שבאית

שבאית

מדינות	תימן, עומאן וערב הסעודית
אזורים	חצי האי ערב
דוברים	נכחדה במאה ה-6 לספירה
כתב	כתב דרום-ערבי עתיק
משפחה	שפות אפרו-אסיאתיות שפות שמיות שפות שמיות דרומיות שפות דרום-ערב העתיקות שבאית
קוד שפה	ISO 639-3: קוד xsa לינגוויסט ליסט: xsa גלוטולוג: saba1279
קוד ISO 639-3	xsa
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

שבאית היא שפה שמית דרום-ערבית עתיקה שדוברה על ידי הסבאים (הקשורים, לפי המסורת, למלכת שבא) באזור תימן של ימינו עד המאה ה-8 לספירה. שְׁבָאִית (או סָבָּאית; בערבית: السبئية אל-סַבַּאִ'יָה) הייתה שפת דרום-ערבית עתיקה שדוברה בין כ-1000 לפני הספירה למאה ה-6 לספירה, בפי אנשי ממלכת סבא. היא שימשה כשפה כתובה בידיהם ובידי כמה עמים אחרים בציוויליזציה העתיקה בדרום חצי האי ערב, כולל ממלכת חמיָר, החשידים, הצִרְוואחים, ההוּמלַנים, הע'יימאנים והרדמאנים.

השפה השבאית היא אחת מארבע שפות דרום-ערב העתיקות, המשויכות לענף השמי הדרומי, במשפחה השמית. שבאית נבדלת מהשלוש האחרות בקבוצה במאפיין המבחין של שימוש ב-/h/ לסימון גוף שלישי (כמו "הוא, היא, הם, הן" בעברית), ובתחילת הבניין הגורם (כמו "הפעיל" בעברית); זאת בעוד יתר שפות הקבוצה משתמשות בעיצור /s₁/ (שהתמזג בעברית עם סמ"ך) במקרים אלה; על כן שבאית מכוּנה "שפת h" ואילו שלוש האחרות מכונות "שפות s".

אבן הנצחה (אסטלה) בשבאית בצורת חריש-שור (כיוון מסורג), עם נדר המופנה לאל הסבאי הראשי, אל הירח אלמקה. הכתובת מזכירה חמישה אלים דרום-ערביים אחרים, שני ריבונים מכהנים ושני מושלים: "עַמִּיאַמַר, בן מַעְדִיכַּרִבּ. מוקדש לְאַלְמַקַה רַאְסֻהֻמוּ. ועִם עַתְ'תַר ועִם אלמקה ועִם דַ'ת-חִמְיַם ועִם דַ'ת-בַּעְדַן ועִם וַּדֻּם ועִם כַּרִבְּאִל ועִם סֻמְהֻעַלִי ועִם עַמִּרַיַם ועִם יַדְ'רַחְמַלִךּ". אלבסטר, סביב המאה ה-7 לפנה"ס, תימן, אזור מַאְרִבּ (?).

כתב

ערך מורחב – כתב דרום-ערבי עתיק

שבאית נכתבה בכתב הדרום-ערבי העתיק, אשר כרבים מהכתבים השמיים מייצג רק עיצורים, בעוד שהתנועות יוצגו רק לעיתים באמות קריאה, בדומה לעברית ולערבית. במשך שנים רבות הטקסטים היחידים שהתגלו היו כתובות בכתב הרשמי (בשבאית: ms₃nd מֻסְנַד), אך ב-1973 התגלו מסמכים בכתב מחובר עם אותיות קטנות, המתוארכים למחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה; רק מעטים מאלה פורסמו עד כה.

הכתב הדרום-ערבי העתיק ששימש באזור שהיום הוא תימן, אריתריאה, ג'יבוטי ואתיופיה, החל במאה ה-8 לפנה"ס, ומאוחר יותר התפתח לכתב געז ההברתי. בעבר סברו ששפת געז גם היא צאצאית של השפה השבאית, אך טענה זו כבר לא מקובלת כיום, וישנן עדויות לשוניות לכך ששפות שמיות היו בשימוש באריתריאה ובאתיופיה כבר בשנת 2000 לפני הספירה, מוקדם יותר משבאית.

ממצאים בשבאית נמצאו בכ-1,040 כתובות הקדשה, ב-850 כתובות על בניינים, ב-200 טקסטים משפטיים וב-1,300 כתובות קיר קצרות (המכילות שמות אנשים בלבד). עדיין לא התגלו טקסטים ספרותיים בשום אורך. המיעוט של חומר מקורי ושל הסוגות של הכתובות מקשה על קבלת תמונה מלאה של הדקדוק השבאי. נמצאו אלפי כתובות שנכתבו בכתב המחובר, המכוּנה "זבּוּר", בחריתה על מקלות עץ, המתוארכות לתקופה הסבאית התיכונה; אלה מייצגים מכתבים ומסמכים משפטיים, ועל כן כוללים מגוון רחב הרבה יותר של צורות דקדוקיות.

וריאנטים

שבאית: שפת ממלכת סבא (המזוהה עם שבא המקראית) ומאוחר יותר גם ממלכת חִמְיַר, ומתועדת גם בממלכת דעמת בקרן אפריקה. ממצאים רבים: כ-6000 כתובות.

• שבאית עתיקה: כתובה בעיקר בבוסטרופידון במאות ה-9–8 לפני הספירה וכוללת טקסטים נוספים במאתיים השנים שלאחר מכן, ממַאְרִבּ ומהאזור ההררי.
• שבאית תיכונה: המאה ה-3 לפנה"ס עד סוף המאה ה-3 לספירה. הווריאנט המתועד טוב ביותר. קובץ הטקסטים הגדול ביותר מתקופה זו מגיע ממקדש אוואם (הידוע גם בשם מַחְרֵם בִּלְקִיס, על שם מלכת שבא) במַאְרִבּ.
  • אמירית / חרמית: שפת האזור מצפון למעין.
  • שבאית מרכזית: שפת הכתובות מלב האזור הסבאי, במערב ההררי של תימן.
  • שבאית דרומית: השפה של כתובות מרדמאן וחִמְייר.
  • "פסאודו-שבאית": השפה הספרותית של השבטים הערביים בנג'ראן, בהרם ובקרית אל-פאו.
• שבאית מאוחרת: במאות ה-4–6 לספירה, התקופה המונותאיסטית, שבה הנצרות והיהדות שחדרו לאזור הביאו איתן השפעות ארמיות ויווניות.

לוחות אבן עתיקים עם כתובות בשבאית שנמצאו ביחא שבאתיופיה

בתקופה השבאית המאוחרת כבר לא מוזכרים שמותיהם הקדומים של האלים, ורק ישות אלוהית אחת מתייחסת לרחמאנאן. הכתובת האחרונה הידועה בשבאית מתוארכת לשנת 554/9 לספירה. היכחדותה בסופו של דבר התרחשה כתוצאה מההתפשטות המהירה של האסלאם, והביאה עמה את הערבית הצפונית, של שבט הענק מוּדָר (בתעתיק: מֻצָ'ר), שהפכה לשפת התרבות והכתיבה ובהדרגה החליפה לגמרי את שבאית.

שבאית מרכזית, שהייתה בשימוש במערב ההררי של תימן, היא הומוגנית מאוד והיא ששימשה בדרך כלל בכתובות. בדרך כלל ניתן למצוא ניבים שונים באזור סביב הרמה המרכזית, כמו הניב החשוב של העיר חרם שבמחוז המזרחי אל-גַ'וּף. בניב החרמי ניכרת השפעת הערבית הצפונית. אנשי ממלכת חמייר הופיעו בסוף המאה ה-2 לפני הספירה, מאוחר יותר השתלטו על ממלכת סבא, ובסופו של דבר שלטו בכל תימן מבירתם זפאר (בתעתיק: ט'פאר). החִמיירים דיברו בשפה שמית, שאינה מהקבוצה הדרום-ערבית, ובכל זאת השתמשו בסבאית כשפתם הכתובה.

פונולוגיה

תנועות

מכיוון ששבאית כתובה בכתב עיצורי (אבג'ד) ואינה מסמנת את התנועות (מלבד באמות קריאה), רק מעט ודאי לגבי מערכת התנועות שלה. עם זאת, בהתבסס על שפות שמיות אחרות, ההנחה היא כי היו לפחות שלוש התנועות /a, i, u/ עם הבחנה באורך, כך שהתקיימו שלוש התנועות הקצרות אל מול מקבילותיהן הארוכות /ā ,ī, ū/. בשבאית העתיקה התנועות הארוכות לעיתים מיוצגות באותיות וָּאוּ [w] ויוֹד [y], כמו וי"ו ויו"ד בעברית. בתקופה העתיקה, זה מתרחש בעיקר בסוף המילה, אך בשבאית תיכונה ובשבאית מאוחרת תופעה זו קיימת גם באמצע מילה.

כמו בעברית ובכתבים השמיים העיצוריים האחרים, בשבאית אין דרך לכתוב את התנועה הארוכה ā, אבל בכתובות מאוחרות בניב רדמאן, האות הֵא [h] נקבעת לעיתים בצורות ריבוי שבהן היא לא צפויה מבחינה אטימולוגית (לא בשורש ולא בנטייה): לדוגמה, המילה שנכתבת "בנהי" /bnhy/, משמעותה "בְּנֵי-" (בסמיכות) ומניחים שנהגתה [bnai], נכתבת עם הֵא ולא כפי שניתן היה לצפות "בני" /bny/; ייתכן שהאות הזו מייצגת את התנועה הארוכה [ā].

התנועות הארוכות ū וְ-ī ככל הנראה מיוצגות בסוף מילה בצורות כמו כינוי הגוף "המוּ" /hmw/ ("אותם"); לעיתים באמצע מילה, כמו בפועל "יכּוּן" ("יהיה") שנכתב עם וּאוּ /ykwn/ או בלעדיה /ykn/; ובמיליות החבורות "-מוּ" /‎-mw/ וְ"-מִי" /‎/-my כנראה משמשות להדגשה.

דו-תנועות

בכתובות בשבאית עתיקה, הדו-תנועות (דיפתונגים) /aw/ וְ-/ay/ הפרוטו-שמיים כנראה השתמרו, ונכתב באותיות וּאוּ [w] ויוֹד [y]. בשלבים המאוחרים יותר, אותן מילים מופיעות יותר ויותר ללא אותיות אלה, מה שהוביל חוקרים מסוימים (כמו סטיין) למסקנה כי נעשה מעבר לקיצור הדיפתונגים לתנועות הארוכות ō ו-ē, בהתאמה, כמו בערבית; עם זאת, גם ייתכן כי הן הפכו ל-ū ול-ī, בהתאמה).

עיצורים

בדומה לשחזור של פרוטו-שמית, בשבאית יש שלושה עיצורים שורקים אטומים לא-נחציים, המיוצגים באותיות ייחודיות – סַת 𐩪, שִׁין 𐩦 וסָמֶך 𐩯 – ומתועתקים באות "s" בתוספת מספר תחתי: /s₁/=סַת, /s₂/=שִׁין, ו-/s₃/=סָמֶך. הביטוי הפונטי המדויק של צלילים אלה עדיין אינו ודאי.

בימים הראשונים של מחקר השבאית, היה נהוג לתעתק את הכתב הדרום-ערבי העתיק באמצעות אותיות עבריות. התעתיק של העיצורים החוככים המכתשיים והבתר-וילוניים נותר שנוי במחלוקת. לאחר חוסר ודאות רב בתחילת המחקר, השיטה המובילה שבחרו ניקולאוס רודוקנאקיס ואחרים ב"מאגר התעתיקים השמיים" (Corpus Inscriptionum Semiticarum), הייתה: s, š ו-ś, עד שאפ"ל ביסטון הציע להחליפו בייצוג המקובל כיום, ב-s המלווה בספרה 1–3. הגרסה המעודכנת התקבלה במידה רבה בעולם דובר האנגלית, בעוד שבעולם דובר הגרמנית, למשל, שלט התעתיק הישן יותר, הניתנים גם הם בטבלה שלהלן, נפוצים יותר.

הם תועתקו על ידי ביסטון כ-s₁, s₂ ו-s₃. בהתחשב בשחזורים האחרונים של השורקים הפרוטו-שמיים, אנו יכולים להניח שהאות s₁ נהגתה ככל הנראה כ-[s] או [ʃ] פשוט, האות s₂ ייצגה כנראה את העיצור החוכך הצדי האטום [ɬ], וייתכן שהאות s₃ נהגתה כעיצור המחוכך [t͡s], כמו צד"י בעברית מודרנית. ההבדל בין שלושת הצלילים נשמר לאורך כל התקופה השבאית העתיקה והשבאית התיכונה, אך בתקופה המאוחרת האותיות s₁ ו-s₃ החלו לשמש במעורבב, כלומר נראה שהעיצורים שהם נהגו לייצג התמזגו. הניב החרמי של שבאית תיכונה מציג לעיתים קרובות את השינוי s₃ ל-s₁, למשל: "אכּס₁ות /ˀks₁wt/ ("בגדים", בדומה ל"כּסוּת" העברית), לעומת "כּס₃וי" /ks₃wy/ בשבאית רגילה.

הצלילים המדויקים של העיצורים הנחציים המסומנים בתעתיק השמי /q, ṣ, ṭ, ẓ, ḑ/ נשאר גם הוא עניין לדיון: היו להם מלועלעים כמו בערבית מודרנית או היו להם מסודקים כמו געז (ושחזור פרוטו-שמית)? יש טיעונים שתומכים בשתי האפשרויות. בכל מקרה, החל בשבאית תיכונה, האותיות המייצגות את צדי /ṣ/ ואת ט'ית /ẓ/ נוטות בהדרגה להתחלף יותר ויותר, מה שנראה כסימן ברור לכך שהן התמזגו לפונמה אחת. קיומו של החוכך השפתי /f/ כשארית (רפלקס) מפרוטו-שמית *p מוכיח בחלקו על ידי תעתיקי שמות לטיניים. בשבאית מאוחרת ד'לת (רפה) /ḏ/ וזין /z/ מתמזגות גם הן. בשבאית העתיקה הצליל /n/ נטמע רק לעיתים בעיצור שאחריו (הידמות מלאה קדימה), אך בתקופות המאוחרות יותר היטמעות זו היא הנורמה. נראה שבכתב המחובר "זבור" חסרה האות ט'ית המייצגת את הצליל /ẓ/, ומחליפה אותו באות המייצגת את העיצור הצדי הנחצי /ḑ/ במקום זאת; לדוגמה, המילה "מפל'ר" /mfḑr/ ("מדד לקיבולת"), שנכתבת בכתב מוסנד כ"מפט'ר" /mfẓr/.

טבלת העיצורים בשבאית

הנתונים בטבלה מובאים באלפבית הפונטי הבינלאומי, ובסוגריים התעתיק השמי והתעתיק הגרמני כאשר הם שונים, ראו ההסבר לעיל:

		דו-שפתיים	שיניים		מכתשיים		בתר-מכתשיים	חכיים	וילוניים		ענבליים	לועיים	סדקיים
			לא נחציים	נחציים	לא נחציים	נחציים
									לא נחציים	נחציים
סותמים	אטומים				t	tˀ (ṭ)			k	kʼ (ḳ)?	?q		ʔ (ʾ)
	קוליים	b			d				ɡ
חוככים	אטומים	f	θ (ṯ)	θˀ (ẓ)?	s (s3 /s)	sˀ (ṣ)?	ʃ (s1 /š)		x (ḫ)			ħ (ḥ)	h
	קוליים		ð (ḏ)		z				ɣ (ġ)			ʕ (ˀ)
חוככים צדיים	אטומים				ɬ (s2 /ś)	ɬˀ (ḍ)?
צדיים					l
אפיים		m			n
רוטטים					r
מקורבים		w						j (y)

מורפו-תחביר

כינויי גוף

כמו בשפות שמיות אחרות, גם בשבאית היו הן כינויי גוף פרודים הן כינויי גוף חבורים (סופיות שייכוּת). בטבלה להלן מוצגים כל הכינויים שנמצאו בכתובות, לצד הסופיות מקתבאנית, מחצ'רמותית וממעִינית (תאים הושארו ריקים כשחסרים נתונים):

		כינויי גוף חבורים				כינויי גוף פרודים
		שבאית		שפות אחרות במשפחה (קתבאנית, חצ'רמותית, מעינית)		שבאית
		בתעתיק פונטי	באותיות עבריות	בתעתיק פונטי	באותיות עבריות	בתעתיק פונטי	באותיות עבריות
יחיד	גוף 1 (אני)	[-n]	-ן			[ʾn]	אן
	גוף 2 ז' (אתה)	[-k]	-כּ	[-k]	-כּ	[ʾnt]; [ʾt]	אנת; את
	גוף 2 נ' (את)	[-k]	-כּ
	גוף 3 ז' (הוא)	[-hw]; [-h]	-הו; -ה	[-s1w(w)]; [-s1]	-ס1ו (ו); -ס1ו	[h(w)ʾ]	ה (ו)א
	גוף 3 נ' (היא)	[-h] ; [-hw]	-ה ; -הו	[s1] ; [-s1yw] (קתבאנית). [-ṯ(yw)] ; [-s3(yw)] (חצ'רמותית)	-ס1ו ; -ס1יו -ת'(יו) ; -ס (יו)	[hʾ]	הא
זוגי	גוף 2 (שניכם/שתיכן)	[-kmy]	-כּמי	[-ʾtmy]	-אתמי
	גוף 3 זו"נ (שניהם/שתיהן)	[-hmy]	-המי	[-s1mn] (מעינית), [-s1my] (קתבאנית, חצ'רמותית)	-ס1מן; -ס1מי	[hmy]	המי
	גוף 3 ז' (שניהם)			[-s1m(y)n] (חצ'רמותית)	-ס1מ (י)ן
רבים	גוף 1 (אנחנו)	[-n]	-ן
	גוף 2 ז' (אתם)	[-kmw]	-כּמו			[ʾntmw]	אנתמו
	גוף 2 נ' (אתן)
	גוף 3 ז' (הם)	[-hm(w)]	-המו	[-s1m]	-ס1ם	[hmw]	המו
	גוף 3 נ' (הן)	[-hn]	-הן	[-s1n]	-ס1ן	[hn]	הן

בשפות דרום-ערב האחרות לא תועדו כינויי גוף פרודים. כינויי גוף פרודים בגוף ראשון ושני מופיעים רק לעיתים נדירות בכתב המונומנטלי (על מונומנטים), אולי מסיבות תרבותיות; הסבירות הייתה שטקסטים אלה לא חוברו או נכתבו על ידי מי שהזמין אותם; מכאן שהם משתמשים בכינויי גוף שלישי כדי להתייחס למי שמשלם על הבניין או על ההקדשה, למשל.

השימוש בכינויים בשבאית דומה לזה בשפות שמיות אחרות. הכינויים החבורים מצטרפים לפעלים ולמילות יחס לציון המושא; כך: qtl-hmw "הָרַגָם"; ḫmr-hmy t'lb "תאלבּ הִשְקָהֵם (שניהם)"; כאשר הסופיות מצטרפות לשמות עצם הן מצביעות על שייכות: 'bd-hw "עַבְדוֹ"). הכינויים הפרודים משמשים כנושא במשפטים שמניים ופועליים: mr' 't "אתה האדון" (משפט שמני); hmw f-ḥmdw "הם הודו" (משפט פועלי).

שמות עצם

יחסה, מספר ומין

מין דקדוקי: לשמות עצם בשפות דרום-ערב העתיקות יש מין דקדוקי, זכר או נקבה. שמות עצם בנקבה בדרך כלל מסומנים בצורת היחיד בסופית -t, לדוגמה bʿl "בעל" לעומת bʿlt "רעיה", /"הגר"/ hgr "עיר" (ז'), /"פנות"/ fnwt "תְעלה" (נ').

מספר: שמות עצם נושאים תכונת מספר: יחיד, זוגי או רבים. היחיד חסר סופית, ואילו צורת הרבים נוצרת במספר דרכים אפילו עבור אותה מילה:

• ריבוי פנימי ("שבור"): נפוץ כמו בערבית קלאסית.
  • תחילית אָלֶף /ʾ-/: [אבית] ʾbyt "בתים", רבים של [בית] byt.
  • סופית תַאוּ /-t/: שכיחה במיוחד במילים בעלות התחילית מֵם /-m/, למשל [מחפדת] mḥfdt "מגדלים", רבים של [מחפד] mḥfd "מגדל".
  • שילובים: למשל תחילית אָלֶף + סופית תַאוּ, למשל [אח'רפת] ʾḫrft"שנים", רבים של ḫrf "שנה"; [אביתת] ʾbytt"בתים", רבים של [בית] byt.
  • ללא שום מוספית: [פנו] fnw "תעלות", רבים של [פנות] fnwt "תעלה" (נ').
  • תוֹכית וָו / יוֹד: [ח'רוף / ח'ריף / ח'ריפת] ḫrwf / ḫryf / ḫryft "שנים", רבים של ḫrf "שנה".
  • הכפלה לצורך ריבוי מתרחשת לעיתים נדירות: [אלאלת] ʾlʾlt "אֵלים", רבים של [אֵל] ʾl.
• ריבוי חיצוני ("חזק"/רגיל): הסופית למין זכר משתנה בהתאם למצב הדקדוקי (ראו להלן). הסופית לנקבה היא [-(ה)ת] -(h)t, המייצג כנראה *-את ; צורת רבים זו נדירה ונראית כי היא מוגבלת לכמה שמות עצם בלבד.
• זוגי מקבל סופית שונה בהתאם למצב הדקדוקי (ראו בטבלה להלן). למשל, ḫrf-n "שנתיים" (מצב סתום), לעומת היחיד [חרף] ḫrf "שנה". אך צורת הזוגי החלה להתנוון כבר בשבאית עתיקה.

בשבאית כמעט בוודאות הייתה מערכת יחסות שמתבטאת בתנועות סופיות, אך הכתב העיצורי לא מראה תנועות. למרות זאת, השתמרו כמה עקבות של יחסות בטקסטים הכתובים, ובעיקר בצירופי סמיכות.

מצבי שם-העצם: סמיכות ויידוע

כמו בשפות שמיות אחרות, יש בשבאית כמה מצבים דקדוקיים, המסומנים בסופיות שונות על פי המין הדקדוקי והמספר. עם זאת, לריבוי חיצוני (סדיר) ולזוגי יש סופיות משלהם למצב דקדוקי, וריבוי פנימי (שבור) מתנהג כמו צורת היחיד. מלבד הסמיכות, המוכרת בשפות שמיות אחרות, קיימים גם המצב הסתום (לא מיודע) והמצב המיודע, שתפקידיהם מפורטים מטה. בטבלה להלן מפורטות סופיות המצבים:

		סמיכות		מצב סתום		מצב מיודע
זכר	יחיד	-∅	-∅	-m	-ם	-n	-ן
	זוגי	-∅ / -y	-∅ / -י	-n	-ן	-nhn	-נהן
	External רבים	-w / -y	-ו / -י	-n	-ן	-nhn	-נהן
נקבה	יחיד	-t	-ת	-tm	-תם	-tn	-תן
	זוגי	-ty	-תי	-tn	-תן	-tnhn	-תנהן
	External רבים	-t	-ת	-tm	-תם	-tn	-תן

לשלושת המצבים הדקדוקיים יש פונקציות תחביריות וסמנטיות מובחנות:

• המצב הסתום (נפרד ולא-מיודע): מסמן שם-עצם בלתי-מיודע ולא ספציפי. לדוגמה, ṣlm-m [צלמ-ם] "פסל כלשהו".
• המצב המיודע (נפרד): מסמן שם-עצם ספציפי/מיודע: ṣlm-n [צלמ-ן] "הפסל".
• מצב הסמיכות מתקיים בשלושה מקרים:
  • כששם-העצם מקבל כינוי קניין (כינוי גוף חבור). לדוגמה, ʿbd-hw [עבד-הו] "עַבְדוֹ".
  • כשהוא נסמך לשם עצם אחר ביחסת הקניין. למשל, (בחצ'רמותית) [גנאהי מיפאת] gnʾhy myfʾt "שתי חומות-מַיְפַעַת"; וכן [מלכּי ס₁בּא] mlky s₁bʾ "שני מלכי סבא/שבא".
  • כשהוא נסמך למשפט זיקה, וזאת בניגוד לשפות שמיות אחרות. לדוגמה, [בתעתיק: "כל¹ ס₁באת² ו-צ'בּיא³ ו-תקדמת⁴ ס₁בּאי⁵ ו-צ'בּא⁶ תקדמן⁷ מראי-המו⁸"]kl¹ s₁bʾt² w-ḍbyʾ³ w-tqdmt⁴ s₁bʾy⁵ w-ḍbʾ⁶ tqdmn⁷ mrʾy-hmw⁸ . מילולית: "כָּל- מסְעות- וקרבות- ופשיטות- (אשר) ערכו, הכריעו והובילו שני אדוניהם"... תרגום: "כל¹ המסעות², הקרבות³ והפשיטות⁴ שערכו⁵, הכריעו⁶ והובילו⁷ שני אדוניהם⁸". (שמות העצם במצב סמיכות מודגשים).

פעלים

נטייה

כמו בשפות שמיות מערביות אחרות, שבאית מבחינה בין שני סוגים של צורות פועל נטויות: נטיית הסופיות מביעה את האספקט המושלם (מוגמר, פרפקט), ונטיית התחיליות-סופיות מביעה את האספקט הבלתי-מושלם (לא מוגמר, אימפרפקט). בנטיית התחיליות-סופיות קיימות שתי צורות: צורה קצרה וצורה ארוכה, הנוצרת בהוספת נוּן /n/ (ולא קיימת בקתבאנית ובחצ'רמותית). למעשה, בכתובות עצמן, קשה להבחין בין הצורה הקצרה והצורה הארוכה.

בשבאית היו לפעלים צורות פעיל וסביל, ואלה היו נבדלים רק בתנועותיהם (כמו בערבית קלאסית), הבדל שאינו ניכר בכתב העיצורי.

הטבלה הבאה מסכמת את נטיית צורות המושלם והבלתי מושלם, שזוהו בטקסטים שנמצאו (משבצות ריקות – נתונים חסרים). הדוגמאות משתמשות בשורש פ-ע-ל fʿl "לעשות".

		נטיית הסופיות		נטיית התחיליות-סופיות
				צורה קצרה		צורה ארוכה
		בתעתיק פונטי	באותיות עבריות	בתעתיק פונטי	באותיות עבריות	בתעתיק פונטי	באותיות עבריות
יחיד	גוף 1 (אני)	fʿl-k (?)	פעל-כּ (?)
	גוף 2 זכר (אתה)	fʿl-k	פעל-כּ
	גוף 2 נקבה (את)	fʿl-k	פעל-כּ	t-fʿl	ת-פעל	t-fʿl-n	ת-פעל-ן
	גוף 3 ז' (הוא)	fʿl	פעל	y-fʿl	י-פעל	y-fʿl-n	י-פעל-ן
	גוף 3 נ' (היא)	fʿl-t	פעל-ת	t-fʿl	ת-פעל	t-fʿl-n	ת-פעל-ן
זוגי	גוף 3 ז' (שניהם)	fʿl(-y)	פעל-(י)	y-fʿl-y	י-פעל-י	y-fʿl-nn	י-פעל-נן
	גוף 3 נ' (שתיהן)	fʿl-ty	פעל-תי	t-fʿl-y	ת-פעל-י	t-fʿl-nn	ת-פעל-נן
רבים	גוף 2 ז' (אתם)	fʿl-kmw	פעל-כּמו			t-fʿl-nn	ת-פעל-נן
	גוף 3 ז' (הם)	fʿl-w	פעל-ו	y-fʿl-w	י-פעל-ו	y-fʿl-nn	י-פעל-נן
	גוף 3 נ' (הן)	fʿl-y, fʿl-n (?)	פעל-י, פעל-ן (?)	t-fʿl-n(?)	ת-פעל-ן (?)	t-fʿl-nn (?)	ת-פעל-נן (?)

נטיית הסופיות

צורתה של "נטיית הסופיות" היא [אותיות השורש + סופית]. הסופית מייצגת את נטיית המספר-גוף-מין.

נטיית הסופיות לרוב משמשת לתיאור פעולה שהתרחשה בעבר והסתיימה, כלומר האספקט המושלם/מוגמר. כאשר נטיית הסופיות בשימוש לפני משפטי תנאי, או לפני משפטי זיקה עם קונוטציה של תנאי, היא מתארת פעולה בהווה, כמו בערבית קלאסית. לדוגמה: [ו-ס₃ח'לי הלכּאמר ו-חמעתֿ'ת] w-s₃ḫly Hlkʾmr w-ḥmʿṯt "והודו (שניהם) באשמה הלכּאמר וחמעתֿ'ת".

נטיית התחיליות-סופיות

צורתה של "נטיית התחיליות-סופיות" היא [תחילית + אותיות השורש + סופית]. התחילית והסופית יחד מייצגות את נטיית המספר-גוף-מין.

נטייה זו בדרך כלל משמשת לתיאור פעולה שמתרחשת בהווה ועדיין לא הושלמה, או שעדיין לא החלה, כלומר האספקט הבלתי-מושלם (בלתי-מוגמר, אימפרפקט), יחד עם מודוסים שונים. היא בדרך כלל מבטאת שמשהו התרחש במקביל לאירוע שהוזכר קודם לכן, או שהוא יכול לבטא את ההווה או העתיד. ניתן להבחין בארבעה מודוסים:

1. חיווי: שבאית לא מסמנת משפט חיווי, זאת לעומת שפות אחרות במשפחה מסמנות אותו בתחילית, למשל בקתבאנית: [ב-י-שׂט] b-y-s₂ṭ "הוא סוחר"; במעינית: [ו-י-קר זידאל בּ-ורח'ה חתחר] w-y-qr zydʾl b-wrḫh ḥtḥr "זידאל מת בחודש חתחר".
2. הצעה (פְּרֵקָטיבי): נוצר עם תחילית "ל-" ומביע משאלות: [ו-ל-י-ח'מרנ-הו אלמקהו] w-l-y-ḫmrn-hw ʾlmqhw "הלוואי שיעניק לו אלמקה". דומה ל"לוּ" בעברית.
3. איווּי (יוסיב): גם הוא נוצר עם התחילית "ל-", ומביע הוראה עקיפה: [ל-יאת] l-yʾt "שֶיבוא".
4. איסור (Vetitive): נוצר עם מילת השלילה "אל", כמו בעברית, ומביע משאלה שלילית: [ו-אל י-הופד עלבּם] w-ʾl y-hwfd ʿlbm "ואל יישתלו / ואין לשתול עִלְבּים (עצי עילב)".

ציווי

הציווי נמצא בטקסטים שנכתבו בכתב המחובר "זָבּוּר" על מקלות עץ, וצורתו [פעל-(ן)] fˁl(-n) . לדוגמה: [ו-אנת פס₃ח'ל-ן] w-'nt fs₃ḫln "ואתה תשגיח".

פועל תנייני (גזור)

שורש תנייני – שורש חדש שנגזר ממילה קיימת – מאפשר גיוון במשמעות. דוגמאות:

• תוספת תחילית ה': [קני] qny "לקבל" > [הקני] hqny "להקריב; לתרום".
• [קומ] qwm "לצווֹת" > [הקמ] hqm "לצווֹת", [תקומו] tqwmw "להיות עד".

תחביר

סדר המילים ומבנה השיח

מבנה הטקסט: סידור הפסוקיות/משפטים בטקסט אינו עקבי בשבאית, כפי שמשתקף מהכתובות שנמצאו – אשר ייתכן שאינו משקף את כלל השפה הטבעית, כיוון שהוא מייצג רק סוגות מסוימות.

סדר המילים במשפט: הפסוקית הפותחת כל כתובת היא תמיד בסדר המילים "נושא–נשוא (פרדיקט/פועל)–מושא". רוב המשפטים העיקריים האחרים בכתובת מתחילים במילת החיבור/קישור "ו-" /w/. פסוקיות משועבדות נפוצות מאוד, ויבואו במשפט במבנה: פסוקית משועבדת – נשוא – נושא. הנשוא (פרדיקט) לעיתים מוצג באמצעות המילית "פ" /f/.

דוגמאות:

בתחילת הכתובת: נושא–פועל–מושא (SVO)

המשפט:	s1ʿdʾl w-rʾbʾl	s3lʾ	w-sqny	ʿṯtr	kl	ġwṯ
תעתיק:	ס1עדאל ו-ראבּאל	ס3לא	ו-סקני	עת'תר	כּל	ע'ות'
ניתוח מורפולוגי:	ס1עדאל וראבּאל	הם הציעו (קורבן) (גוף 3, רבים, מושלם)	וקידשו (גוף 3, רבים, מושלם)	עת'תר	כל	תיקון
ניתוח תחבירי:	נושא	נשוא (צירוף פועלי)		מושא עקיף	מושא ישיר
תרגום:	"ס1עדאל וראבּאל הציעו (קורבן) וקידשו את כל התיקונים לעת'תר".

משפט הפותח ב"ו-": נושא–פועל–מושא (SVO)

המשפט:	w-ʾws1ʾl	f-ḥmd	mqm	ʾlmqh
תעתיק:	ו-אוס1אל	פ-חמד	מקם	אלמקה
ניתוח מורפולוגי:	ואוס1אל	והוֹדָה (גוף 3, יחיד, מושלם)	עושה (נסמך)	אלמקה
ניתוח תחבירי:	"ו" – נושא	"ו" – נשוא (פועל)	מושא
תרגום:	"ואווסיל הודה לכוח-אלמקה".

משפטים משועבדים

יש בשבאית מספר אמצעים ליצירת משפטים משועבדים באמצעות צירופים שונים:

פסוקית ראשית שלוקחת פסוקית מושא

	פסוקית ראשית	פסוקית משועבדת
המשפט:	w-y-s1mʿ-w	k-nblw	hmw	ʾgrn	b-ʿbr	ʾḥzb ḥbs2t
תעתיק:	ו-י-ס1מע-ו	כּ-נבּלו	המו	אגרן	בּ-עבּר	אחזבּ חבּשׂת
ניתוח מורפולוגי:	ו – "שמעו" (גוף 3, רבים, מושלם)	שעבּוּד – "שלחו" (גוף 3, רבים, מושלם)	הֵמָה (אֵלֶה)	נג'ראנים	בַּעֲבוּר/ לְעֶבֶר (מילת יחס+שם עצם)	שבטים חבשיים
ניתוח תחבירי:	"ו" – נשוא/פועל	שעבוד – נשוא/פועל	אטריבוט	נושא	מילת יחס	מושא-יחס
תרגום:	"והם שמעו, ששלחו הנג'ראנים האלה [משלחת] לשבטים החבשיים".

משפט תנאי עם פסוקית תוצאה

	פסוקית תנאי (משועבדת)		פסוקית תוצאה (משועבדת)
המשפט:	w-hmy	hfnk	f-tʿlmn	b-hmy
תעתיק:	ו-המי	הפנק	פ-תעלמן	בּ-המי
ניתוח מורפולוגי:	"ו" - "אִם"	"שלחת" (גוף 2, יחיד, מושלם)	"אז" – חֲתוֹם (ציווי)	בו (מילת יחס + כינוי גוף חבור)
ניתוח תחבירי:	מילת חיבור – מילת תנאי	פועל	מילת קישור – פועל	מושא
תרגום:	"ואם אתה שולח (אותו), חתום עליו".

משפטי זיקה

בשבאית, פסוקיות זיקה מסומנות על ידי כינויי זיקה, כמו "דֿ'-" /ḏ-/ (קוגנט של "שֶ-" בעברית ו"דְ-" בארמית), "על" /ʾl/, או "מנ-" /mn-/ ("מי ש-"). בפסוקיות זיקה חופשיות, סימון זה הוא חובה. שלא כמו בשפות שמיות אחרות, בשבאית כינויים חוזרים (resumptive pronoun) הם נדירים.

פסוקית זיקה חופשית אחרי "מנ-" (+נתמך "מו" /mn-mw/)

המשפט:	mn-mw	ḏ-	-y-s2ʾm-n	ʿbdm	f-ʾw	ʾmtm
תעתיק:	מנ-מו	דֿ'-	-י-שׂאמ-ן	עבּדם	פ-אם	אמתם
ניתוח מורפולוגי:	"מי" – נתמך (enclitic)	כינוי זיקה	קונֶה (גוף 3, יחיד, סופית נ' בלתי-מושלם)	"עבד"-יחסת מושא סתום	"ו/או"	"אמה"-יחסת מושא סתום
ניתוח תחבירי:	מילת שעבוד "מי ש-"		פועל	מושא ישיר
תרגום:	"מי שקונה עבד ו/או אמה..."

פסוקית זיקה מתארת/לוואי עם מילת יחס וכינוי חוזר

	פסוקית ראשית	פסוקית זיקה מתארת/לוואי				פסוקית ראשית - המשך
המשפט:	ʾl-n	ḏ-	-l-	-hw	smyn w-ʾrḍn	...
תעתיק:	אל-ן	דֿ'-	-ל-	-הו	סמין ו-ארצ'ן	...
ניתוח מורפולוגי:	"אל"–יידוע	שֶ-	לְ-	הוא	"שמים"–יידוע "ו-" (חיבור) "ארץ"–יידוע	...
ניתוח תחבירי:	נושא	כינוי זיקה	מילת יחס	כינוי גוף חבור חוזר	נושא (פנימי)	...
תרגום:	"האל, אשר לו השמים והארץ, ..."

אוצר מילים

למרות שאוצר המילים של שבאית מגיע מסוגי כתובות מגוונים יחסית, הוא עדיין מבודד יחסית בעולם השמי, דבר שמקשה על הניתוח. אפילו כשנעזרים בשפות הקרובות, כמו געז וערבית קלאסית, חוקרים הצליחו לפרש רק חלק מאוצר המילים השבאי; על כן, נאלצו להסיק חלק בלתי-מבוטל מתוך ההקשר, וכמה מילים עדיין נותרו בלתי מובנות. מצד שני, מילים רבות בתחום החקלאות ושיטות ההשקיה נאספו מיצירותיהם של חוקרי תימן מימי הביניים, ובחלקן גם מהניבים המודרניים המדוברים בתימן.

נדיר למצוא בכתובות השבאיות מילים שאולות משפות שאינן מהאזור. כמה מילים יווניות וארמיות נמצאו בתקופה הרחמניסטית (של אמונה ב"רחמנן"), הנוצרית והיהודית (המאות ה-5–7 לספירה), למשל: [קלס₁-ן] qls1-n מהמילה היוונית "אקליסיה" ἐκκλησία "כנסייה", שעדיין שורדת בשם הערבי "אל-קיליס" לכנסייה שבנה אברהא מלך סבא בצנעא.

מילים שבאיות שהשתמרו בשפות מודרניות

משמעות המילה השבאית "בִּל" היא "בן", ומילה זו עדיין מתקיימת כרכיב בתוך מילים שנמצאות בשימוש בערבית של שבטי אל-אַזְד, צאצאי הסבאים והנבטים, החיים בדרום ערב הסעודית ועומאן:

• בּללחמר: משמעותו "בְּנֵי אל-אחמר"; בּללסמר: משמעותו "בני אל-אסמר"; בּלקזן: משמעותו "בני אל-קזן"; בּלחארת': משמעותו "בני אל-חארת'" – אלה ארבעת שמות שבטים מאזור עסיר, בתקופת קדם האסלאם ואחריה.^{[דרוש מקור]}
• בִּלְקַיס (~בַּלְקִיס): זהו שם ערבי לאישה, ומקורו בצירוף "בנת אל-קַיס". לפי המסורת הערבית זה היה כינויה של מלכת שבא, אך לא שמה המפורש כפי שנהוג להאמין.^{[דרוש מקור]}
• יַפַֿא: משמעותו "יפה". מכאן גם שמה העתיק של עיר המסחר המפורסמת אַיְפַֿא "הכי יפה" בממלכת שבא (כיום אבהא).
• בַּעַל: משמעותה "שמש", וזה היה שמו של האל הכנעני העליון (האב). משמעות מאוחרת יותר של המילה היא "בעל" במשפחה, כמו בעברית.^{[דרוש מקור]}
• עשתר או עשתאר: שם של אל במיתולוגיה הכנענית, אל כוכב השחר ובנו של בעל, ואחראי על הגשם. מאוחרת יותר משמעות המילה השתנתה ל"אדמה רטובה מגשם".^{[דרוש מקור]}

ביבליוגרפיה

• A. F. L. Beeston: Sabaic Grammar, Manchester 1984 מסת"ב 0-9507885-2-X.
• Leonid Kogan and Andrey Korotayev: "Sayhadic Languages (Epigraphic South Arabian)." Semitic Languages. London: Routledge, 1997, p. 157–183.
• N. Nebes, P. Stein: "Ancient South Arabian", in: Roger D. Woodard (Hrsg.): The Cambridge Encyclopedia of the World's Ancient Languages (Cambridge University Press, Cambridge 2004) מסת"ב 0-521-56256-2 S. 454–487 (up to date) grammatical sketch with Bibliography).
• Maria Höfner: Altsüdarabische Grammatik (Porta linguarum Orientalium, Band 24) Leipzig, 1943
• A. F. L. Beeston, M.A. Ghul, W.W. Müller, J. Ryckmans: Sabaic Dictionary / Dictionnaire sabéen /al-Muʿdscham as-Sabaʾī (Englisch-Französisch-Arabisch) Louvain-la-Neuve, 1982 מסת"ב 2-8017-0194-7
• Joan Copeland Biella: Dictionary of Old South Arabic. Sabaean dialect Eisenbrauns, 1982 מסת"ב 1-57506-919-9
• Jacques Ryckmans, Walter W. Müller, Yusuf M. Abdallah: Textes du Yémen antique. Inscrits sur bois (Publications de l'Institut Orientaliste de Louvain 43). Institut Orientaliste, Louvain 1994. מסת"ב 2-87723-104-6
• Peter Stein: Die altsüdarabischen Minuskelinschriften auf Holzstäbchen aus der Bayerischen Staatsbibliothek in München 1: Die Inschriften der mittel- und spätsabäischen Periode (Epigraphische Forschungen auf der Arabischen Halbinsel 5). Tübingen u.a. 2010. מסת"ב 978-3-8030-2200-4

• מילון שבאי מקוון

ראו גם

• שפות דרום-ערב העתיקות
• כתב דרום-ערבי עתיק
• השפה החמיירית
• שפה לא מפוענחת של תימן העתיקה
• געז
• קיסרות אקסום
• ממלכת סבא
• ממלכת חמיר
• ממלכת שבא
• אדוארד גלזר
• קארל רתיינס
• יוסף הלוי

לקריאה נוספת

מדיה וקבצים בנושא שבאית בוויקישיתוף

• כתובת "אז אברהא פליראת"(הקישור אינו פעיל, 25.8.2021) במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע. תמונות, תמלול ותרגום לאנגלית.
• ויקישיתוף: כתובות בדרום-ערבית עתיקה
• קורפוס של כתובות בשפות דרום-ערב העתיקות(הקישור אינו פעיל, 25.8.2021) (העבודה על שבאית עדיין במהלכה, המכונה שם Sabaic)