שבט בני אל-חארת'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפה המציגה את ישיבת השבטים בתקופה הקדם-אסלאמית בחצי האי ערב, בני אל-חארת' סמוכים לעיר נג'ראן בדרום חצי האי.

שבט בני אל-חארת'ערבית: بنو الحارث; תעתיק מדויק: בנו אלחארת') הוא שבט ערבי שהתגייר, ושלט על הערים נג'ראן, טאיף ובישה בחצי האי ערב (כיום בדרום ערב הסעודית). הם מתועדים כחלק מהנוכחות היהודית באזור זה וכחלק מהאוכלוסייה הקדם-מוסלמית בחצי האי ערב.[1][2][3]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההיסטוריונים הערבים שמם נהגה כ"בנו אל-חארת'" (בערבית: بنو الحارث; תעתיק מדויק: בנו אלחארת') או "בנו אל-חוריית'" (بنو الحريث; תעתיק מדויק: בנו אלחרית').

פירוש המילה "חארת'" (حارث), שממנו נובע שמם בערבית, הוא "האריה שחופר באדמה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המוסלמים מייחסים את מוצאם לערבים קחטאנים (אנ') שהתגיירו במהלך הג'הליה, כנראה כחלק מהשפעת יהודי חצי האי ערב, שהיו עשירים בשל עיסוקם בחקלאות, ויודעי קרוא וכתוב.[4] המקורות המוסלמים טוענים כי השבט נקרא על שם "חארית' בן-כעב", מייסד השבט, שייתכן והיה לוחם. עוד נטען כי עטו ג'נביה (אנ') על חגורותיהם ועסקו בעיקר בצורפות ובתיקון כלי נשק.[5]

בני אל-חארת' כרתו ברית עם שבט ערבי בשם "בנו מד'חיג'" (אנ') ופתחו במתקפה על העיר נג'ראן, והצליחו לכבוש אותה.[6] בני אל-חארת' חיו בשלום לצד שבט בנו חמדן והיו לשבט החזק ביותר בעיר ששלטו בה למשך מאות שנים, עד שהגיע שלטונם לקיצו ב-523[7] עת הותקפה נג'ראן על ידי ערבים נוצרים שכבשו אותה מידי בני אל-חארת'.

לאחר קניית נג'ראן בידי הנוצרים, חלק מהשבט נדד לאזור הדחאנק בעומאן, בעוד שחלק אחר נדד דרומה לצנעא וייסד בה שכונה בשם "רובע בני אל-חארית".[8][9]

דוס איבן מיחאן, אחד מן היהודים בני שבט זה הגיע אל מלך חמיר, יוסף ד'ו נואס, ושיתף אותו ברצח שני בניו בידי הנוצרים; סיפורו נגע לליבו של דו' נואס שהחליט לצאת לכבוש את העיר נג'ראן במטרה לשחרר את יהודיה משלטון הנוצרים ונשבע לאבן מיחאן כי ינקום את מות בניו.[10]

לאחר האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 31 במסמך החוקה של אלמדינה, בני אל-חארת' נמנו על "ידידי האסלאם" שזכו ליחס מכיל (בניגוד ליהודים כמו שבט בני קוריט'ה, שנרצחו, נאנסו ושועבדו על ידי מוחמד וצבא "ראשוני המוסלמים" שלו) לצד עוד כמה שבטים יהודים שמוחמד ויתר על ניסיון להמיר את דתם לאסלאם, וראה בהם "בני ברית" לדתו, חלק "מהאומה האחת" שרצה מוחמד לכונן. הם קיבלו הגנה לפי חוזים עם שבטים שהתאסלמו, אולם לאור היותם ד'ימים לא היו שווים להם בזכויות.

לפי החוקה בני אל-חארת' נהגו בשבויים ששבו לפי קוד צדק ובחמלה לפי מסורת שהייתה נהוגה בשאר השבטים היהודים בחצי האי ערב עוד בקדם-אסלאם, ושהאסלאם ראה בהן "התנהגות ראויה למאמינים" ו"ערכים משותפים למאמינים המונותאיסטיים".[11]

תאבית' בן חוראת (Thebith ben Chorath), אסטרולוג ומתמטיקאי בן המאה ה-12, היה צאצא של שבט ערבי מגוייר זה.[12]

בעת המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי בני אל-חארת' המשיכו לשבת בנג'ראן עד לשנות השלושים של המאה העשרים באופן חצי-אוטנומי לאור ההיסטוריה שלהם בעיר הגבול הזאת. הסעודים כבשו את העיר ב-1934 כחלק ממלחמת סעודיה-תימן(אנ'). לאחר כיבוש העיר החלה רדיפה דתית של בני אל-חארת' והיהודים המקומיים, עד שהמושל הסעודי, אמיר טורקי בן מהדי, הורה להם לקחת יום אחד ולהחליט בו האם לעזוב את העיר או להתאסלם ולהישאר בה. בני אל-חארת' נמלטו לצנעא ולעדן.[13][14][15] צאצאיהם של בני אל-חארת' נחשבים למיעוט קטן מאוד בתוך יהודי תימן ועלו יחד עמם לישראל.[16][17]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Norman Stillman, The Jews of Arab Lands: A History and Source Book, p. 117
  2. ^ Charles Kurzman, Liberal Islam, p. 172
  3. ^ Abu Ubayd al-Qasim ibn Sallam, Kitab al-Amwal (The Book of Revenue), p. 203
  4. ^ גרים ומתייהדים בחצי-האי ערב / חיים שוארצבוים, www.daat.ac.il
  5. ^ Najran
  6. ^ ʻUmāra Ibn-ʻAlī al-Yamanī; Ibn Khaldun; Muhammad Ibn Yaqub Janadi; Henry Cassels Kay (2005). Yaman, its early mediæval history. Mansfield Centre, Conn.: Martino Publ.. עמ' 183. ISBN 9781578985340.  Originally published: London : Edward Arnold, 1892
  7. ^ תבנית:Title, תבנית:(lang=='en')?'Museum of The Jewish People - Beit Hatfutsot':'בית התפוצות - מוזיאון העם היהודי'
  8. ^ Samuel Barrett Miles (1919). The Countries and Tribes of the Persian Gulf. ISBN 9781873938560. 
  9. ^ Mitsuo Nakamura; Sharon Siddique; Omar Farouk Bajunid (2001). Islam and Civil Society in Southeast Asia. ISBN 9789812301116. 
  10. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2013-10-05
  11. ^ https://web.archive.org/web/20131029192357/http://www.islamic-study.org/prophet_of_islam_and_the_jews.htm
  12. ^ Catalogue of the Harleian Manuscripts in the British Museum. 1808. 
  13. ^ Gilbert, Martin, "In Ishmael's House", 2000, (p. 5)
  14. ^ Ahroni, Reuben "Jewish emigration from the Yemen, 1951-98", 2001 (p. 27)
  15. ^ Shulewitz, Malka Hillel "The Forgotten Millions", 2000 (p.86)
  16. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab lands: A history and source book, p. 117
  17. ^ Moshe Gil, "The Origins of the Jews of Yathrib," J.S.A.I. 4 (1984)