רשע (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, רשע הוא תואר שעשוי להינתן לאדם שעובר על ההלכה במזיד. כדי להכריע בייחוס התואר, ההלכה מבחינה בין עבירה חד פעמית לדפוס פעולה קבוע; בין עבירה מתוך רצון להכעיס לבין עבירה מתוך תשוקה; בין עבירה שיטתית על מספר גדול של עבירות לבין עבירה קבועה על עבירה אחת. להבדלים יש משמעות והשלכות הלכתיות נוספות.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה רשע נזכרת בתנ"ך בפעם הראשונה בפרשת התערבות משה רבנו בקטטה. משה מצא בדרכו שני בני ישראל מתקוטטים וניסה לפייס ביניהם. התורה מכנה כ"רשע" את האיש שהרים את ידו להכות את חברו: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי: וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"[1].

בתלמוד ירושלמי מתוארות ארבע דמויות מייצגות בקהילה היהודית, המכונות "ארבעה בנים": "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.... רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל."[2] הרשע מוצג במדרש זה כמי שאינו מבין את הטורח של חג הפסח, כופר ומזלזל במצוות הקשורות בו. על כן, כנראה, התשובה לדבריו מנוסחת בתקיפות[3].

התייחסויות לרשע בספרות ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גינוי הרשע ורצון להחזירו למוטב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות ההלכה מגנה את הרשעים ומבטלת את חשיבות מעשיהם: "קשר רשעים אינו מן המניין"[4]. כלומר, הרוב שנוצר על ידי התאגדות רשעים אינו תופס או קובע. אין רצון להיטיב עם הרשע ולגרום לו טובה "הלעיטהו לרשע וימות". חז"ל קבעו כי "רשעים מסורין ביד לבם אבל הצדיקים לבם מסור בידם"[5]. כלומר, הרשע מובל על ידי רגשותיו ויצריו, ולעומתו הצדיק מנהיג את רגשותיו ושולט ביצריו. כמו כן, התורה מייחסת משמעות חמורה לאדם הקורא לחברו בכינוי רשע, עד ש"הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו"[6].

ספרות ההלכה קוראת להתרחק מרשע, ומייחסת מעשים רעים ואסונות לשכנות עם רשע: "רע לרשע ורע לשכנו"[7]. ההלכה אף אוסרת להסתכל בפניו כדי שלא לקבל השפעה ממנו, וההסתכלות בדיוקנו של רשע מזיקה למסתכל, מבחינה רוחנית על כן, "אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע"[8].

על פי ההלכה אדם כשר יתבייש לומר שהוא רשע, ולאמירה כזו גם אם נאמרה אין משמעות, "אין אדם משים עצמו רשע", ואף נאסר על אדם לפרסם שהוא רשע, הדבר נחשב כחוצפה ועזות[9].

אולם, על פי היהדות רצוי לעשות מעשים כדי להחזיר אותו בתשובה, על ידי תפילה[10], ופעולות אפשריות בדרכי נועם. התורה אינה מייחלת למות הרשע אלא לשובו מדרכו הרעה: "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו"[11]. כמו כן, ההלכה מעודדת תפילה שהרשע יחזור בתשובה במקום להתפלל שימות[12].

פושעי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשעים הנמנים עם העם היהודי, מיוחסת חשיבות רבה למרות מעשיהם הרעים. המילה "ציבור" - נדרשה כראשי תיבות של צדיקים, בינוניים, רשעים, וגם בהקשר של היתר להתפלל עם רשעים בערב יום הכיפורים, בה נפסק בשולחן ערוך כי יש לחפש אחרי פושעי ישראל שיתפללו עם הציבור ובכך תפילת הציבור מתקבלת ביתר שאת, ומצאו מקור במקרא לכך שהתורה ציוותה למנות עם סממני הקטורת את החלבנה, על אף שריחו רע[13]. כמו כן קובעת התורה כי גם הרשעים מלאין מצוות כרימון, על הפסוק "כפלח הרימון רקתך" אמר ריש לקיש: "אל תקרי "רַקתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"[14]. באגדה יש האומרים כי אש הגיהנום אינה שולטת בפושעי ישראל[15].

הקורא לחברו רשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג רשע נחשב למגונה עד כדי כך, שאם אחד קורא לחברו 'רשע', "יורד עמו לחייו"[16] - רשאי הנעלב לרדת לחייו של המעליב. ירידה לחייו: יש שהסבירו שרשאי למעט את פרנסתו של המעליב[17]. יש שהסבירו שרשאי להציק למעליב[18]. יש שהסבירו שרשאי להכות את המעליב[19].

סוגי רשעים בספרות ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה מבחינה בין 'אוכל נבלות לתיאבון', אדם העובר עבירות (לאו דווקא אוכל נבלות) בקביעות אך להנאתו בלבד, לבין 'אוכל נבלות להכעיס', אדם העובר עבירות כדי למרוד באלוהים. על אף ששניהם קרואים רשעים, דינו של השני חמור יותר. עם זאת, עובדי עבודה זרה, מחללי שבת בפרהסיה וכופרים בעיקרי האמונה, נחשבים בכל מקרה כמורדים באל. כמו כן יש הנקרא רשע בגלל דעותיו ונקרא אפיקורוס גם אם מעשיו אינם רעים.

רשע לתיאבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשע לתיאבון ('אוכל נבלות לתיאבון') דינו כישראל ברוב דבריו. שחיטתו כשרה כשחיטת ישראל, חייבים להשיב לו את אבידתו, חייבים לתת לו צדקה[20], ואסור להלוותו בריבית[21]. אולם נקרא הוא "רשע" והוא נמנה עם הפסולים לעדות[22], ונחלקו הראשונים אם חייבים לקיים בו מצוות פדיון שבויים ואם חייבים לסייעו במתן הלוואות וצדקה[23].

רשע להכעיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשע להכעיס או ('אוכל נבלות להכעיס'), דינו חמור יותר. מצד אחד, אף על פי שחטא ישראל הוא, ואם קידש אשה קידושיו נחשבים לקידושין תקפים לכל דבר ועניין[24], ואם מת הרי הוא מטמא טומאת אוהל[25]. לעומת זאת, אין חייבים להשיב את אבידתו[20], אינו יכול להביא קורבן, אינו יכול לאכול קורבן פסח, אינו יכול לעבוד בבית המקדש, ויינו הוא יין נסך[26]. עם זאת, נחלקו הראשונים אם שחיטתו כשרה[27], ואם מותר להלוותו בריבית[28].

על פי המקרא חומר עונשם של אנשי סדום ועמורה קשור היה בכך שהם היו "יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו", והקללות הרבות בפרשת בחוקותי מיוחסים לרשעים כאלו[29]. אודות כך פוסק הרמב"ם:

ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו

מעשי רֶשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התואר רשע אמנם מתייחס באופן כללי למי שפורק מעליו עול מלכות שמים ועול מצוות, אך אנו מוצאים התייחסויות ספיציפיות למעשים מסוימים, שהעושה אותם נקרא רשע. רובם הם מעשים שאין עליהם התייחסות מפורשת בתורה שבכתב, אך חכמים מצאו שבעשייתם יש רוע, פריקת עול מלכות שמים או רשעות:

  • עני המהפך בחררה (עני שהחל ליטול חפץ של הפקר ובעוד שהוא מתעסק בו, לפני שביצע בו מעשה קניין בא אחר ולקח את החפץ)[30],
  • המגביה יד על חברו[31],
  • אדם שמלווה מעות בעיסקא באופן שקרוב מאוד שיחלוק ברווח אבל לא בהפסד, וזה הוא אבק ריבית[32],
  • העומד מאחורי בית הכנסת כאשר הציבור מתפללין ואינו מחזיר את פניו לבית הכנסת[33],
  • הנודר נדרים[34],
  • הנוח לכעוס וקשה לרצות[35].

למרות זאת, מתייחס התואר רשע כמובן גם למעשים האסורים על פי התורה, ויש בהם רשעות. כך למשל קובעת התורה כי "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם"[36], כל הלווה ואינו משלם נקרא רשע.

רשע ערום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפעמים מכנה התורה אדם בהגדרה החריפה "רשע ערום". אחד מהם הוא אדם שהקנה חפץ לחברו בקניין "אחריך" ובא אדם אחר והשיא עצה למקבל המתנה הראשון למכור אותה כדי שהבא אחריו לא יזכה בה וכך הראשון ירוויח את דמי החפץ לעצמו, נקרא רשע ערום מכיוון שהוא עושה מעשה לא הוגן בערמומיות שאין לו רווח ממנו[37]. כך גם עני המשהה בתו בוגרת כדי שתעזור לו בבית, מדובר במעשה הנראה לכאורה כמעשה תמים אך טמונה בו רשעות גדולה, הקרבת אושרה של הבת וחייה בשביל הנאה מועטת[38].

רשע וטוב לו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשע וטוב לו

בספרות המחשבה יש שחילקו בין "רשע וטוב לו" שהוא רשע שאינו גמור שלעיתים קרובות באים לו הרהורי תשובה אך למעשה הרע מתגבר עליו, לבין "רשע ורע לו" שהוא רשע גמור שאין לו כלל הרהורי תשובה[39]. כרשע בשם התואר מוגדר מי שפורק עול מלכות שמים מעליו ועובר אפילו על איסור קל מדברי חכמים[40], אך לעניין שכר ועונש רשע הוא מי שרוב מעשיו הם עבירות[41].

במשפט העברי, "דרך רשע" - היא התנהגות מתוך זעם ורצון להזיק בלבד[42].

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנועת החסידות רווחה התפיסה שבכל רשע ישנה אפשרות לנקודה טובה, גם אם הרשע עצמו אינו מודע לדבר; אולם האל הרואה נסתרות רואה את מציאותה; כך למשל הדרוש בספר אבקות רוכלים:

"על הפסוק "עוד מעט ואין רשע" (תהילים, לז י) כל רשע יש בו עוד מעט שבזה אינו רשע. ואפילו יודע בעצמו - ואינו רואה בעצמו שום זכות, אי אפשר שלא יהא בו עוד מעט דבר טמיר מה שנעלם אפילו מאתו, שבזה אינו יודע. וזהו "אזמרה לאלהי בעודי" (תהילים, קד לג) היינו בה"עוד" הזה בוודאי יש בי, יכול אני לזמר ולשבח להשם"[43].

הראי"ה קוק טען כי הרשעה, הן במובן ההלכתי, והן בהקשר של תמורות התקופה שבה נכתבו דבריו, תקופת העלייה השנייה, לא תמוגר על ידי עשייה שוללת של קנאות ורדיפה, אלא על ידי עשייה חיובית של קירוב רחוקים ופיתוח הצדק, האמונה והחוכמה:

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה

"ערפילי טוהר"

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק י"ג
  2. ^ נוסח דומה: בתלמוד ירושלמי, פסחים י, ד, דף ל"ז, ד; ובמכילתא בא, י"ח
  3. ^ ראו: דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח, קורותיה ותולדותיה במשך הדורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ב, עמ' 23-22.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'
  5. ^ בראשית רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"א
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ח, עמוד א'.
  7. ^ רש"י בפרשת קורח
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח, עמוד א'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קט"ז, עמוד א'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א'
  11. ^ פיוט ונתנה תוקף, על בסיס ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק י"א ופסוקים דומים נוספים.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א'.
  13. ^ רש"י על פרשת הקטורת
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ט, עמוד א'.
  15. ^ סוף מסכת חגיגה, דף י"ט, עמוד א'.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ח, עמוד א'
  17. ^ רש"י, קידושין כ"ח,א, תוספות קידושין כח,א - בשם גאונים
  18. ^ רש"י, בבא מציעא ע"א,א
  19. ^ מאירי, קידושין כח,א
  20. ^ 20.0 20.1 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו, עמוד ב'
  21. ^ תוספות עבודה זרה שם, ד"ה אני
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז, עמוד א'.
  23. ^ רמב"ם הלכות רוצח פ"ד ה"י-י"ב, ספר יראים השלם סימן קנו.
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד א'; רמב"ם הלכות אישות פ"ד הט"ו; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז, עמוד ב', סא, א
  25. ^ רמ"א יורה דעה סימן שעב ס"ב בשם הרשב"א ח"א סי' קצד וסי' רמב.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ה', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף צ"ו, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ב, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ד', עמוד ב'.
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שחיטה, פרק ד', הלכה י"ד; ריא"ז (הובא בשלטי הגיבורים בתחילת מסכת חולין).
  28. ^ תוספות עבודה זרה שם, רש"י הובא במרדכי מסכת בבא מציעא סימן סה.
  29. ^ ראה פירוש רש"י שם.
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ"ט, עמוד א'. וכן נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ז, הלכה י"ז
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ז, עמוד ב'.
  32. ^ כן נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק ה', הלכה ח'. עיסקא היא הלוואה שבה המלווה מקבל אחוזים (באופן בסיסי, חצי) מהרווחים; באופן שבו הם סיכויי הרווח וההפסד שווים לשניהם (או שסיכויי הלווה להרוויח גדולים יותר, שזו מידת חסידות והרחקה מן הריבית), הדבר מותר, ובתנאי שהלווה מקבל גם שכר על טרחתו בהשגת הרווחים, כי אז מדובר בעסקת-שותפות, בה השותף שאינו משיג רווחים משלם לשני תמורת עבודתו, ושוב, הדבר נחשב לאבק ריבית אם אין המדובר בסיכון גם למשקיע. היתר עיסקא הידוע מבוסס על מושג העיסקא, אלא שיש אפשרות לתשלום ריבית קבועה במקום להתחלק ברווח והפסד, ומבחינה מעשית כמעט שלא ניתן לממש זכות פורמלית זו של חלוקת הרווח.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד ב'.
  34. ^ מסכת נדרים פרק שלישי
  35. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"א
  36. ^ ספר תהילים, פרק ל"ז, פסוק כ"א.
  37. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ז, עמוד א', וכן נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות זכייה ומתנה, פרק י"ב, הלכה ט'.
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ו, עמוד א', ורש"י שם.
  39. ^ רבי שניאור זלמן מלאדי, ספר התניא פרק י"א.
  40. ^ ספר התניא פרק א'
  41. ^ מרכבת המשנה - אלפנדארי, ספר המדע הלכות תשובה פרק ג הלכה ה; ספר התניא פר' א'
  42. ^ ראו למשל: מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, א-ב, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"א, עמ' 638.
  43. ^ אבקות רוכלים, עמ' קסו.