רציונליזציה (פסיכולוגיה)
רציונליזציה (בעברית: הַתְרָצָה[1]) היא, לפי הגישה הפסיכואנליטית, מנגנון הגנה במסגרתו ניתנות סיבות הגיוניות לכאורה להצדקת התנהגות לא מקובלת המונעת על ידי דחפים אינסטינקטיביים לא מודעים.[2] לדוגמה: "כולם הרי בוגדים" או "צריך להכות ילדים כדי לחנך אותם."[2] זהו ניסיון למצוא סיבות להתנהגויות, במיוחד של הפרט המבצע אותן. רציונליזציות משמשות להתגוננות מפני רגשות אשמה, לשמירה על הערכה עצמית ולהתגוננות מפני ביקורת.[2] בטיפול פסיכולוגי, רציונליזציה נחשבת בדרך כלל לתופעה בלתי רצויה המונעת בחינה פנימית והתמודדות עם עולמו הפנימי של המטופל.[2]
לרציונליזציה שני שלבים:
- החלטה, פעולה או שיפוט המתקבלים מסיבה נתונה, או ללא סיבה (ידועה) כלל.
- בניית סיבה טובה או הגיונית לכאורה, כניסיון להצדיק את המעשה לאחר מעשה (לעצמו או לאחרים).
רציונליזציה מעודדת התנהגות, מניעים או רגשות לא רציונליים או בלתי מקובלים ולעיתים קרובות כרוכה בהשערות אד-הוק. תהליך זה נע בין מודע לחלוטין (למשל כהתגוננות מפני לעג מאחרים) לבלתי מודע (למשל ליצור חסימה בפני רגשות אשמה או בושה פנימיים). אנשים עושים רציונליזציה מסיבות שונות - לעיתים מתוך אשליה של הכרה אמיתית של מניעיהם.
עם זאת, אין במנגנון הרציונליזציה כדי להסביר כל מסקנה אליה מגיע אינדיבידואל בנוגע להתנהגותו.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ הַתְרָצָה במילון סוציולוגיה (תשע"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
- 1 2 3 4 Rationalization, APA Dictionary of Psychology (באנגלית)
