלטו בוידאו על ידי חוקרי המשטרה.
  7. ^ אלי אשכנזי"פרקליטי זדורוב: גם גרסת ההתעללות המינית - שקרית", באתר הארץ
  8. ^ כתב nrg מעריב, אילנה ראדה לזדורוב: "תפסיק לעשות הצגות", באתר nrg‏, 7 בפברואר 2007
  9. ^ אושרת נגר-לויט, משפחת ראדה: הדוח הוא טיוח, כולם שקרנים, באתר nrg‏, 8 בינואר 2008
  10. ^ אלי אשכנזיבג"ץ דחה עתירת משפחת ראדה לפתוח מחדש את החקירה, באתר הארץ
  11. ^ 11.0 11.1 "רק תאיר יודעת" סרטו של שרון גל ששודר בערוץ 10 ביוני 2008, באתר יוטיוב.
  12. ^ אילנה ראדה על שי מיקה: "מתוך שבע עדויות שהיא נתנה - ארבע מהן שקריות": ראיון רדיו של אילנה ראדה על שי יפרח, חברתה של תאיר, ורגעיה האחרונים עמה, באתר יוטיוב.
  13. ^ שרון רופא-אופיר, האישום: זדורוב שיסף את גרונה של תאיר, באתר ynet, 18 בינואר 2007.
  14. ^ אחיה ראב"ד וחגי עינב, "החשוד ברצח תאיר היה מודה ברצח ארלוזורוב", באתר ynet, 20 בדצמבר 2006.
  15. ^ שרון רופא-אופיר, רצח תאיר ראדה: השופט ביקר את המשטרה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2007.
  16. ^ הוריה של תאיר ראדה הגישו תביעת פיצויים אזרחית, באתר ynet, 27 במאי 2008.
  17. ^ מאור בוכניק, 1.5 מיליון ש' להורי תאיר ראדה, גם המורה ישלם, באתר ynet, 1 בפברואר 2012.
  18. ^ רביב דרוקר, צל של שקר, באתרו של רביב דרוקר, 14 באפריל 2016.
  19. ^ רויטל חובל, פרופ' מרדכי קרמניצר: "ההתנהלות של הפרקליטות בתיק זדורוב מפחידה", באתר הארץ, אוקטובר 2014.
  20. ^ 20.0 20.1 טלי סובר, הדוקטורית להפרעות קשב, ה"דוקטור" לדמיון מודרך, והעד במשפט תאיר ראדה, באתר הארץ, ינואר 2017.
  21. ^ 21.0 21.1 רויטל חובל, כך כמעט חיסלה לי הפרקליטות את הקריירה, באתר הארץ, דצמבר 2017.
  22. ^ ע"פ 7939/10 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל, ניתן ב-23 בדצמבר 2015
    תקציר פסק הדין, באתר ynet(הקישור אינו פעיל, 1.4.2019)
  23. ^ גלעד שלמור, ‏רומן זדורוב הגיש בקשה לדיון נוסף בפרשת רצח תאיר ראדה, באתר ‏mako‏‏, ‏17 בפברואר 2016.‏
  24. ^ 24.0 24.1 דנ"פ 1329/16 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל, ניתן ב-5 ביולי 2016.
  25. ^ גלי גינת‏, התיק נסגר סופית: העליון לא יקיים דיון נוסף על הרשעת זדורוב, באתר וואלה! NEWS‏, 5 ביולי 2016.
  26. ^ איתי שטרן, נטפליקס רכשה את הסדרה הישראלית "צל של אמת" להפצה בינלאומית, באתר הארץ, 27 בינואר 2017.
  27. ^ ארי פינס, יותם גנדלמן, "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?", סדרה דוקומנטרית, HOT.
  28. ^ מירב אלוש לברוןלמה "צל של אמת" כל כך חשובה, באתר הארץ, 6 באפריל 2016.
  29. ^ הרן פיינשטיין, שופט על "צל של אמת": מעניינת, יסודית, מעלה ספק, באתר ynet, 5 באפריל 2016.
  30. ^ שישי עם אילה חסון, באתר nana10,‏ 8 במרץ 2016.
  31. ^ גלי גינת‏, המסמך שחושף: האם העד המפתיע בפרשת תאיר ראדה "בישל" את גרסתו?, באתר וואלה! NEWS‏, 27 במרץ 2016
  32. ^ נעם ברקן, העדות החדשה בפרשת רצח תאיר ראדה, באתר ynet, 15 באוקטובר 2018
  33. ^ אלי סניור ורותם אליזרע, דרמה בתיק רצח תאיר ראדה: שערה שאינה שייכת לזדורוב נמצאה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2018.
  34. ^ אלה לוי-וינריב, ‏מכה לזדורוב? הפרקליטות: השערה יכולה להתאים לעשרות אלפי אנשים בישראל., באתר גלובס
  35. ^ מערכת ישראל היום, ‏דיווח: "חמישים שערות שנמצאו על גופתה של תאיר ראדה ייבדקו", באתר ישראל היום, 28 באוקטובר 2018.
  36. ^ טובה צימוקי, שקד: "נממן את בדיקות ה-DNA בפרשת ראדה", באתר ynet, 1 בנובמבר 2018.
  37. ^ "נחשף: איך הגיעה פאה נוכרית לזירת הרצח של תאיר ראדה, ומה זה אומר בעצם?". בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2018. 
  38. ^ אלמז מנגיסטו, רצח תאיר ראדה: המדינה הודתה - נפלה טעות קריטית בחקירה, באתר החדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 20 בינואר 2019
  39. ^ מעריב אונליין, ‏רצח תאיר ראדה: "האוסטרים קיבלו מישראל מבחנה ריקה, ללא DNA", באתר מעריב השבוע, 12 במרץ 2019
  40. ^ אבישי גרינצייג, ‏מנהל המכון הפתולוגי על פרשת "המבחנה הריקה": "לא היה ניסיון לתחמן, נעשה לנו עוול", באתר מעריב השבוע, 22 במרץ 2019
  41. ^ 41.0 41.1 רצח תאיר ראדה - הראיות והעדויות המלאות, באתר של מיקי רוזנטל.
  42. ^ חינוך בבית ובסביבה‏, "הרוצח של תאיר פגע בכל קצרין", באתר וואלה! NEWS‏, 15 בדצמבר 2006.(הקישור אינו פעיל, 1.4.2019)
  43. ^ הרצח בקצרין: ynet עתר להסרת צו איסור הפרסום, באתר ynet, 2 בינואר 2007.
  44. ^ מי רצח את תאיר ראדה?, התוכנית: "מבט שני" בערוץ הראשון.(הקישור אינו פעיל, 13.1.2019)
  45. ^ בני טוקר, רוצח תאיר ראדה מסתובב בינינו, באתר ערוץ שבע, יוני 2013.
  46. ^ מנהלי קבוצת פייסבוק, שתומכת ברומן זדורוב, מבטיחים בוידאו צ'אט דברים שלא פורסמו מעולם, באתר רוטר.נט, 28 אוקטובר 2011.
  47. ^ דוד אברהם, אושרת קוטלר מציגה: וידויים מרצפת חדר העריכה, באתר וואלה!, 25 בדצמבר 2013.
  48. ^ השוואת המקור והסרט הערוך של קוטלר, באתר "מי רצח את תאיר ראדה".
  49. ^ עוזי בנזימן, יחצנים עם גלימה, באתר העין השביעית, 25 בפברואר 2014.
  50. ^ הסבר למקור הביטוי "הממלכה (או המעצמה) השביעית", המיוחס לעיתונות, על פי אתר זה (TheMarker):
    נפוליאון בונפרטה נהג לכנות את העיתון הגרמני "ריינישר מרקור" שפעל בתקופתו בשם: "המעצמה החמישית". עיתון זה נחשב מבשר העיתונות הביקורתית המודרנית. ארבע המעצמות הרלוונטיות דאז היו צרפת, אוסטריה, רוסיה ובריטניה. הביטוי נותר על כנו, אך מפת העולם השתנתה, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה נספרו כבר שש מעצמות: אוסטריה, איטליה, אנגליה, גרמניה, צרפת ורוסיה. כך נולד הביטוי "המעצמה השביעית", ואף נקלט בעברית.
    הביטוי המקביל בצרפתית הנו: "המעצמה הרביעית", ובאנגלית - "המעמד הרביעי" ("The fourth estate"). מקור הביטוי באנגלית מתייחס לשלושה מעמדות בבית הלורדים: אנשי דת, בעלי החזקה או הירושה, ונציגי הציבור ("The house of common").
    מקובל לייחס את הביטוי "המעמד הרביעי" למדינאי ולפילוסוף אדמונד ברק, אשר טבע אותו באמצע המאה ה-18. לדבריו, העיתונאים יושבים אמנם באולם התחתון (בעל מעמד פחות מהאולם העליון), אך למעשה הם בעלי מעמד חזק ביותר - בניגוד למקום מושבם.
  51. ^ 51.0 51.1 תאוריית הקונספירציה על חפותו של רומן זדורוב, תוכנית "שישי", 1 בינואר 2016, באתר יוטיוב.
  52. ^ "משפחת ראדה, באמת שלא התכוונתי לפגוע", באתר nrg מעריב, 12 בדצמבר 2016.
  53. ^ בוקי נאה, האם המדינה העלימה את הטלפון הסלולרי של תאיר ראדה? ערוץ 10, 16 בפברואר 2017.
  54. ^ נמצא הטלפון של תאיר ראדה, באתר ynet, 7 באפריל 2017.
  55. ^ גיא פלג, ‏הראיות שהושמדו בפרשת תאיר ראדה, באתר ‏mako‏‏, ‏9 באוגוסט 2018.‏
  56. ^ השוואת עדויות בין שני התלמידים: עגור אלון ודני זולין.
  57. ^ טען שדבריו הוצאו מהקשרם בידי ההגנה.
  58. ^ מה יש בפרשת זדורוב שלא נותן מנוח.
  59. ^ במאמר מציין הכותב, כי בתחילת 2016, מיד לאחר דחיית ערעור זדורוב בעליון, בנתה הפרקליטות מסמך תגובה לטענות שמעלה הציבור בפייסבוק.
  60. ^ אחיה ראב"ד, לאחר שהגשים חלומו: נפטר אביה של תאיר ראדה, באתר ynet, 15 בינואר 2016.
  61. ^ ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏מורן אטיאס בפרטים ראשונים על הסדרה המבוססת על תאיר ראדה, באתר מעריב השבוע, 24 באוגוסט 2018.
  62. ^ ראשי תיבות של המונח המשפטי: "תיק פלילי חמור".