רציונליזם יהודי בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעולם היהודי של המאות ה-12 וה-13 התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הרציונליזם בהשפעת פילוסופי יוון וערב לבין שוחרי המיסטיקה, שהתנגדו בחריפות להסתמכות בלעדית על ההיגיון. הגדול שברציונליסטים היה הרמב"ם.

הפרשנות הרציונליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלילת ענייני מאגיה ואמונות תפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותם מושפעים מהפילוסופיה היוונית, התנגדו חכמי ישראל הרציונליסטיים לאמונות שלא עברו את בקורת ההיגיון, לטענתם.

לדוגמה, על חרטומי מצרים העתיקה אומרת התורה "ויעשו כן החרטומים בלטיהם", ורס"ג בתרגום התורה לערבית מתרגם את זה כתחבולות (אחיזת עיניים). מעבר לתרגום נקודתי זה, הוא גם מרחיב ומסביר את הסיפור כולו בספרו הנבחר באמונות ובדעות:

ואם ישאל שואל: והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו?
נאמר כי האותות אשר עשה הן עשר, הפיכת המטה והתשע האחרות, ולא הזכירה התורה, שהם עשו כמותו כי אם בשלוש; ואף השלוש, לא אמרה התורה שעשו כמוהו, להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת, כדי להראות השוני שבין פעולתו ופעולתם.
והוא שהיא אמרה בפירוש, שמשה עשה דברים גלויים כאשר צווה ה', ואילו עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריו מתגלית התחבולה, כאומרו בשלוש: "ויעשו כן החרטומים בלטיהם", ומלה זו בלשון, בהחלט הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה, כאמרו: "הנה היא לוטה בשמלה" [...] וכיוון שבארה התורה באמרה "בלטיהם", נתברר הדבר שהוא כדי לדחות מעשיהם, לא כדי לאמתו. והנה זה כאמרך "ראובן אמר דברים נכונים ושמעון אמר טעות", או תאמר "עשה לוי מעשה טוב ועשה זבולון מעשה רע", שאינך מתכוון, אלא להבדיל בין שני הדיבורים והפעולות, לא להשוותם.
ואחר שהנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים: היאך אפשר לעשות תחבולה, במקומות המים המועטים ולשנותו על ידי צבע; והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים; אלא, שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים.
אבל מה שעשה משה, הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה [...]

הנבחר באמונות ובדעות, מאמר שלישי פרק ה; תרגום הרב קאפח

כך, אותם פסוקים שנראים כמספרים על כישופים אמתיים המשנים את טבע המציאות הפיזיקלית, נמצאים על ידי רס"ג כאומרים את ההיפך הגמור.

הרמב"ם התייחס לכשפים בחריפות יתירה והם בוטלו על ידו כהבלים. למקורות רבים בהם תוארו כשפים, לכאורה, הוא נתן פרשנות התואמת להשקפתו.
כך כתב הרמב"ם בפירושו למשניות (עבודה זרה, ד) בהתייחסו לאסטרולוגיה, לכישוף, ללחשים, לשדים ולהעלאה באוב:

החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמיתיים [...] ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים.

אפילו את מושג עין הרע, המופיע בתלמוד פעמים אין ספור, סירב לקבל בפרשנותה המאגית.

אף בספרו "משנה תורה", ביחס לתיאורם של איסורי הכישוף ביהדות, מבטא הרמב"ם זלזול, בטענה שהלחשים והכשפים הם תרגילים פסיכולוגיים ואחיזות עיניים. כך לדוגמה:

  • כיצד מעשה האוב – זה שהוא עומד ומקטיר קטורת [...] עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ, בקול נמוך עד מאוד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו.[1]
  • איזה הוא חובר – זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק [...] וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, "לא ירעו, וגם היטב אין אותם".[2]

ובחתימת דבריו על איסורים אלו, הוא כותב בהכללה שהכל שקרים, ומביא את סיבות ההמצאה שלהם, לדעתו:

ודברים האלו כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה; שנאמר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ונאמר "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם – אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואתה – לא כן נתן לך ה' אלוהיך"
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינן דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך".

שם, יא, יז-יח

פרשנות חדשה למקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור בעלת האוב מעין דור המתאר, לכאורה, את העלאת רוחו של שמואל הנביא על ידי בעלת האוב (ספר שמואל א', פרק כ"ח) קיבל פירושים שונים על ידי מפרשים רציונליסטים. רב סעדיה גאון טען שבעלת האוב לא העלתה את רוחו של שמואל, ושמואל התגלה בנבואה לשאול, וכך פירש גם רב האי גאון. רב שמואל בן חפני העלה טענה שכל הדברים המיוחסים בסיפור לשמואל אינם אלא דברי בעלת האוב, שכוחות מאגיים לא היו לה אבל "לחזות" את העתיד המר היא הצליחה, כפי שלדעתו כל בעל היגיון היה יכול לחזות. דבריהם של שלושת הגאונים מובאים בפירושו של רד"ק, אך הוא לא הזדהה עם פרשנותם. הרמב"ם פירש שבעלות האוב נהגו להשמיע לחשים חסרי פשר שהפונה אליהן היה מפענח אותם מהירהורי ליבו, וכך קרה גם לשאול ש"ניבא" את עתידו בעצמו. אבן עזרא שלל גם הוא את הטענה שלבעלת האוב היו כוחות מאגיים, אך לא פירש את הסיפור.

מאחר שהרמב"ם ותלמידיו שמרו על נאמנות לתלמוד היה עליהם להסביר מקורות רבים בדרך שונה מהפשט, כדי שלא יסתרו את השקפותיהם. כך למשל, סיפורים על היתקלויות בין שדים לאמוראים, ממחברי הגמרא, הוסברו כאילו התרחשו בחלום, סוגיות אחרות הוסברו כגוזמאות ומדרשים אחרים הוסברו כמשלים. לדוגמה, תיאורי הגיהנום המחרידים הוסברו על ידי הרמב"ם כהמחשות – ולמעשה, עונשם של הרשעים לא יהיה בייסורי הגוף, אלא בהתרחקותם מזיו השכינה. דוגמה לכך היא המימרה: "כל הלועג לדברי חכמים נידון בצואה רותחת", המוסברת על ידי הרמב"ם: "ואין צואה רותחת חמורה מן הסכלות שגרמה לו להלעיג".[3]

רבי אברהם בן הרמב"ם מציע דרך שיטתית ללימוד האגדות שבתלמוד תוך כדי הסתמכות על העקרונות שלעיל. לאלו המעדיפים לקבל את דברי חז"ל כפשוטם הוא קורא "סכלים" וסובר שדווקא דרך זו תוביל בסופו של דבר לכפירה ולזלזול בדברי חכמים.

חסיד מובהק נוסף של האסכולה המיימונית, רבי מנחם המאירי, המשיך בדרכם וטען שהדעות הסוברות שקריאת שמע באה להגן מפני "המזיקים הידועים... והן הדעות הכוזבות".

הרציונליסטים עסקו הרבה בענייני החוכמה והמדע וביקשו להסביר את הפער בין דברי חז"ל לאמת המדעית. במאמר העוסק בעניין זה כותב רבי אברהם בן הרמב"ם שחז"ל עלולים לטעות בדברי התכונה, הרפואה והגאוגרפיה, ואין לקבל דעתם בנושאים אלו ללא בדיקה. לדעתו תהיה הליכה עיוורת כזו אחריהם בענייני חוכמות הטבע בגדר משוא פנים שאסרה תורה.

במיוחד שלל הרמב"ם את הגשמת האל וראה אותה ככפירה. תיאורים כגון "יד ה'", "חרון אף ה'" וכדומה נחשבו בידיו לאלגוריה. נראה שבעניין שלילת ההגשמה הייתה הסכמה רחבה סביב שיטתו, אך שררה התנגדות להגדרת המגשימים ככופרים.

אומנם בהשגותיו לרמב"ם כתב הראב"ד כי בדעה המגשימה אחזו: "רבים וטובים ממנו". אם הכוונה "ממנו" היא "מהרמב"ם עצמו", הרי יש כאן התרסה חריפה כלפיו. אם הכוונה בלשון "ממנו" היא "מעם ישראל" (כפי שפירש החזון איש), עדיין יש בכך להעיד כי שלילת ההגשמה לא הייתה בלתי שנויה במחלוקת. בין מגשימי האל הידועים ביותר באותה עת היה רבי משה תקו.

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מדעותיהם של הרציונליסטים היו לזרא בעיני מתנגדיהם, נאמני הקבלה והמיסטיקה. בראשם עמד רבי יונה גירונדי, ואף הרשב"א והרא"ש נטלו חלק עימם. הפולמוס החריף משדרשו מתנגדי הרמב"ם לאסור את "מורה נבוכים" לקריאה לצעירים מתחת לגיל עשרים וחמש. המאירי תקף את הרעיון בחריפות וטען שדווקא הלבבות הצעירים פתוחים יותר לחוכמות העמוקות. עם זאת, גם הוא סבר שרק אלו שמלאו כרסם בש"ס ובפוסקים רשאים להתעמק בעניינים אלו.

המחלוקת הגיעה לשיאה עם שריפת כתבי הרמב"ם על ידי הנוצרים. אלו התערבו בסכסוך הפנים יהודי ביוזמתם או ביוזמת מתנגדי הרמב"ם (עניין זה מעולם לא הובהר). המדורה הגדולה שהציתו בפרובנס זעזעה אף את המתנגדים. על פי המסופר, עלה רבי יונה מגירונדי לקבר הרמב"ם וביקש ממנו סליחה פומבית. עם התרככות עמדות סיעתו נדם קול הפולמוס.

אומנם בפרספקטיבה היסטורית נראה שכוחה של הקבלה היה חזק יותר, והשפעתה על היהדות המסורתית גדולה לאין ערוך. הזרמים הרציונליסטיים נחלשו גם, ואולי במיוחד, ביהדות המזרח, שעמדה לימין הרמב"ם בוויכוח ההיסטורי. וכך כותב הרב עובדיה יוסף בספרו "הליכות עולם" חלק ז' פרשת פינחס עמ' ר"י:

הרמב"ם שכתב בעניין השדים והרוחות הכשפים והלחשים שהכל שקר, ובביאורי הגר"א (הגאון מווילנה) יו"ד ס' קעט' ס"ק יג' כתב ע"ז בזה"ל: וכבר היכו על קודקדו. שהרי מצינו כמה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים, כדאיתא בגמרא בשבת (דף פא' עמ א'), ובחולין (דף ק"ה עמ' ב'), ובסנהדרין (דף ס"ח עמ' א'), ובירושלמי (ס"פ ד' מיתות). וכו'. והפילוסופיא הארורה הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמ' הכול בדרך הלציי, ולעקור אותן מפשטן.

מצד שני, דעתו של הרמב"ם בעניין הגשמתו של האל נתקבלה וגם דעתו בנושא פירוש התורה התקבלה באופן חלקי (אין זרם רבני בעת המודרנית שמפרש את כל דברי התורה לפי הפשט).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, ו, ד
  2. ^ שם, יא, י-יא
  3. ^ הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם.