רשות הרבים (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רשות הרבים, כאשר עוסקים בכל נושא הלכתי שאינו שבת, היא אזור שאינו שייך ליחיד. לעניין שבת, הגדרתה של רשות הרבים מורכבת יותר.

ייתכן שתהיה סתירה בין הגדרות הרשויות לעניין שבת ולעניינים אחרים. לדוגמה, מבני ציבור נחשבים כרשות היחיד לעניין שבת, אך כרשות הרבים לעניין נושאים אחרים בהלכה, כגון טומאה וטהרה.

להגדרה זו חשיבות הלכתית בתחומים רבים.

  • דיני נזיקין: בהמה שהזיקה רכוש פרטי שהוצב ברשות הרבים על ידי אכילתו, ('שן') או בעקבות דריסתו בדרך הליכתה ('רגל') - פטור הבעלים מתשלום. אולם אם הזיקה הבהמה ברשותו הפרטית של הניזק ('רשות היחיד') - חייב בעלי הבהמה לשלם את מלוא הנזק.
  • דיני טומאה וטהרה: כאשר יש ספק לגבי טומאת חפץ, אם החפץ מונח ברשות הרבים - ספקו טהור. אולם אם החפץ מונח ברשות היחיד - ספקו טמא.
  • דיני חנוכה: מעיקר הדין מטרת הדלקת הנרות בחנוכה היא "פרסומי ניסא" (פרסום הנס) ועל כן יש להדליק את החנוכיה דווקא בחלון הפונה לרשות הרבים.
  • דיני אבדה: התורה מצווה להשיב אבדה לבעליה. בתוך דיני אבדה נקבע כי מציאת אבדה יכולה להיות רק ברשות הרבים. אבדה ברשות היחיד שייכת לבעל הרשות שבו היא נמצאת. כלומר לא ניתן "למצוא" אבדה ברשות היחיד.
  • דיני קניין: ישנו כלל האומר: "חצרו של אדם קונה לו", כלומר במקרים בהם יש מחלוקת בעניין בעלות על רכוש, למחזיק ברכוש יש עדיפות שכן "המוציא מחברו עליו הראיה" כלומר נטל ההוכחה הוא על הצד השני. כאשר הרכוש שבמחלוקת נמצא ברשות הרבים אין "מוחזק" ולכן קיים כלל האומר: "רכוש המוטל בספק, יחלוקו". כמו כן יש הבדלים בדרכי הקניין בין הרשויות השונות וישנם דרכי קניין המועילות ברשות היחיד ולא ברשות הרבים.