שאנדור הבשי

שאנדור הבשי
Hevesi Sándor
לידה	3 במאי 1873; נג'קניז'ה, הונגריה
פטירה	8 בספטמבר 1939 (בגיל 66); בודפשט, ממלכת הונגריה
שם לידה	Hoffmann Sándor
מדינה	הונגריה
מקום קבורה	בית הקברות קרפשי
שפות היצירה	הונגרית

שאנדור הבשי (במקור הופמן, בהונגרית: Hevesi Sándor; נג'קניז'ה, 3 במאי 1873 – בודפשט, 8 בספטמבר 1939) היה במאי יהודי-הונגרי, פרופסור, מחזאי, מבקר, סופר, מתרגם, מנהל תיאטרון היה חבר באגודת קישפלודי, זוכה בתואר "חבר לנצח של התיאטרון הלאומי של בודפשט".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאנדור הבשי נולד במשפחה יהודית כבנם של מור הופמן (1843–1915) מורה, סופר ושל מינה וסל. תחילה סיים לימודי משפטים באוניברסיטת בודפשט, אחר כך תואר בפילוסופיה ודוקטורט בשתי הפקולטות. בין השנים 1892–1906 הוא היה כתב של כתב העת מגיאר סמלה (Magyar Szemle (folyóirat, 1888–1906)) עד לסגירתו. בשנת 1901, בתמיכתו של מנהל התיאטרון לאסלו באוטי, הצטרף לתיאטרון הלאומי של בודפשט כבמאי. בין השנים 1904–1908 היה אחד המנהלים המייסדים של אגודת תליה. בשנים 1907–1908 היה המנהל הראשי של תיאטרון העם (Népszinház); בין השנים 1908 לבין 1915 היה מנהל התיאטרון הלאומי של בודפשט, משנת 1922 הבמאי הראשי שלו, בין השנים 1923–1932 המנהל הכללי. משנת 1912 עבד גם בבית האופרה של בודפשט כמנהל ראשי ולעבודתו הייתה השפעה רבה על המודרניזציה של ארגון האופרה ההונגרית. בין היתר קבע את "מחזור מוצרט", ריענן את סיפורי הופמן, אאידה, איל טרובטורה. בינתיים נבחר לחבר גם באגודת פטפי.

בשנת 1922, במחזה שכתב "הקיסר והקומיקאי", זכה בפרס וויניץ' של האקדמיה ההונגרית למדעים והפך גם לבמאי הראשי של התיאטרון הלאומי באותה שנה. ב-1923 מונה למנהל התיאטרון. תחת הנהלתו, התיאטרון הלאומי פרח באופן שלא נראה בעבר בהיסטוריה הסוערת שלו. בתקופות קשות, בנסיבות קשות, נאבק בתמיכה הכספית הבלתי מספקת מהמדינה. למרות התרוששות של הקהל בפועל של התיאטרון, מעמד הביניים המשכיל, הוא השיב את הפופולריות של התיאטרון הלאומי. האודיטוריום היה מלא יום אחר יום, הצלחה אחת עברה את השנייה. באווירה הפוליטית והחברתית הנרגשת, הוא היה נתון להתקפות רבות בגלל הצגותיו, אך הוא עמד איתן בתפקידיו האמנותיים. התיאטרון חידש לחלוטין את הרפרטוארים של שייקספיר ושל מולייר, הסדיר מחדש את כל הקטעים של היצירות הקלאסיות של שני המחזאים בעלי השם העולמי בתפיסה מקורית שהתבססה על מחקר מעמיק, בהצלחה שלא היה שני לה.

בשנת 1926 הפך לחבר באגודת קישפלודי. בין השנים 1927–1932 היה פרופסור באוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע בשנת 1929 נשא הרצאות על ספרות הונגרית ועל ויליאם שייקספיר באוניברסיטת לונדון. משנת 1933 ועד מותו היה מנהל התיאטרון ההונגרי.

ב-22 במרץ 1915 התחתן בבודפשט עם מגדולנה, בתם של איגנץ אוסטררייכר ושל לואיזה אנגל.^[1]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ספר יסודי נקרא על שמו בנג'קניז'ה, ותיאטרון הבשי שאנדור בזאלאגרסג נושא גם את שמו.

עבודותיו בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימרה מדאץ': הטרגדיה של האדם
הנריק איבסן: נורה (1906)
הנריק איבסן: הברווזון הבר (1909)
ויליאם שייקספיר: אנטוניוס וקלאופטרה
ויליאם שייקספיר: המלט
מוצרט: חליל הקסם
קטונה יוז'ף: באנק באן
קלבונד: מעגל הגיר
ז'יגמונד מוריץ: אני לא יכול לחיות בלי מילה של מוזיקה
ארנה ספ: עזרא
לברי: חיילי האדון
ינה הלטאי: הלבנטה השקטה
ויליאם שייקספיר: III. ריצ'רד
גזה ווינוביץ': התשוקה ההונגרית (1931)
פרנץ מולנר: הענן הלבן (1916)

כמחזאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיית הבית (1945)
הנערים מרחוב פאל (1946, 1959, 1995)
בניו של איש לב האבן (1952, 1961, 1963, 1970, 1993, 1998)
מאסטר פתלין (1958) (גם מתרגם)
יהלומים שחורים (1961)
האיש מזהב (2001)

כמתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שו: בגידתו של בלנקו פוסנט (1945, 1963)
שו: סנט ג'והאנה (1945, 1955–1958, 1963)
מולייר: הקמצן (1945, 1951, 1993)
שו: פיגמליון (1946–1947)
שו: כל כך יפה שזה לא יכול להיות נכון (1946)
ברצנר: בריחה מהסראייה (1947, 1950, 1957, 1960–1962, 1968, 1975–1977, 1979–1980, 1987, 2003)
מולייר: המתפשרים (1947, 1950)
שו: נישואיו של ג'ון טאנר (1948)
קמרנו: הטרובדור (1948, 1951, 1954, 1961–1963, 1966, 1970, 1972–1974, 1979, 1985, 1991, 1995)
שו: הודאת הצבעים של בלנקו פוזנט (1948)
ויילד: הבעל האידיאלי (1949, 1981)
גוגול: צופה הנערות (1950–1952)
Molière: Scapin's Fangs (1951, 1984)
מולייר: הבחור הערמומי (1953)
בומרשה (Beaumarchais): הספר מסביליה, או הזהירות לשווא (1953–1956, 1958, 1961–1962, 1986, 1990, 1994)
מולייר: ז'ורז' דנדין או הבעל הנלעג (1954–1955)
שו: קיסר וקלאופטרה (1955, 1966)
קרלו גולדוני: הפנימיות (1955, 1961)
שו: התוכי השחור (1957)
סרדו-נג'אק: בוא נתגרש (1957–1959, 1961, 1965, 1977)
ויילד: שקר את האמת! (באנברי) (1959–1960, 1965, 1968, 1970–1972, 1976, 1985–1986, 1995, 2000, 2003)
ויילד: מעריץ של ליידי וינדרמיר (1959)
ויליאם שייקספיר: הנשים העליזות של ווינדזור (1961)
שו: הקיסרית (1966)
שו: איש הגורל (1972)
שו: חזרה למתיאל (1982)
שו: עזרה! דוֹקטוֹר! (1992)
Lavery: Lord's Soldiers (1995, 1998)
שו: קנדידה (1998)