שאול משעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שאול משעל
פרופ' שאול משעל, 2010
לידה 1945 (בן 74 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מזרחן, חוקר מדע המדינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שאול מִשעָל (נולד בשנת 1945) הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב וראש החטיבה למזרח תיכון במרכז הבינתחומי הרצליה, חוקר הפוליטיקה הערבית והפלסטינית ומייסד המרכז לחקר החברה הערבית בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משעל נולד בשנת 1945 בבגדאד שבעיראק, ובשנת 1951 עלה עם משפחתו לישראל. במשך שמונה שנים התגוררו במעברת תלפיות. עם גיוסו לצה"ל, התנדב לצנחנים, ועבר הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. לאחר שחרורו משירות סדיר היה ללוחם מילואים בגדוד 66 של חטיבה 55, ובשורותיה יצא למלחמת ששת-הימים, בה לחם בקרב על גבעת התחמושת[1]. בהמשך למד מדע המדינה, פילוסופיה וסוציולוגיה. קיבל תואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטה העברית, ואת לימודי הפוסט-דוקטורט עשה באוניברסיטת ייל. הוא מרצה אורח באוניברסיטת ייל, חוקר אורח במרכז ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד ועמית בכיר בבית הספר לבריאות ציבורית באוניברסיטת הרווארד.

משעל ייסד וניהל את המרכז לחקר החברה הערבית בישראל. פרסם ספרים ומאמרים בכתבי עת מקצועיים ובעיתונות הכתובה בנושאים הקשורים לחברה הפלסטינית, לפוליטיקה הערבית, לכלכלה פוליטית ולתרבויות של משאים ומתנים. עורך את סדרת תפו"ח בנושאי תרבות, פוליטיקה וחברה (הוצאת משכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד).

משעל הוא יועץ אסטרטגי בנושאים הנוגעים לסביבה האזורית והבינלאומית לגופי ממשל וחברות בסקטור העסקי ומשמש כפרשן בנושאי פוליטיקה ערבית, אסלאם רדיקלי, חמאס והזירה הפלסטינית.

אחיו הוא איש התקשורת נסים משעל.

דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות חמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיזה המרכזית של משעל עוסקת בחמאס המתוארת לעיתים קרובות כתנועה המזוהה עם קנאות אסלאמית ועם יעדים מוחלטים של שחרור פלסטין ותיקון החברה ברוח ערכי האסלאם. פיגועים רצחניים בקרב ריכוזי אוכלוסייה אזרחית תוך שימוש במכוניות תופת, מתאבדים וסכינאים חדורי אקסטזה דתית הפכו לסימן ההיכר שלה. חרף זאת, מעשה הטרור של חמאס אינם העיקר מבחינתה והם שוליים ביחס לפעילות קהילתית, גלויה וענפה, אינטנסיבית ומתמשכת, שהיא מנהלת בקרב האוכלוסייה הפלסטינית באזורי הגדה והרצועה.

כתנועה דתית המקיפה תחומי פעילות חברתיים מגוונים, נטועה חמאס עמוק בתוך הקהילה הפלסטינית: מדברת את שפתה העממית, רגישה למנהגי המקומיים, ודימוייה הקיבוציים, שותפה למאוויה הדתיים, מבטאת את ערכיה המסורתיים, וקשובה לצרכיה היומיומיים ולמצוקותיה הקיומיות.

חמאס רחוקה אפוא מלהיות תנועה של מנגינה אחת. היא אינה נענית לדימוי החד-ממדי שדבק בה. היא אינה מסתגרת בתוך חומות בצורות של אמיתות מוחלטות, "בבחינת ייקוב הדין את ההר". היא אינה צמודה לחזיון דתי משכר של חברה צודקת ומדינה למופת ברוח ההלכה האסלאמית כתנאי מוקדם למעשה.

בנסיבות המיוחדות בהן פועלת חמאס, שעיקרן עימות צבאי עם ישראל ויריבות עמוקה עם הרשות הפלסטינית, השאלה העומדת על הפרק אינה על כמה חמאס נאמנה לעקרונותיה כמו כיצד היא מצליחה להצדיק מהלכים שאינם הולמים את עקרונותיה, ואילו תנאים מסייעים בידה לצמצם נזקים ארגוניים במחירים נסבלים, בשל סטיות ממשנתה הדתית.

ניצחון חמאס ושינוי משטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שהתקיימו בינואר 2006 למועצה הפלסטינית המחוקקת, קרי הפרלמנט הפלסטיני, חמאס זכתה ב-74 מושבים מתוך 132 והפכה לרוב במועצה המחוקקת ולכוח המוביל בממשלה הפלסטינית החדשה. תבוסתו האלקטורלית של המחנה הלאומי בראשות פת"ח אל מול ניצחונה של חמאס אינה רק אקט של חילופי שלטון אלא הענקת מנדט לחילופי משטר. שלא כמו חילופי שלטון, חילופי משטר כרוכים ברוויזיה בעקרונות היסוד ובמטרות העל של הרשות הפלסטינית ובהגדרה מחדש של מדיניותה האזורית והבינלאומית, ושל הקווים האדומים ביחסה לישראל.

ברוח משנתה האידאולוגית של חמאס, חילופי משטר יש בהם משום הענקת משמעות דתית ופרשנות אסלאמית לסדר היום הלאומי, ואלה כוללים: מחויבות מוצהרת למקסימליזם טריטוריאלי החותר למדינה אסלאמית בכל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, לעומת ריאליזם מדיני המשלים עם הסדר המבוסס על העיקרון של שתי מדינות - ישראל לצד פלסטין; אקטיביזם חברתי עם הפנים לקהילת המאמינים האסלאמית, לעומת ראייה אזרחית וכלל ארצית; וראיית הסכסוך עם ישראל במונחים של התנגשות גורלות לעומת סכסוך גבולות.

דעותיה החלוקות של חמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון כי החמאס תוכל להתפתות לכדי זניחת סדר-היום שלה נראה כצובר תהודה נרחבת. בנאום בפני קבוצה של חברי פרלמנט אירופי, מנהיג החמאס בעזה, איסמעיל הנייה, אמר כי ממשלתו מוכנה לקבל מדינה פלסטינית בגבולות 1967. עם זאת, ישנם אחרים אשר מצביעים על כך שהסכמת חמאס להפסקת אש היא רק תכסיס. אפרים קארש טוען בהקשר זה כי "מעל לכל, לא רק שהשמדת ישראל אינה קלף מיקוח, היא לב העניין. החמאס, שהוא הסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, רואה את המאבק עבור פלסטין לא כמו סכסוך פוליטי רגיל בין שתי אומות מתחרות (ישראלים ופלסטינים), ואף לא כמאבק לאומי להגדרה עצמית על ידי האוכלוסייה המקומית נגד כובש זר. במקום זאת, הוא רואה את פלסטין כקרב אחד במלחמת קודש ברחבי העולם כדי למנוע נפילה של חלק מבית האסלאם אל הכופרים".[2]

הפלסטינים - בגישה רשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפלסטינים לא הייתה, ועדיין אין להם, מדינה שיכולה לחדור לחברה וליצור מערכת היררכית שבה קישורים חיצוניים יזרמו דרכה. בעוד השתייכות קהילתית משחקת תפקיד בחלוקת החברה הפלסטינית לאורך קווים משפחתיים אזוריים ומורחבים, היא לא שיחקה את התפקיד המכריע בעיצוב הזהות הפלסטינית והטענות להגדרה-עצמית אל מול ישראל. בהיעדר מדינה ומוסדות פוליטיים רשמיים, והיותם חלוקים בינם לבין עצמם על ידי זרמים אידאולוגיים התופסים את העולם הערבי, החברה הפלסטינית הופיעה במובהק כחברה מרושתת. הפלסטינים חסרים כל סוג של מדינה היררכית או רשתית, ובמקום זאת הנם מחולקים בין מדינות אחרות, אשר אף אחת מהן, למעט ירדן במידת-מה, לא ניסו להטמיע אותם בחברה שלהם בדרך כלשהי. הפלסטינים חולקו על ידי אידאולוגיות בין הזרמים השונים של הפאן-ערביות.

כיוון שהפלסטינים המשיכו להיות חסרים במדינה, הם לא יכלו לבנות מוסדות ריכוזיים וסדר פוליטי היררכי. האופי המבוזר של החברה הפלסטינית הפך להיות ניכר יותר בעקבות הסכם אוסלו - למרות העובדה שלפלסטינים ניתנה הזדמנות להתחיל בבניית מדינה היררכית שביכלתה לחדור ולרכז את החברה הפלסטינית באמצעות הרש"פ. הם למעשה הפכו את הרשות-הפלסטינית להשתקפות החברה שלהם - מיזוג של סיעות מבוזרות שתמיד בריב. לפיכך, במקרה הפלסטיני, החברה היא שחודרת את תוך המדינה ולא להפך.

הצהרת העקרונות משנת 1993 (הראשונה בסדרה של הסכמים שנודעו כהסכמי אוסלו) שנחתמו בין ישראל לאש"ף הביאה להקמת הרשות הפלסטינית במאי 1994. למרות הקמת ממשלה פלסטינית מעין-רשמית, דפוס היחסים בין ישראל לפלסטינים לא השתנה באופן משמעותי, למרות קיומה של הרשות החובקת כל-פלסטינית לכאורה, והוא היה עדיין מבוסס על היחסים בין ישראל לבין אש"ף (במיוחד פת"ח). היסוסו של יאסר ערפאת להעביר סמכות אמיתית מפת"ח לאיבריה של הרשות הפלסטינית, הבטיח כי ההבנות האמיתיות שהוסכם עליהן עם ישראל ינטו להיות מבוססים יותר על ערוצי תקשורת בלתי-רשמיים מאשר על קישורים רשמיים. לכן, כמו במקרה של ירדן (ואף יותר שכן מאז המדינה הפלסטינית עדיין בשלב העוברי שלה), קשרים נוטים, במידה רבה, להיות מבוססת על יחסים בלתי פורמליים ומידה רבה של אמון - כיוון שהסכמים רשמיים אליהם הגיעו עם הרשות הפלסטינית יהיו חסרי-משמעות במידה רבה, כל עוד לא יגובו על ידי פת"ח.

לניתוח רשתי שכזה ישנן השלכות חשובות לעתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים. הוא מציע כי הסכמים מאוגדים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית מספקים רק חלק ממערכת היחסים הכוללת בין הצדדים. אמון הוא חיוני מאחר שרוב מערכות היחסים מתקיים מחוץ למסמכים והיחסים הרשמיים מהווים ודאות לא-מספקת שכן הם לא מחייבים את הצדדים ביחס להסדר הקבע של הסכסוך.[3]

מנהיגות שיעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהיגות השיעית השולטת באיראן, אומרת הדעה הרווחת, חותרת להשתלט על המזרח התיכון, למחוק את ישראל למעל פני המפה. לשנות את פני המשטרים בעולם הערבי ולהשליט את רוח השיעה על האסלאם הסוני. משעל טוען כי בדיקה מעמיקה יותר מגלה כי הנהגה שיעית חיה ופועלת בעולם מורכב ורב-ממדי ונוהגת בזהירות מפוקחת המתבקשת מתוקף יחסי הכוחות והפוליטיקה הבינלאומית. בעוד שהחזון השיעי מצטייר כאוטופי, ההתנהגות בפועל היא מדודה וכפופה להכרה במגבלות המקום והזמן. הם ערים לצרכים הקיומיים של האוכלוסייה, לאילוצים הכלכליים, לגאופוליטיקה האזורית הגוזרת עליהם הליכה בתווך שבין הקצוות וברווח שבין הטיפות.

פרסומים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים (בעברית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זמן חמאס (יחד עם א. סלע), 1999, הוצאת ידיעות אחרונות.
  • אשליה אמריקאית: בוש ומלחמתו בטרור העולמי, בעריכת שאול משעל ואברהם שלוין, חיבר: איאן שפירו (תרגמה: יעל ענבר), 2007, הוצאת מאגנס.


ספרים באנגלית

  • S. Mishal, O. Goldberg, "Understanding Shiite Leadership: the Art of the Middle Ground in Iran and Lebanon", (Cambridge University Press, 176 pp.) 2014.
  • S. Mishal, A. Sela, "The Palestinian Hamas: Vision, Violence and Coexistence", (Columbia University Press, 244 pp.) Revised and updated edition, 2006.
  • S. Mishal, R. Kuperman, D. Boas, "Investment in Peace: The Politics of Economic Cooperation Between Israel, Jordan, and the Palestinians", (Sussex Academic Press, 167 pp.) 2001.
  • S. Mishal, R. Aharoni, "Speaking Stones: Communiques from the Intifada Underground", (Syracuse University Press, 307 pp.) 1994.
  • S. Mishal, "The PLO Under Arafat: Between Gun and Olive Branch", (Yale University Press, 190 pp.) 1986.
  • S. Mishal, "West Bank/East Bank: The Palestinians in Jordan, 1949-1967", (Yale University Press, 129 pp.) 1978

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • S. Mishal & I. Schnell, Place as a Source of Identity in Colonizing Societies: Israeli Settlements in Gaza, Geographical Review, Vol.98, No.2, pp., 242-259, 2008.
  • S. Mishal et. al., Tactical Prevention of Suicide Bombing in Israel, Interfaces, Vol.36, No.6, pp., 553-561, 2006.
  • S. Mishal & M. Rosenthal, Al Qaeda as Dune Organization toward a Typology of Islamic Terrorism Organization, Studies in Conflict and Terrorism, Vol.28, No.4, pp., 275-293, 2005.
  • S. Mishal et. al., What Happened to Suicide Bombing in Israel: Insight from a Terror Stock Model, Studies in Conflict and Terrorism, Vol.28, No.3, pp., 225-235, 2005.
  • S. Mishal, Hamas: The Agony of Victory, Strategic Assessment, Vol. 9, No. 1, pp. 5-12, 2006.
  • S. Mishal, The Pragmatic Dimension of the Palestinian Hamas: A Network Perspective, Armed Forces & Society, Vol. 29, No. 4, pp. 569-589, 2003.
  • S. Mishal, N. Morag, Political Expectations and Cultural Perceptions in the Arab-Israeli Peace Negotiations, Political Psychology, Vol. 23, No. 2, pp. 325-353, 2002.

מאמר זה הומלץ כחובת קריאה על ידי מילון אוקספורד לביבליוגרפיות, בנושא דיפלומטיה תחת קטגורית יחסים בינ-לאומיים, בעריכת כריסטופר סילי (2011)

  • S. Mishal, A. Sela, Participation without Presence: Hamas, the PA and the Politics of Negotiated Coexistence ,Middle Eastern Studies, Vol. 38, pp. 1-26, 2002.
  • S. Mishal, I. Talmud, The Network State: Triangular Relations in Middle Eastern Politics, International Journal of Contemporary Sociology, Vol. 37, No. 2, pp. 175-197, 2000.
  • S. Mishal & N. Morag, Trust or Contract? Negotiating Formal and Informal Agreements in the Arab-Israeli Peace Process, International Negotiation, No. 5, pp. 523-542, 2000.
  • S. Mishal, Paper War-Words Behind Stones: The Intifada Leaflets, The Jerusalem Quarterly, No. 51, pp. 71-94, 1989.
  • S. Mishal & A. Diskin, Coalition Formation in the Arab World: An Analytical Perspective, International Interactions, Vol.11, pp. 43-59, 1984.
  • S. Mishal & A. Diskin, Palestinian Voting in the West Bank: Electoral Behavior in a Traditional Community without Sovereignty, The Journal of Politics, Vol. 44, pp. 538-58, 1982.
  • S. Mishal & A. Diskin, Spatial Models and Centrality of International Communities: Meetings Between Arab Leaders, 1966-1978, The Journal of Conflict Resolution, Vol. 25, pp. 655-75, 1981.
  • S. Mishal, Nationalism through Localism: Some Observations on the West Bank Political Elite, The Middle Eastern Studies, Vol. 17, pp. 478-91, 1981.
  • S. Mishal, Anatomy of Municipal Elections in Judea and Samaria, Hamizrah Hehadash, Vol. XXIV, pp. 63-67, 1974 (Hebrew).
  • S. Mishal, Socio-Economic and Immigrant Absorption Politics in Israel: Conflicting Trends, State and Government, Vol.1, pp. 33-42, 1973 (Hebrew).
  • S. Mishal & N. Raphaeli, Some Problems of Field Research in a Refugee Camp, Megamot, Vol. XVII, pp. 269-277, 1970 (Hebrew).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שאול משעל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רן פוני, ‏בשדה האש והמוקשים, באתר ישראל היום, 1 ביוני 2017.
  2. ^ Efraim karsh, The Diplomatic Dance with Hamas, Jerusalem center for public affairs, Vol. 7, No. 37, 30 April 2008.
  3. ^ Shaul mishal and Nadav Morag, " Trust or Contract? Negotiating Formal and Informal Agreements in the Arab-Israeli Peace Process" International Negotiation, No.5, 2000, pp. 538–542.