רשות ההגבלים העסקיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Rashut haHegbelim.svg

רשות ההגבלים העסקיים (נקראת גם הרשות להגבלים עסקיים) היא רשות ממשלתית אשר הוקמה בשנת 1994 מתוקף חוק ההגבלים העסקיים, והיא אמונה על שמירת עקרונות התחרותיות במשק במדינת ישראל.

ראש הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים הנוכחית, 2016

בראש הרשות עומד הממונה על ההגבלים העסקיים, אשר ממונה על אכיפת דיני ההגבלים העסקיים, הן באמצעות כלים אזרחיים, הן באמצעות כלים פליליים והן באמצעות כלים כלכליים. האחריות למינויו של ראש הרשות מוטלת על שר הכלכלה אליו מובאת המלצת ועדת האיתור. המינוי כפוף לאישור הממשלה.

הממונים על ההגבלים העסקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי הרשות מתחלקים למספר תחומים:

  • תחום ההסדרים הכובלים: תחום זה אוסר על אנשי עסקים וגופים עסקיים לתאם פעולות באופן הפוגע בצרכן, כמו למשל יצירת קרטלים ותיאום והסכמה על מדיניות דומה בנושאי מחירים, אזורי מכירה או איכות מוצר.
  • תחום המונופולין: תחום זה אוסר על חברה המחזיקה בלמעלה מ־50% מנתח השוק (בתחומה), לנצל לרעה את מעמדה בצורה שתביא לפגיעה בציבור או תמנע תחרותיות. לרשות יש גם סמכות להכריז על כמה חברות בשוק ריכוזי כקבוצת ריכוז ולתת לחברות האלה הוראות שיכולות למנוע פגיעה בתחרות או להגביר את התחרות.
  • תחום המיזוגים: תחום זה נותן את הסמכות לממונה על ההגבלים העסקיים לאשר או לא לאשר איחוד בין חברות שונות, במקרה שהאיחוד עלול לפגוע בתחרות. אמות המידה שעל הרשות להפעיל באישור מיזוגים נתונה במחלוקת. בית הדין להגבלים עסקיים קבע:

"על המתנגד למיזוג הנטל להוכיח כי המיזוג פוגע באופן משמעותי בתחרות, כנובע מכך שהתערבות בזכות להתקשר על דרך מיזוג היא בגדר הגבלה ופגיעה בזכויות יסוד. לא ניתן לפגוע בזכויות יסוד ללא ראיות של ממש לפיהן הפגיעה הכרחית.

ה"ע 613/05, סעיף 16

לעומת זאת, בלא לקבוע עמדה חד משמעית בנושא כתבה השופטת אילה פרוקצ'יה שהחקיקה בנושא מרמזת לכאורה על "נקודת מוצא של החוק לפיה חברות שחל עליהן פרק המיזוג לא תתמזגנה אלא אם כן הוכח כי למיזוג זה לא תהיה השפעה מהותית שלילית על התחרות"[1]

כל התאגידים הגדולים במשק, כגון הבנקים, חברות הביטוח, חברת החשמל, בזק, מקורות וכו', נתונים לפיקוח שוטף על ידי הרשות.

תחום ייעוץ למשרדי הממשלה: הרשות מייעצת למשרדי הממשלה לגבי ההשלכות התחרותיות של מהלכים שהממשלה יכולה לנקוט בהם. כך למשל, משרדי הממשלה נדרשים להתייעץ עם הממונה על הגבלים עסקיים לגבי ההשלכה של הקצאת זכויות המנויות ב"רשימת הזכויות" שפרסם הממונה על התחרות הענפית באותו תחום. כמו כן, הממונה על הגבלים עסקיים הוא יו"ר וועדת הריכוזיות, המייעצת למשרדי ממשלה לגבי ההשלכות של הקצאות נכסי ציבור על הריכוזיות הכלל-משקית.

סעיף 43(ה) לחוק ההגבלים העסקיים קובע שקביעה של הרשות להגבלים עסקיים מהווה במסגרת כל הליך משפטי, ראייה לכאורה לנקבע בה. בית המשפט העליון קבע שהקביעה היא ראיה לכאורית בעלת משקל ממשי[2].

ערעורים על החלטות הרשות להגבלים עסקיים מוגשים לבית הדין להגבלים עסקיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1950 הגיש חבר הכנסת יוחנן בדר הצעת חוק נגד הגבלים עיסקיים, אולם ההצעה הוסרה מסדר היום של הכנסת. בימי הכנסת השנייה הוקמה ועדה בראשות זלמן סוזאיב להכנת חוק בנושא, אך גם היא התפזרה בלא כלום. בסוף שנת 1957 הוגשה לכנסת הצעת חוק ממשלתית בנושא. החוק הגדיר קרטלים ומונופולים חוקיים כמו בתחום התוצרת החקלאית ועל ידי חברות ממשלתיות, וקבע שימונה ממונה על הגבלים עסקיים שיאשר או יאסור קרטלים ומונופלים[3]. החוק עבר בכנסת ב-28 ביולי 1959 ובינואר 1960 נכנס לתוקף חוק ההגבלים העסקיים תשי"ט (1959)[4]. ד"ר יהושע יפה מונה אז לממונה על ההגבלים העסקיים והוקמה מועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים בראשות השופט זאב צלטנר. החוק אז נגע לשני עניינים: מונופולים והסדרים כובלים. במהלך שנות ה-60 עלו טענות רבות כנגד חוסר היעילות של החוק להגבלים עסקיים. המועצה הסכימה לרשום מאות הגבלים עסקיים והממונה לא פעל בנחרצות נגד הסדרים עסקיים שלא נרשמו[5].

בשנת 1983 הוגשה לכנסת הצעת חוק חדשה להחלפת החוק הישן. החוק החדש, שעבר בשנת 1988, הוסיף פרק שנגע למיזוג חברות ושינה את שם המועצה לבית הדין להגבלים עסקיים[6].

מאז הקמתה הפכה הרשות לגורם בעל משמעות ולמרות מיעוט משאביה הצליחו הממונים השונים להופכה לגוף הקובע את מדיניות התחרות בישראל ויוצר הרתעה בקרב הקהיליה העסקית. מעבר לעיסוקיה משמשת הרשות כיועצת התחרות של הממשלה ובפרט של אגף התקציבים באוצר. ביטוי למעמדה של הרשות ניתן לראות בכך שבוועדות הממשלתיות השונות הקובעות רפורמות מבניות במשק מילאו העומדים בראשה (בוועדת ברודט - ד"ר יורם טורבוביץ' ובוועדת בכר - עו"ד דרור שטרום) תפקידים מרכזיים.

בתחום הענישה, הביאה הרשות לעליית מדרגה בטיפול בעבריינות קרטל (הסדרים בין מתחרים למניעת תחרות, בין היתר באמצעות תיאום מחירים ברמה הפוגעת בצרכנים, חלוקת שוק וקביעת מכסות). בשני מאבקים משפטים מפורסמים - תיק קרטל הביטוח[7] ותיק קרטל המרצפות[8], שנוהלו בשנים 2005-1997 ואשר הגיעו לבית המשפט העליון - קבעה הרשות נורמות חדשות לענישה בתחום. בתיק קרטל הביטוח נקבעו קנסות כספיים כבדים לחברות ולמנהלים ומנהלי החברות הושעו מתפקידיהם בחברות; בתיק קרטל המרצפות עמדה הרשות לראשונה על הטלת עונשי מאסר בפועל על המנהלים ובתי המשפט קבעו כי עונשים אלה הם בבחינת "ברירת המחדל" לעברייני קרטל.

אכיפה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשות ההגבלים העסקיים מבצעת אכיפה מנהלית, בהתאם לסמכויותיה על פי חוק ההגבלים העסקיים. כך לדוגמה, הממונה על ההגבלים העסקיים מוסמך על פי חוק לקבוע שפעילותו של גוף עסקי מסוים מהווה מונופול, קרי חברה בעלת נתח שוק מרכזי בשוק הרלוונטי. הממונה גם רשאי לקבוע ששיתוף פעולה בין שני גופים עסקיים או יותר מהווה הסדר כובל אשר מטרתו היא למעשה ליצור קרטל, שהוא הסכם בין שיתוף פעולה בין שתי חברות אשר פוגע בתחרות בענף. למשל, במצב בו שתי חברות מסכימות ביניהן שימכרו מוצר מסוים באותו מחיר. כמו כן, הממונה רשאי לאשר או שלא לאשר מיזוג בין חברות ורשאי לקבוע האם מונופול ניצל לרעה את מעמדו.

בדצמבר 2011 עבר בכנסת בקריאה ראשונה תיקון[9] לחוק ההגבלים העסקיים השואף להעניק לממונה על ההגבלים העסקיים יכולת הטלת עיצום כספי בהינתן יסוד סביר להניח רשלנות. תיקון החוק הוגש בשם הממשלה ועל פי לשון התיקון מטרתו להוות "כלי משלים למנגנוני האכיפה המנהלית ולאפשר מתן מענה אפקטיבי, מהיר ויעיל למגוון הפרות". בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת הדן בתיקון החוק עלו מספר ביקורות[10] ועיקרם הפרה של עיקרון הפרדת הרשויות[11] בשל אי קיום מנגנון של בלמים ואיזונים, גובה העיצומים, האיסור על ביטוח ושיפוי[12] והפגיעה בפעילות התקינה של החברות[13]. התיקון עבר בקריאה שלישית במאי 2012

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]