רשות לאומית לתקשורת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רשות לאומית לתקשורת בישראל הוא ניסיון להקים גוף מקצועי ורגולטיבי שיאחד את הרשויות העוסקות בענייני תקשורת בישראל. נחיצות הקמתה של רשות לתקשורת נקבעה בידי מספר ועדות מקצועיות, אושרה חמש פעמים בהחלטות ממשלה ואף הבשילה לכדי טיוטת הצעת חוק. התהליך להקמת רשות כזו החל בשנת 1996 אך בפועל לא הוקם בישראל גוף כזה, באף אחת מהמתכונות שהוצעו.

מוסדות התקשורת הקיימים בישראל כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בהקמת רשות לאומית לתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועלים מספר טיעונים המצדדים בהקמת רשות לאומית לתקשורת:

ריבוי הגורמים המעורבים בהליכי הסדרה יוצר מצב שבו החלטות סותרות בתוך הממשלה ואינטרסים פוליטיים, מביאים לעיכוב בהתפתחות הענף. כך גם הראייה המקצועית הספציפית של כל אחד מהגורמים מונעת את פיתוחה של מדיניות ארוכת טווח ברורה לאורה יכולים מפעילים ומשקיעים לקבל החלטות לגבי מעורבותם בשוק. למשל, קיומם של שני רגולטורים בתחום השידורים המסחריים: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ומועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

התמורות הטכנולוגיות בענף התקשורת גורמות לטשטוש הגבולות בין שירותי התקשורת השונים (טלפוניה, אינטרנט ושידורי טלוויזיה). שירותים שבעבר ניתנו על ידי ספקים שונים כיום ניתנים על ידי אותם ספקים. המגמה היא מגמה של לכידות ולכן יש צורך בליכוד הרגולטורים בכל התחומים.

היותו של העומד בראש הגוף המסדיר שר בממשלת ישראל, יוצרת קשר תפקודי בין האירועים הפוליטיים לבין פעילות הגורם המסדיר ומכך גם על טווח קביעת היעדים בתחום התקשורת. עצמאות הרשות מן המערכת הפוליטית חיונית על מנת לאפשר לה לקבוע מדיניות ארוכת טווח שאינה מושפעת מטלטלות פוליטיות (שיקולים פוליטיים, תקופת החלפת שלטון).

היותה של הרשות המסדירה משרד ממשלתי, מכפיפה אותה למבנה הירארכי ולמערכי קבלת החלטות המקובלים במערכת זו, אשר במקרים מסוימים מביאים לסתירות פנימיות ולמערך קבלת החלטות מסורבל. כמו כן, התלות משפיעה גם על רמת המקצועיות של העוסקים בתחום הרגולציה. העובדים הם אינם תמיד בעלי רמת מקצועיות ומומחיות גבוהה בתחום. מבנה של רשות עצמאית ירשה גיוס עובדים בהתאם לצרכיה ובכך, קיום מערכת יעילה ומקצועית של הגוף המסדיר.

קיומה של רשות אחת, אשר תהווה איחוד של מספר גורמים (הרשות השנייה, מועצת הרשות השנייה, המועצה לשידורי כבלים ולווין ומשרד התקשורת) צפויה להביא לחיסכון בתקציבים.[1]

התנגדויות לרשות הלאומית לתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הקמת הרשות הלאומית לתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדות שהוקמו במטרה לקדם את הרשות הלאומית לתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת בועז
בתחילת 1996 החליטה הממשלה, בעקבות דוח ועדת בועז, להקים רשות עצמאית שתסדיר את הפעילות בתחום התקשורת בישראל. דו"ח הוועדה כלל, בין היתר, תיאור של מהפכת התקשורת בעולם, סקירה בינלאומית של השינויים במעורבות הממשלה בתחום התקשורת בעולם המערבי, והמלצות בדבר ארגון מערכת הרישוי, הפיקוח והאכיפה של ענף התקשורת בישראל. על פי המלצות הוועדה הרשות אמורה הייתה לקבל לידה את סמכויות ההסדרה שנחלקו בין הרגולטורים, ולרכז את ענייני רשות הדואר, שידורי הטלוויזיה (למעט השידור הציבורי) וחוק בזק.[2]
הוועדה להרחבה וארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל
ביוני 1997 הגישה הוועדה להרחבה וארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל, בראשות אלוף (מיל') יוסי פלד, לשרת התקשורת דאז לימור לבנת, דוח שבו המליצה להקים רשות לאומית לתקשורת עצמאית במבנה ה-FCC האמריקאי. הוועדה המליצה שמלבד הפיקוח והרישוי ייכלל בסמכויותיה של הרשות גם תחום התכנון והמליצה לבחון את הרחבת סמכויות הרשות לתחום הטלפוניה.
צוות היישום לגיבוש כללי פתיחת ענף התקשורת לתחרות
בספטמבר 1998 הגיש צוות היישום לגיבוש כללי פתיחת ענף התקשורת לתחרות, בראשות דניאל רוזן, לשר האוצר דאז יעקב נאמן, ולשרת התקשורת דאז לימור לבנת, דוח שבו המליץ לבחון אפשרות לבטל את משרד התקשורת ולהקים במקומו רשות לאומית לתקשורת שתוסמך לטפל בכל עניין הסדרת ענף התקשורת ופתיחתו לתחרות[2]. הוועדה המליצה על הקמת הרשות רק לאחר יישומה בפועל של התחרות בשוק התקשורת הפנים ארצית כדי למנוע שיבושים בפתיחת השוק לתחרות. הוועדה ציינה בדוח כי יש מקום לבחון את עניין איחוד רשות הטלפוניה והשידורים.
הצוות להכנת הצעה לארגון מחדש של הרגולציה של שידורי הטלוויזיה המסחריים
בינואר 2002 הגיש הצוות להכנת הצעה לארגון מחדש של הרגולציה של שידורי הטלוויזיה המסחריים, בראשות גיל סמסונוב, לשר התקשורת דאז ראובן ריבלין, דוח שבו המליץ להקים רשות לאומית לטלוויזיה ולרדיו מסחריים. על פי המלצת הצוות, הרשות תכלול 11 חברי מועצה שימונו על ידי הממשלה וימלאו את תפקידיהן של הרשות השנייה, של המועצה לשידורי כבלים ולווין ושל מנהלת הסדרת השירותים לציבור במשרד התקשורת. דוח זה הוגש לשר התקשורת משום שהפרק שעסק בעניין זה בהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה, בשנת 2001, לא נחקק.
צוות הקמת "רשות לתקשורת"
בינואר 2002 מינה שר התקשורת דאז ראובן ריבלין, צוות הקמה ל"רשות לתקשורת" בראשות מנכ"ל המשרד דאז, אורי אולניק. בדצמבר 2002 הגיש הצוות דוח שעיקריו הם:
  1. להקים רשות לאומית סטטוטורית לתקשורת מחוץ לכותלי הממשלה, שתסדיר את כל תחומי הבזק והשידורים המסחריים.
  2. לשלב במסגרת הרשות הלאומית "מועצת משדרים" אשר תעסוק בגיבוש תוכני השידור והתכנים המסחריים.
  3. בראש הרשות תעמוד "מועצת התקשורת" שתורכב מחמישה חברים: יו"ר מועצת התקשורת, יו"ר מועצת המשדרים ושלושה חברים נוספים.
  4. הצוות ממליץ להאציל למועצת התקשורת את סמכויות משרד התקשורת, ואת סמכויות הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולווין למועצת המשדרים.[3]
בדוח נכללו גם המלצות באשר לעובדי משרד התקשורת שיועברו לרשות, ליחסי הגומלין עם הממשלה, לניהול הספקטרום האלקטרומגנטי (הקצאת גלי הרדיו), להיבטים ביטחוניים וליישום הדוח, ותוארה הקמת הרשות. בדצמבר 2002 אימץ שר התקשורת את המלצות הדוח[2].
ועדת מרדכי
במרץ 2009 מינה שר התקשורת דאז אריאל אטיאס את "ועדת מרדכי", על מנת לבחון את נושא הסדרת השידורים בטלוויזיה בישראל. הוועדה המליצה על הקמת רשות לאומית לתקשורת על מנת לאחד את גורמי ההסדרה בתחום הטלוויזיה. במידה ומסיבות שונות לא תוקם רשות לאומית לתקשורת, המליצה הוועדה לאחד את שני הגופים המסדירים את תחום השידורים בישראל (הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין) לגוף אחד, כשלב ראשון בדרך להקמת רשות לאומית לתקשורת- "ברית המועצות"[1].

פעילות פרלמנטרית וממשלתית בנושא רשות לאומית לתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הדוח של ועדת בועז שהוגש לממשלה בשנת 1996 החליטה הממשלה בהחלטת ממשלה (מס' 897) במאי 1996 להקים צוות שיעסוק בהכנת הצעת חוק בעניין הסדרת פעילות הרשות ובחינת השייכות הארגונית שלה - פנים-ממשלתית או עצמאית. הצוות לא הוקם. במהלך 1996 הוקם צוות בין-משרדי לבחינת המדיניות בענף התקשורת ופתיחתו לתחרות, אשר מונה בידי שר האוצר דאז דן מרידור ושרת התקשורת דאז לימור לבנת. בדצמבר 1996 הגיש הצוות דוח, והמלצותיו העיקריות היו לבחון את המבנה הארגוני לצורך פיקוח ובקרה בתחום התקשורת ולפתוח את שוק התקשורת הפנים-ארצי לתחרות, דבר שמצריך לקבוע הסדרים חדשים בענף. המלצות ועדה זו אומצו בהחלטת ממשלה (מס' 1177) בינואר 1997.

באוגוסט 1997 על סמך דוח הוועדה להרחבה וארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל, החליטה הממשלה בהחלטת ממשלה (מס' 2444) להקים רשות לאומית לשידורים שתרכז את כל סמכויות ההסדרה הפזורות בשוק התקשורת. החלטת הממשלה לא יושמה.

בהצעת חוק ההסדרים במשק בשנת 2001 נכתב פרק העוסק בהקמת רשות לאומית לתקשורת. הפרק הנ"ל לא נחקק.

בדצמבר 2002 אימץ שר התקשורת ראובן ריבלין את המלצות דוח ועדת אולניק. בינואר 2003 החליטה הממשלה בהחלטת ממשלה (מס' 2865) להקים רשות תקשורת. ההחלטה התקבלה על בסיס הדוח של משרד התקשורת וועדת אולניק, אך שר האוצר ושר התקשורת עשו בה שני שינויים:

  1. הקמת הרשות תהיה תוך-ממשלתית
  2. הממונה על התקציבים באוצר או מי מטעמו יהיה חבר שישי במועצת התקשורת. מכוח החלטה זו הוקם צוות בין-משרדי לליווי המשרד לצורך הכנת הצעת חוק להקמת הרשות. הצוות הורכב מנציגים ממשרד האוצר, ממשרד המשפטים, ממשרד התקשורת וממשרד התרבות ומנציגי הרשות השנייה והכבלים.

במרס 2003 התקבלה החלטת ממשלה (מס' 106) שאישרה מחדש את החלטת ממשלה מס' 2865 שקיבלה הממשלה הקודמת בינואר אותה שנה. החלטת ממשלה מס' 2865 קבעה כי ברגע שתוקם הרשות יבוטלו משרד התקשורת, הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולווין, ואף הוקם צוות לטיפול במבנה הרשות, במאפייניה ובהליכי קדם חקיקה שיועדו להסתיים בינואר 2004.

ביולי 2003 הוגשה טיוטת הצעת חוק ראשונית לוועדת השרים לענייני חקיקה. טיוטת הצעת חוק מעודכנת הוגשה לוועדת השרים לענייני חקיקה באפריל 2004.

דיון שנקבע ל-14 ביוני 2004 בוועדת השרים לענייני חקיקה ובנוכחות שר האוצר לעניין קידום הצעת החוק לא התקיים.

באוגוסט 2005 עברה החלטת ממשלה[4], בנושא הקמת רשות לאומית לתקשורת. על פי ההחלטה תחל הרשות הלאומית לתקשורת לפעול "לא יאוחר מיום 1 ביולי". החלטת הממשלה לא מומשה.

שר התקשורת בממשלה ה-32 משה כחלון, התנגד[5] להצעת משרד האוצר לכלול את איחוד הגופים הרגולטיביים העוסקים בתקשורת במסגרת חוק ההסדרים שנחתם ב-30 במרץ 2009, זאת מתוך כוונה[דרוש מקור] לטפל בנושא במסגרת עבודת משרד התקשורת ולקיים תהליך חקיקה מסודר.

ב-2017 נדונה האפשרות להכפיף את תאגיד השידור הציבורי לאחד מגופי הפיקוח הקיימים, תוך הרחבת סמכויותיו של הגוף המפקח[6].

רשויות מקבילות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרגולציה של שירותי התקשורת האלקטרונית בישראל, הצורך בהקמת רשות תקשורת, יזהר טל ודינה עברי-עומר, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]