שבחי הבעש"ט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שבחי הבעל שם טוב)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד השער של המהדורה הראשונה של שבחי הבעש"ט, קאפוסט: דפוס ישראל יפה, ה'תקע"ה (1815)

שבחי הבעל שם טוב (בדרך כלל בקיצור: שבחי הבעש"ט, נהגה על דרך ההגייה האשכנזית: "בֶּשְׁט") הוא קובץ סיפורים על חייו ופועלו של מניח היסודות לתנועת החסידות במאה ה-18, רבי ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב.

חיבור זה, שהוא הראשון מבין קובצי הסיפורת החסידית שנדפס (בשנת ה'תקע"ה, 18141815), הוא יצירה הגיוגרפית (ומכאן שמו: 'שבח') – ומכאן שהוא אינו בגדר תיעוד היסטורי מסודר או יצירת ביוגרפיה, כי אם סיפור על קדושתו וגדולתו של הצדיק, המובא מתוך הערצה כלפיו.

כיצירה הגיוגרפית, שנועדה בעיקרה לקהל עממי, מכיל הקובץ תוכן תעמולתי, אך גם, ובעיקר, תוכן סיפורי פשוט – בקובץ משוקעים יסודות ביוגרפיים ריאליים וכן עובדות היסטוריות רבות, אך ערכו ההיסטורי נתון במחלוקת. ערכו העיקרי של הספר עבור המחקר אינו בעובדות ההיסטוריות שניתן לזקק ממנו, אלא בעיקר בשיקוף תהליכים ועמדות חברתיות, דתיות ותרבותיות בקרב יהודי מזרח אירופה בעת שנכתב – במחצית השנייה של המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19.

בהתאמה למשך חייהן של הדמויות המאוחרות יותר הנזכרות בקובץ, וכן על פי השוואת הידוע ממקורות אחרים להתייחסות כרונולוגית לאירועים המופיעה בקובץ גופו, משערים כי הקובץ נכתב בשנות ה-90 של המאה ה-18; ייתכן כי גרסה מגובשת בעל-פה של סיפורי הבעש"ט הייתה קיימת כבר בשנות ה-80 של מאה זו. מכל מקום, הסיפורים שבקובץ משקפים את מה שסופר על אודות הבעש"ט, ואת האופן שבו השתקפה דמותו, למן הזמן שבו פעל ועד לזמני עריכת הקובץ והדפסתו.

זהות המחבר ומקורות הסיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהותו של כותב סיפורי הקובץ ידועה משער המהדורה השנייה, מהדורת ברדיטשוב, שבו מצוין כי "כל אלו הסיפורי' נחקקו ונאמר' באמת מאחד קדוש מדבר ה"ה המופל' ומופלג בתור' ובירא' החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער במו"ה שמואל זצ"ל שוחט דק' לינץ שהי' מקדם חתן המנוח המפורסם נודע בשערים מוה' אלכסנדר שוחט נבג"מ". המחבר, ר' דב בער ב"ר שמואל, השו"ב (שוחט ובודק) מליניץ, היה חתנו של ר' אלכסנדר שוחט, ששימש סופרו (כלומר: כותב קמעות ועוזרו האישי) הראשון של הבעש"ט במשך שמונה שנים, ואשר מהווה מקור לסיפורים רבים בקובץ. לעיירה ליניץ, מקום ישיבתו של ר' דב בער, נודעת חשיבות לסמכותו של הספר, שכן בהּ שימש כרב גדליה מליניץ בעל "תשואות חן", מתלמידיו הקרובים של הבעל שם טוב, שהוא מקור למסורות רבות בספר ("מפי הרב דקהילתנו").

בראשיתם של רוב הסיפורים מצוין מקורם ("שמעתי"); נמצאים מקורות שונים לכל סיפור, ויש סיפורים שמקורם בשרשרת מסירה בעל-פה. מתוך כמאתיים וחמישים סיפורים הכלולים בקובץ, כמאה מהם מקורם ברבני קהילות; שלושה-עשר מהם מקורם במגידי מישרים של קהילות; ארבעה נשמעו מפי מנהיגים חסידיים; וגם מקורם של רבים מהסיפורים הנותרים באנשי האליטה הרוחנית-דתית ובכלי-קודש כגון שוחטים ומלמדים. יש סיפורים אחדים שמקורם בעדות מכלי ראשון, וסיפורים רבים נוספים שהם עדות מכלי שני או שלישי.

תוכן כללי ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ השבחים כולל כמאתיים וחמישים סיפורי שבח, המגוללים סיפורים על אודות דמותו של הבעש"ט, ובהם מאורעות חשובים בחייו לצד אנקדוטות המעידות על תכונותיו, וכן קבצים העוסקים בדמויות משנה מחייו. הקובץ מסודר פחות או יותר בסדר כרונולוגי, מלידתו ועד מותו של הבעש"ט.

סיפור שבח אופייני בספר מספר על הסכם שנערך בין הבעש"ט לבין גזלנים, לאחר שאלו נוכחו במופתיו, ולפיו הם יבואו לפניו להכרעה במקרה שיתעורר ביניהם ריב:

פעם אחת באו שני גזלנים לדון לפניו, ולא הוטב הפסק בעיני אחד מהם. ויאמר בלבו: הנה כאשר הבעל-שם-טוב ער אי אפשר לו לעשות רע, אבל כשהוא ישן אמלא את רצוני להרוג אותו. וכן עשה, כשישן הבעל-שם-טוב בא הגזלן אליו והרים את הקרדום לחתוך את ראשו, ומיד חטפו אותו, ואינו יודע מי ומי, והכו אותו מכות אכזריות חבורות ופצעים וישאלהו: מי אתה ומי עשה לך הדבר הזה? ולא היה בו כוח להשיב לו דבר, וילך הבעל-שם-טוב לדרכו. ולמחרתו כששב מעט לאתנו אז ספר לו הגזלן כל המאורע.

ניתן לזהות בספר שתי חטיבות:

  • החטיבה הראשונה היא 'סדר השתלשלות' מסודר ומעוצב על פי מסורות חב"דיות. חטיבה זו מכילה שבעה-עשר סיפורים, שנושאיהם כדלהלן: אביו של הבעש"ט; לידת הבעש"ט והתפתחותו; ר' אדם בעל שם; העברת הכתבים שמסר ר' אדם לבעש"ט על ידי בנו של ר' אדם ומערכת היחסים בינו ובין הבעש"ט; הבעש"ט וגיסו גרשון מקוטוב; הבעש"ט והגזלנים; הבעש"ט והצפרדע; והתגלותו של הבעש"ט בפני שני רבנים ודרכו לכת החסידים בקוטוב. היא מסתיימת בהצהרת המדפיס "ע"כ שמעתי בשם האדמו"ר נבג"מ סדר ההשתלשלות".
  • החטיבה השנייה – כתביו של דב בער – מכילה למעלה ממאתיים סיפורים נוספים, המכילים התייחסות לכל הנושאים המופיעים ב'סדר ההשתלשלות'. בין שתי חטיבות אלה מופיעות סתירות. לדוגמה: בחטיבה הראשונה מסופר על תלמיד חכם שנאלץ לעשות אצל הבעש"ט שבת, שבמהלכהּ נתגלה לפניו הבעש"ט כאדם קדוש; תלמיד חכם זה הודיע על כך לאנשי קוטוב, והבעש"ט התקבל כמנהיג. ואולם, בחטיבה השנייה מופיע גרסה אחרת, שבהּ, לאחר שמתגלה הבעש"ט בפני אורחו, הוא מצווה עליו לשמור זאת בסוד. מעבר להבדל המהותי שבין שתי הגרסאות גופן, הרי שלא מתקבל על הדעת כי הסיפור השני מגיע אחרי הראשון. משה רוסמן מסיק כי המדפיס החליט להדפיס ולכרוך יחד שתי יצירות: האחת, הדנה ב"התגלות" ובעלייתו של הבעש"ט; והשנייה, העוסקת באירועים שהשתלשלו למן התגלותו.

מטרת החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה לספר פורט המחבר את מניעיו בהעלאת סיפורי המעשה על הכתב, לתועלת בית ישראל. הוא מעיד כי מטרת חייו היא לאסוף את סיפורי המעשה על הבעש"ט ועל בני חוגו ולהעלותם על הכתב: "שני חיי שאני חי שנים הללו בחולשתי הוא הכל כדי שאכתוב לזיכרון סיפורים הללו." בשער המהדורה הראשונה (מהדורת קאפוסט) מוצהר כי מטרת הספר היא "ספורי נפלאות ונוראות מכבוד אור ישראל וקדושו [...] הרב האלקי מ' ישראל בעש"ט זיע"א [...] ורבוי התועליות הנמשכים מזה להלהיב לבות ב"א לעבודתו ית'." שער מהדורת ברדיטשוב מוסיף:

ורבוי התועליות הנמשכים מספורים אלו מבואר בהקדמה באריכות. יתעוררו הרעיונים ויתלהטו הלבבות עם כי ישימו עיניהם ולבם להבין להשכיל על כל פרטי הדברים והיו עמם וקראו בם כל ימי חייהם למען ילמדו ליראה את ה' אלהיהם ולעבוד בלב שלם את מלכיהם...

בהקדמתו מספר המחבר כי רצה להוסיף בסוף כל סיפור מוסר השכל היוצא ממנו, אך ויתר על כך. בתוספת ל"הקדמת הכותב" מספר בנו, ר' יהודה ליב, כי אביו הטיל עליו את מלאכת העתקת כתב-היד, והורה כי לצד תיקונים לשוניים, יוסיף בסוף כל סיפור דבר תורה או דבר מדברי חז"ל (הוראה שבסופו של דבר לא נתמלאה). מכל מקום, בפעמים האחדות שכן מופיע מוסר ההשכל בסוף סיפור בקובץ, אין יודעים אם נכתב בידי המחבר או בידי בנו.

החיבור מספק ייחוס וסיפור חיים של הבעש"ט מלידה ועד מוות, ומבסס עיצוב של דמותו ההיסטורית (גם אם לא באופן מדויק) והמיתית עבור חסידיו. יש בו סיפורים שניתן לזהות בהם לא רק מאפיינים של מציאות חיים מסוימת, כי אם גם משום מתן לגיטימציה לנוהגים מסוימים. כך למשל, קושר זאב גריס את הסיפור על ר' אדם בעל-שם-טוב שהוריש כתביו לבעש"ט, למעמדם של החסידים בשימור כתבים ומנהגים לוריאניים, ורואה את מטרתו בקביעת שלשלת מסירת כתבים לוריאניים בתודעה החסידית המשותפת, ובתוך כך מתן לגיטימציה, חרף התנגדות מחוץ, להחזיק בכתבים אלה, ויותר מכך – להחזיק במנהגי תפילה, פולחן וטקס שמקורם בקבלה הלוריאנית.

באשר לסיבה או לתכלית שבעטיין נדפס הקובץ, סבור גריס כי פרסום שבחי הבעש"ט בידי ישראל יפה (ראו להלן) היה אמצעי להפצת הגרסה החב"דית להתפתחות החסידות. ישראל ברטל הצביע על מגמות אפולוגטיות בשבחים שראו אור בספר בתגובה לביקורת ראשוני תנועת ההשכלה על החסידות בראשית המאה התשע עשרה. רוסמן מעלה השערה כי הספר נדפס כחלק ממאמציו של ר' דוב בער בן ר' שניאור זלמן מלאדי (האדמו"ר האמצעי) לבסס את מעמדו כיורשו של אביו ר' שניאור זלמן מלאדי (האדמו"ר הזקן) במנהיגות חב"ד. מלבד התעניינותו של דוב בער בבעש"ט, והשימוש שעשה בתוכנם של סיפורים מהקובץ כאסמכתא לרעיונותיו, משערים כי ראה בבעש"ט דוגמה לצדיק שגדולתו לא נודעה בציבור – בדומה לו עצמו, במיוחד בראשית דרכו. כחלק ממאמציו לרשת את מקום אביו, פרסם דוב בער את תורותיו של אביו, במטרה להוכיח כי ירש הן אותן והן את סמכותו של אביו. השערה זו נתמכת גם בהקדמתו של המדפיס לחיבור, שבו הוא מצהיר כי מטרת החיבור להראות כי "אין דור שאין בו צדיקים מפורסמים כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול" – ובהקשה לזמנו של דוב בער בן רש"ז: כי גם אחרי פטירת האדמו"ר הגדול ייתכן שיימצא מנהיג שעשוי להחליפו.

חיבור הקובץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלחנן ריינר מצביע על כך שמקורם של הסיפורים שערך המחבר הוא במסורות שנמסרו מפי מוסרים שונים, בתקופות שונות ובעריכות שונות, וניתן לזהות בהם שכבות ספרותיות שונות. ריינר מונה ארבעה שלבים בהיווצרות הטקסט הסופי:

  • בשלב הראשון, נוצרה היחידה הסיפורית הבודדת (ה'שבח') – יחידה בעלת קיום עצמאי, המעוצבת באופן שלא יביא את הקורא (ובמקור: השומע) לצפות למידע שיתווסף עליה. השבח סובב סביב איכות מיתית של הגיבור, ואין מטרתו להאיר היבט ביוגרפי שלו. הוא נמסר מפה לאוזן כחלק מעולמם התרבותי של חוג האנשים שדמותו של הבעש"ט עומדת בבסיס המיתוס שלה. על אף שלא ניתן לעקוב אחר שלב זה, נותרו בשבחים מאפיינים של מסירה בעל-פה: משלב לשוני נמוך, ששרד את המעבר משפת דיבור לשפה כתובה ומיידיש לעברית, וכן ציון שמות המוסרים (ולעתים שרשרת מוסרים), שמטרתה לחזק את מהימנותו של הסיפור.
    סביר להניח כי סיפורי השבח התגלגלו זמן-מה בחוגי החסידים, וכי מלכתחילה סופרו בשפת יידיש. זאת, גם על פי ביטויים יידיים שנותרו גם בתרגום העברי, וגם על פי הסגנון, שנראה שמקורו ביידיש. הסיפורים הבודדים, העוסקים בעיקר בדמותו של הבעש"ט, היוו חלק מהמיתוס ההולך ונבנה: חלקם סופרו סמוך למותו של הבעש"ט, וחלקם סופרו בסמוך להתגבשות הקובץ – כלומר, בפרק זמן של שמונים שנה. בסיפורים המוקדמים יותר מתואר הבעש"ט כאדם בעל שאר רוח, אך גם בעל חולשות ומגבלות; ואילו בסיפורים מאוחרים לובש הבעש"ט דמות מיתית, אגדית, בעלת כוחות פנטסטיים.
  • בשלב השני, נאספו השבחים הבודדים וקובצו לקבצים: על-פי נושאים (כגון התגלות הבעש"ט או מותו), על-פי הדמות העומדת במרכזם (למשל: הרב יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה"תולדות", המגיד ממזריטש ובנו ר' אברהם "המלאך", ועוד) או בקיבוץ מקרי. מקובל כי חלק ניכר ממלאכת האיסוף נעשה על ידי ר' אלכסנדר הסופר, סופרו הראשון של הבעש"ט, וכן על ידי ר' גדליה מליניץ. יש קבצים שנועדו לקבוע את מקומה של דמות משנה מסוימת ביחס לבעש"ט, בתוך ההיררכיה החסידית.
  • בשלב השלישי, ערך ר' דב בער השוחט מליניץ את השבחים באופן כרונולוגי, על מנת ליצור רושם של תיאור ביוגרפי שיטתי, תוך שמירה על היחידה הספרותית הבסיסית. עמנואל אטקס חולק על ריינר באופן המעבר מיחידת השבח הבסיסית לקובץ המוגמר, וסבור כי המחבר עצמו הוא שאיגד את השבחים לכדי קבצים. לטענתו, מדברי המחבר בהקדמתו בדפוס ברדיטשוב – "יעצתי בנפשי לכתוב הנוראות אשר שמעתי מאנשי אמת, ובכל סיפור המעשה כתבתי ממי שמעתי ותודה לאל אשר חנני בכח הזיכרון, ולא גרעתי ולא הוספתי על מה ששמעתי... וכתבתי כל זה לזיכרון..." – ניתן ללמוד כי המילה "שמעתי" שבראש כל שבח שייכת לר' דב בער עצמו, ולא ל'בעל הקובץ' שקדם לו. עוד תימוכין לכך נמצאים בקיומם של קבצים, המורכבים מסיפורים שהמחבר שמע ממקורות שונים.
  • בשלב הרביעי והאחרון, לפי ריינר, נדפס הספר בקאפוסט בידי ר' ישראל יפה, המציין כי 'תיקן את סדר ההשתלשלות כסדרו'. מעבר זה, מדגם הגיוגרפי קדום לחדש, מסודר יותר, נבע מן הצורך של הדור שלא הכיר את הבעש"ט, לא להסתפק בסיפורים מיתיים, אלא גם לעצב את דמותו ההיסטורית. מהשוואה בין כתב-יד חב"ד,[1] ובין הנוסח הנדפס, עולה עדות נוספת לניסיון להפוך קיבוץ אקראי לחיבור ביוגרפי שיטתי: בכתב-היד מופיע סיפור מותו של הבעש"ט באמצע הקובץ, ואילו בנוסח הנדפס הועבר עיקרו לסוף.

לדעת ריינר, מקורן של חלק מכריע מן המסורות על הבעש"ט ברבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה (בעל ה"תולדות") ובמקורביו, ומכאן שעיקר המסורות נאספו בחוגו, והן משקפות את דמותו בחוג זה. עדות נוספת לכך היא הייצוג החיוור של דמותו של המגיד ממזריטש בחיבור. עם זאת, היות שהדפוס הראשון של הקובץ הודפס על ידי חסיד חב"ד (הבכורה בחצרות בית מדרשו של המגיד ממזריטש), נוסף לחיבור קובץ שבחים מזריטשאי, וכן צורף לו "סדר השתלשלות וההתגלות" מבית מדרשו של ר' שניאור זלמן מלאדי.[2] עם זאת, התערבותו של המדפיס בנוסח עצמו הייתה מזערית.

תולדות הספר ומהדורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב-היד של ר' דב בער מליניץ הועתק מספר פעמים, עד שנדפס לראשונה בשנת ה'תקע"ה, כנראה במחצית הראשונה של השנה העברית (בין אמצע חשוון לאמצע ניסן; בשלהי שנת 1814 או בראשית שנת 1815) בקאפוסט שברוסיה הלבנה (כיום במחוז ויטבסק שבבלארוס), על ידי המדפיס החב"די ר' ישראל יפה, אשר הדפיס את המהדורה לפי אחד מהעתקי הקובץ, ולא לפי כתב-היד.

על אף שבהסכמת רבהּ של קאפוסט להדפסת הספר נאסר על הדפסתו במשך שש השנים העוקבות, הרי שכבר באותה שנה, ה'תקע"ה, יצאו לאור שתי מהדורות נוספות: בברדיטשוב (ברדיצ'ב) ובלַאשְצ'וֹבפולנית: Łaszczów), מה שמעיד על הביקוש הרב שלו זכה הספר. בהסכמות המובאות בראשית מהדורות אלה מסבירים הרבנים את הצורך להדפיסן (ולעבור על האיסור מן המהדורה הראשונה). בהסכמה למהדורת ברדיטשוב, שנדפסה בידי המו"ל והמדפיס ר' שמואל סג"ל, טוען ר' מאיר, המגיד מזעלווא, כי במהדורה הראשונה הובאו דברים העלולים לפגוע ביראת השמים של קוראים שאין ביכולתם לרדת לעומקם, ושמוטב היה שלא נדפסו. ואכן, במהדורה זו הושמטו קטעים משני סיפורים ממקור אנונימי שנדפסו בדף האחרון, ובמקומם הובא סיפור קצר אחר.[3] כן נכללים במהדורה מספר שינויי נוסח, שעל פי רוב (אם כי לא תמיד) אכן מתקנים נוסח שגוי או טעות דפוס מן המהדורה הראשונה.[4] בהמשך נדפס הספר עוד במהדורות רבות.

כבר בשנת ההדפסה הראשונה של הקובץ, נדפס באוסטרהא תרגום שלו ליידיש. ההבדלים בין התרגום ליידיש לבין הספר העברי עוררו בקרב החוקרים מחלוקת בשאלה האם זוהי גרסה יידית המבוססת על הנוסח העברי שנדפס, או שמא מדובר בתרגום הנסמך על נוסח עברי אחר (ואולי קדום יותר). לדעת חנא שמרוק, אברהם יערי ואברהם חיים רובינשטיין, קיימים הבדלים ניכרים בין שני הנוסחים, מה שמצביע על כך שאלו שתי גרסאות נבדלות.[5] לדעת יהושע מונדשיין ועמנואל אטקס אחריו, ההבדלים בנוסח נובעים מכך שמדובר בתרגום להדיוטות (שכן קהל היעד לחיבור ביידיש שונה מקהל היעד של המקור העברי – בעיקר נשים ועמי ארצות), המיועד להיות 'קל יותר לעיכול'.

בנוסח הנדפס שרדו שיבושים שנבעו מטעויות העתקה, השמטות של משפטים שלמים ואף תיקוני נוסח (שלא תמיד הם בבחינת 'תיקון') שעשו המדפיס ואולי גם הסדר. בכתב היד של הספר, שהוציא מונדשיין לאור בשנת תשמ"ב, יש כדי להבהיר מקומות לא ברורים בנוסח שנדפס.

ביקורת ואמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי תנועת ההשכלה שהתנגדו לחסידות עשו שימוש בספר בכתבי ההתנגדות שחיברו, לרבות בכתבים הסאטיריים שלהם. כך למשל הביא יוסף פרל מובאות וציטוטים משבחי הבעש"ט בכתביו. מהתכתבות בין פרל לידידו שמשון בלוך הלוי עולה, כי האחרון החל לכתוב סאטירה בשם "שבחי אלקסי", על אודות משרתו הגוי של הבעש"ט, כפארודיה על שבחי הבעש"ט.

מדברים שכתב רבי נתן מברסלב על הספר מתברר שהספר היה מושא לביקורת ביחס לאמינות הדברים המסופרים בו:

אף על פי שיש הרבה כופרים שמתלוצצים משבחי הבעל שם טוב זצ"ל, וקצת אומרים שהמופתים אמת אבל לא היה ראוי להדפיסם, ובמחילה מכבודם הגדול, גם הם שגו בזה. כי עיקר פחדם של הכשרים שאומרים שלא היו צרכים להדפיסם הוא מחמת ליצנות הכופרים והמתנגדים, אבל בשביל זה אין ראוי למנוע האמת מהחפץ באמת ויאבדו הם ואלף כיוצא בהם, ודבר אחד מדברי תורה לא יתבטל. כי באמת רוב הדברים הנדפסים ב'שבחי הבעל שם טוב' זצוק"ל רובם ככולם מספרים רוב העולם מכבר, והמופתים הנוראים של הבעל שם טוב זצוק"ל מפורסמים בכל העולם.

ספר ליקוטי הלכות, פסח, ז, ג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות מדעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע מונדשיין, ספר שבחי הבעש"ט: פקסימיל מכתב היד היחידי הנודע לנו ושינויי נוסחיו לעומת נוסח הדפוס, ירושלים: הנחל, תשמ"ב.
  • אברהם חיים רובינשטיין, שבחי הבעש"ט: מהדורה מוערת ומבוארת (מבוססת על דפוס קאפוסט), ירושלים: ראובן מס, תשנ"ב-1991.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמנואל אטקס, 'ספר שבחי הבעש"ט כמקור היסטורי', בעל השם, הבעש"ט: מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ס-2000, עמ' 217–265.
  • ישראל ברטל, 'עליית ר' אלעזר מאמסטרדם לארץ-ישראל בשנת תק"א (1740)', גלות בארץ, יישוב ארץ-ישראל בטרם ציונות, ירושלים הספרייה הציונית, תשנ"ה, עמ' 40-23.
  • זאב גריס, ספר, סופר וסיפור בראשית החסידות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ב.
  • זאב גריס, 'בין ספרות להיסטוריה: הקדמות לדיון ועיון בשבחי הבעש"ט', טורא ג (תשנ"ג), 153–181.
  • יוסף דן, הסיפור החסידי, ירושלים: כתר, 1975.
  • אברהם יערי, 'שתי מהדורות של שבחי הבעש"ט', קריית ספר לט (תשכ"ד).
  • אברהם חיים רובינשטיין, '"שבח" מ"שבחי הבעש"ט', תרביץ לה (תשכ"ו), 174–191.
  • הנ"ל, 'סיפורי ההתגלות בספר שבחי הבעש"ט', עלי ספר ו–ז (תשל"ט), 157–186.
  • הנ"ל, 'הערות לספר שבחי הבעש"ט', סיני פו (תש"ם), סב–עא.
  • הנ"ל, 'הקדמת הכותב לספר שבחי הבעש"ט', סיני פט, א–ב (תשמ"א), 59–68.
  • משה רוסמן, 'לתולדותיו של מקור היסטורי: ספר שבחי הבעש"ט ועריכתו', ציון נח, ב (תשנ"ג), 175–214.
  • משה רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ס.
  • אלחנן ריינר, 'שבחי הבעש"ט: מסירה, עריכה הדפסה', דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11, חטיבה ג', כרך 2 (תשנ"ד), 145–152.
  • חנא שמרוק, ספרות יידיש בפולין, ירושלים: מאגנס, תשמ"א.
  • יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"א 1991, עמ' 49-22.

Ada Rapoport-Albert, 'Hagiography with Footnotes: Edifying Tales and the Writing of History in Hasidism', in: Essays in Jewish Historiography (History and Theory, Suppl. 27) (ed.) Ada Rapoport-Albert (Middletown, 1988), pp. 23–84.

  • יונתן מאיר, "המהדורות האבודות של ספר שבחי הבעש"ט ביידיש, 1817-1815", קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית לט (תשע"ז)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י' מונדשיין, ספר שבחי הבעש"ט: פקסימיל מכתב היד היחידי הנודע לנו ושינויי נוסחיו לעומת נוסח הדפוס, ירושלים: הנחל, תשמ"ב.
  2. ^ סברה של יהושע מונדשיין, שמשה רוסמן מסכים עמה; אצל: 'ספר שבחי הבעש"ט כמקור היסטורי', בתוך: הנ"ל, בעל השם, הבעש"ט: מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ס-2000, עמ' 239.
  3. ^ מונדשיין, פקסימיל, עמ' 47–49.
  4. ^ אברהם רובינשטיין, 'הערות לספר שבחי הבעש"ט', סיני, פ"ו, תש"ם, עמ' סח-עא.
  5. ^ ואכן, במהדורה הביקורתית של אברהם רובינשטיין נכללות השוואות לנוסח היידי של הטקסט.