רשות היחיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, רשות היחיד, אחת מארבע רשויות השבת, היא בעיקרה שטח סגור המוקף במחיצות, כדוגמת בית או חצר. אסור להוציא מרשות היחיד חפץ או משא לרשות הרבים בשבת, כיוון שזו מלאכת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת האסורות מהתורה. מדרבנן אסור גם להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הכרמלית, וכן אסור להוציא חפצים בין רשויות היחיד שונות בבעלות שונה, ללא תיקון עירוב חצרות. כיום נהוג להקיף מקומות מיושבים בעירוב, ההופך אותם לרשות היחיד אחת גדולה, ועל ידי כך מתיר את טלטול החפצים במקום.

הגדרת רשות היחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מגורים נחשב לרשות היחיד

כדי ששטח מסוים יוגדר כרשות היחיד עליו להיות בעל שטח של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (כ-1024 סמ"ר) ולהיות מוקף מכל צדדיו (חוץ מהפתח) במחיצה בגובה עשרה טפחים (כ-80 ס"מ). כמו כן, אפשר שבמקום המחיצה, השטח יהיה מוגבה מעל סביבתו מכל כיווניו בלפחות עשרה טפחים, או שהשטח יהיה עמוק מכל סביבותיו בלפחות עשרה טפחים, ואז השטח יהיה מוגדר כרשות היחיד. (בתנאי ששיפוע ההגבהה או ההעמקה יהיה תלול במידה כזאת שהמרחק בין המקום הנמוך למקום הגבוה 10 טפחים, לא יעלה על 4 אמות).[1] ('תל המתלקט')

שטח המחיצות או ההגבהה אינו נכלל בחישוב שטח ארבעה על ארבעה הטפחים.[2] דוגמאות לרשות היחיד הם תל, מערה, תעלה עמוקה, אוהל, בית וספינה.

מחיצות רשות היחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדין התורה, די במחיצות מינימליות, העומדות בזוויות הפינות של השטח, כדי שהשטח המוקף יחשב כרשות היחיד, אף שיש שטח פנוי רחב בין המחיצות העומדות בזווית בפינות השטח, (כצורת פסי ביראות) היות שרואים את השטח הפנוי כפתח במחיצה ולא כפירצה הפוסלת את המחיצה. אולם מדרבנן, צריך שלא יהיה שטח פתוח בין המחיצות ברוחב של יותר מי' אמות, אפילו אם הוא משמש לפתח. כמו כן יש צורך שבחישוב הכללי של היקף השטח, שטח המחיצות יהיה גדול מהשטח הפרוץ. ('עומד מרובה על הפרוץ', ראו בהרחבה בערך מחיצה (הלכה))

רשות היחיד משותפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמה, אין הכרח שרשות היחיד תהיה דווקא בבעלות פרטית של אדם אחד. אפשר שרשות היחיד תהיה שטח המשותף לאנשים רבים, כגון חצר, רחוב ומבוי, ואף עיר שלמה המוקפת מכל רוחותיה בחומה ושעריה ננעלים בלילה, יכולה להיות מוגדרת כ'רשות היחיד'.[3] לדוגמה, על ידי הקפת כל העיר בעירוב, נעשית כל העיר רשות היחיד וניתן לטלטל בכולה. אולם כל מקום בו יש בעלות משותפת של אנשים רבים יש לתקן גם באמצעות עירוב חצירות. (ובמבוי באמצעות שיתוף מבואות, ראו בהמשך)

רשות היחיד בכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם כלים יכולים להיות מוגדרים רשות היחיד, אף שהם ניידים ועשויים לעבור ממקום למקום, ובתנאי שיהיו בעלי שטח של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים ובגובה עשרה טפחים.[4] לדוגמה - מקרר ומכונית. אולם שולחן לא יחשב כרשות היחיד, היות שאין לו מחיצות.

איסורי הוצאה ברשות היחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מותר לטלטל חפצים ללא הגבלה בכל שטח רשות היחיד, אפילו אם שטחה גדול מאוד. (ברשות היחיד שמשמשת למגורים, לגבי טלטול ברשות יחיד שאינה משמשת למגורים ראו בהמשך)
  • אסור מהתורה - להוציא חפץ או משא מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן אסור להכניס חפץ או משא מרשות הרבים לרשות היחיד.
  • אסור מדרבנן - להכניס ולהוציא חפץ או משא מרשות היחיד לכרמלית.
  • מותר - להוציא ולהכניס חפץ או משא מרשות היחיד למקום פטור.
  • מדין התורה מותר לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, אולם מדרבנן, ישנם מקרים בהם צריך לעשות עירובי חצירות על מנת שיהיה מותר לטלטל מרשות היחיד לחברתה.
  • רשות היחיד גדולה (בשטח גדול יותר מבית סאתיים, כ-1150 מ"ר) שאינה משמשת למגורים - נחשבת מדרבנן לכרמלית, ואסור לטלטל בתוכה יותר מד' אמות.

רשות היחיד המוקפת מחיצות משלוש רוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיקון חצרות ומבואות

מדין התורה, די בכך שרשות היחיד תהיה מוקפת מחיצות משלושה כיוונים על מנת להגדירה כרשות היחיד, אולם מדרבנן כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכה כרשות היחיד, עליה להיות מוקפת במחיצות מכל ארבע רוחותיה. אם רשות היחיד אינה מוקפת מארבע רוחותיה, היא הופכת לכרמלית, שבה אסור מדרבנן לטלטל יותר מד' אמות.[5] ולעניין הוצאה לרשות הרבים ממנה, היא נחשבת לרשות היחיד גם כשיש לה רק שלש מחיצות, ואיסור ההוצאה ממנה לרשות הרבים הוא מהתורה[6], ויש אומרים שכל עוד לא הותקנה לחי ברוח הרביעית, איסור ההוצאה יהיה מדרבנן.[7]

כדי לתקן רשות היחיד כזו אפשר להשתמש בפסי חצר ובצורת הפתח בחצרות, או בלחי, קורה וצורת הפתח במבואות. תיקון זה נקרא תיקון חצרות ומבואות.

טלטול בין רשויות היחיד בבעלות שונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – איסור טלטול בין רשויות היחיד, עירוב חצרות, שיתוף מבואות

מדין התורה, מותר לטלטל חפצים ללא הגבלה בין רשויות יחיד שונות, ללא תלות בבעלות עליהם, כגון מבית לבית, מבית לחדר מדרגות או חצר משותפת, ומחצר משותפת למבוי. אולם מדרבנן, נאסר טלטול בין רשויות יחיד בבעלות שונה. סיבת איסור זה הוא כדי למנוע בלבול בין הוצאה מרשות יחיד פרטית לרשות היחיד משותפת, כגון מבית לחצר משותפת, המותרת מהתורה, לבין הוצאה מרשות היחיד פרטית לרשות הרבים, שהיא גם רשות משותפת, שהוצאת חפצים אליה היא איסור מהתורה. בעקבות חשש זה אסרו חכמים כל טלטול בין רשויות היחיד, כולל בין רשויות היחיד פרטיות, כגון בין בית לבית הנמצאים בבעלות שונה, לרבות בין חדרים בבית הנמצאים בבעלות אנשים שונים, וכן בין רשויות היחיד משותפות, כגון מחצר משותפת למבוי.

אולם חכמים התירו את הטלטול בין רשויות היחיד השונות באמצעות תיקון עירוב חצרות ושיתוף מבואות, שמשמעו עירוב ושיתוף כל הדיירים הפרטיים למקום אחד, כך שכל רשויות היחיד הפרטיות נעשות כרשות יחיד אחת משותפת, דבר המתיר את טלטול החפצים ביניהם.

כאשר חכמים אסרו את הטלטול בין רשויות היחיד נפרדות, הם אסרו דווקא טלטול של חפצים שהיו בשעת כניסת שבת בתוך הבתים, ואם לא עירבו - נאסר להוציאם לחצר או לרשות חבירו. אולם לא נאסר טלטול של חפצים שהיו מונחים מחוץ לבתים בשעת כניסת השבת, ומותר אף להכניסם לבתים. ולכן לא נאסר טלטול חפצים שהיו בגינות, גגות וקרקף (שטח מוקף המשמש כמחסן) בשעת כניסת שבת, ומותר לטלטלם בכל החצר ולהכניסם לרשות היחיד אחרת.[8]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חילוק רשויות

נחלקו החכמים מה דינו של גג שמעל רשויות היחיד שונות.

טלטול בתוך רשות היחיד גדולה שאינה משמשת למגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה

מותר לטלטל בכל שטח רשות היחיד המשמשת למגורים כגון בית, חצר ומבוי, (רחוב) אפילו הם גדולים ביותר. אולם ברשות היחיד שאינה משמשת למגורים, ('קרפף שלא הוקף לדירה') כגון שדה זרוע, ששטחו גדול מבית סאתים, (כ-1150 מ"ר) הרי הוא ככרמלית לחומרא, ואסור מדרבנן לטלטל בתוכו יותר מד' אמות.[9] (אף כי לעניין הוצאה והכנסה לרשות הרבים השטח נשאר כרשות היחיד, והאיסור לטלטל בין שתי הרשויות הוא איסור מהתורה)[10]

סיבת האיסור ככל הנראה, היא כדי שלא יחליפו אנשים בין רשות היחיד שבה מותר לטלטל, לבין כרמלית שבה אסור לטלטל מדרבנן.

שטח בית סאתיים הוא 5,000 אמות מרובעות (100 על 50 אמה), שהוא שיעור שטח חצר המשכן במדבר סיני.[11] מכיוון שבשטח זה היה מותר לטלטל במדבר סיני, אף שלא הוקף במחיצות לצורך מגורים, שהרי המשכן לא שימש למגורים, לא אסרו חכמים לטלטל בתוך כל שטח במידה זהה או קטנה מחצר המשכן.[12] אולם שטח שאורכו גדול ביותר מפי שניים מרוחבו - אסור לטלטל בתוכו עד שיהיה מוקף לדירה. טעם דין זה, שכיוון שבשטח זה יחסי השטחים גדולים מאשר היה בחצר המשכן, שבו היחס היה כפליים אורך על רוחב, ולכן אין השטח דומה לחצר המשכן.[13]

כדי ששטח יחשב כ'מוקף לדירה', יש צורך שקודם יבנה המקום המשמש למגורים, ואז יוקף סביבו במחיצה, ולא להפך. אולם ניתן להכשיר שטח שהוקף ואחר כך נתיישב על ידי פריצת המחיצה המקיפה באורך של י' אמות, (דבר שפוסל את המחיצה) ובניית הפירצה מחדש.[14]

'דירה' לעניין זה משמעה מקום מגורים גמור של אדם, ובכלל זה מקום שאדם רגיל להיכנס ולצאת אליו.[15] אולם ביתן בפרדס המיועד לשומר מתחלף וכדומה - אינם נחשבים כ'דירה' לעניין זה.[16]

היתרים בשאיבת מים בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היתר שאיבת מים בשבת, פסי ביראות

חכמים התירו לשאוב מים מכרמלית לרשות היחיד בשבת על ידי תיקון מחיצה תלויה, אף שהיא אינה מחיצה גמורה, מחמת הצורך בדבר. (היינו שכאשר חכמים אסרו על הוצאה מכרמלית לרשות היחיד, הם לא אסרו על שאיבת מים, ובתנאי שתהיה מחיצה תלויה) היתר זה מורחב בספינה, שאף היא רשות היחיד, ומשמש גם על מנת לאפשר שאיבת מים בשבת מאמת מים גדולה, שהיא כרמלית, העוברת בחצר, שהיא רשות היחיד.

חכמים גם התירו לעולי רגלים החונים בשטח פתוח, להקיף באר מים במחיצות מינימליות, ההופכות את השטח שסביב הבאר לרשות היחיד, על מנת להשקות את בהמותיהם בשבת. היתר זה נקרא פסי ביראות.

דינים שונים ברשות היחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כותלי רשות היחיד ומחיצותיה נחשבים גם כן לרשות היחיד,[17] וכן האוויר מעל רשות היחיד עד לרקיע נחשב רשות היחיד.[18] (בניגוד לרשות הרבים וכרמלית שהם רק עד גובה עשרה טפחים)
  • חורי רשות היחיד - היינו מקומות קטנים כגון חורים בכותלי רשות היחיד הפונים לשטח רשות היחיד - נחשבים לרשות היחיד גם כן, היות שהם טפלים לרשות היחיד. אולם אם הם פונים לרשות הרבים - הרי הם חורי רשות הרבים ודינם כרשות הרבים.[19]
  • כל דבר שברשות היחיד הוא רשות היחיד, ואף שטח שברשות הרבים היה נחשב לכרמלית, בתוך רשות היחיד נחשב אותו השטח לרשות היחיד ולא לכרמלית.
  • גגות בתים נחשבים לרשות היחיד, אף שאינם מוקפים מחיצות, היות שאנו רואים את קירות הבית כאילו הם עולים ומשמשים למחיצות גם לגג. ('גוד אסיק מחיצתא', אך זה דווקא בגג מעל הבית. גג הבולט מחוץ לשטח הבית נחשב לכרמלית).[20]
  • מותר להוציא חפץ מרשות היחיד לכרמלית בצורה עקיפה, (על ידי 'כוחו') כגון אדם השופך מים ברשות היחיד והמים זורמים משם לכרמלית.[21] אולם דבר זה אסור בין רשות היחיד לרשות הרבים.[22] (ראו הוצאה מרשות לרשות באמצעות כוחו)
  • צינור מרזב במרחק של עד ג' טפחים מהגג - נחשב רשות היחיד כמו הגג לכל אורכו, והעומד ברשות הרבים וקולט ממנו מים על ידי הצמדת ידו לפתח הצינור - נחשב כמוציא מרשות לרשות.[23]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף ב
  2. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף ה
  3. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף ב
  4. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף ב
  5. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף ג
  6. ^ דעת הראב"ד בהשגה בהלכות שבת פרק יז הלכה ט
  7. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י"ז, הלכה ט'. לדעת ערוך השולחן הדבר תלוי במיקומה של הדופן הפרוצה, ובמקרים מסוימים יודה הרמב"ם שיש בהוצאה שכזו איסור מהתורה.
  8. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף א
  9. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף א
  10. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף לז
  11. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף ב
  12. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף ג
  13. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף ד
  14. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף ה
  15. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף ז
  16. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנח סעיף ו
  17. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף י
  18. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף י
  19. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף יא
  20. ^ ערוך השולחן אורח חיים שמה סעיף מב
  21. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף ה
  22. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנז סעיף א
  23. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנא סעיף א