שבט בני קינוקאע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שבט בני קינוקאע (או בנו קינוקאע; בערבית: بنو قينقاع) היה אחד משלושת השבטים היהודיים שהתגוררו בקרבת העיר ית'רב (כיום אל-מדינה) שבחג'אז (צפון-מערב ערב הסעודית) אשר בחצי האי ערב במאה ה-7. שני השבטים העיקריים האחרים היו שבט בני נצ'יר (بنو نضير) ושבט בני קורַיט'ה (بنو قـريظة). שבט בנו קינוקאע גורשו בעת מה שמכונה "קרב בני קינוקאע" לאחר ששברו את "חוקת אל-מדינה".[1][2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-7, שבט בנו קינוקאע התגוררו בשני מעוזים בחלק הדרום-מערבי של העיר ית'רב, כיום אל-מדינה, התיישבות שהחלה במועד לא ידוע. אף על פי שבני השבט של בנו קינוקאע נשאו בעיקר שמות ערביים, הם היו יהודים, הן מבחינה אתנית והן מבחינה דתית. לא הייתה להם אדמה והם התפרנסו ממסחר ומלאכה, כולל צורפות.[3] השוק של ית'רב היה ממוקם באזור של היישוב שבני קינוקאע חיו בו.[4] אנשי השבט בנו קינוקאע היו בקשרי ברית עם השבט הערבי המקומי של בנו אל-ח'זרג' (بنو الخزرج, Banu Khazraj) ותמכו בהם בסכסוך שלהם עם השבט הערבי היריב של בנו אוס (بنو أوس, Banu Aws).[3]

הגעתו של הנביא מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 622 הגיע מוחמד לית'רב (אל-מדינה) עם קבוצה של חסידיו, שקיבלו מקלט על ידי חברים מכל השבטים הילידים של העיר, שנודעו בכינוים "אנצאר". הוא החל לכונן חוזה, הידוע בשם "חוקת אל-מדינה", בין המוסלמים, האנצאר, לבין השבטים היהודיים השונים של ית'רב. חוזה זה הכיל תנאים המסדירים את ענייני הממשל של העיר, וכן את ההיקף ואת טיב היחסים הבין-קהילתיים. תנאי ההסכם, על פי מקורות מוסלמיים מסורתיים, כללו החרמת שבט קורייש, הימנעות מ"הרחבת כל תמיכה בהם", סיוע זה לזה אם יש התקפה בידי צד שלישי וכן "הגנה על אל-מדינה, במקרה של התקפה מגורם זר"[5][6][7]

אופיו של מסמך זה, כפי שנרשם על ידי אבן אסחאק ונמסר על ידי אבן הישאם, הוא נושא למחלוקת בין היסטוריונים מודרניים, שרבים מהם סבורים כי "חוזה" זה ייתכן והוא קולאז' של הסכמים, בעל פה ולא בכתב, של תאריכים שונים, וכי לא ברור מתי הם נעשו או עם מי.[8]

גירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במארס 624, מוסלמים בהנהגתו מוחמד ניצחו את אנשי מכה משבט בנו קורייש בקרב בדר. אבן אסחאק כותב כי מיד לאחר מכן פרץ סכסוך בין המוסלמים לבנו קינוקאע (בני הברית של שבט בנו אל-ח'זרג'). כאשר אישה מוסלמית ביקרה בחנות של תכשיטן בשוק של קינוקאע, היא הוטרדה. הצורף, יהודי, החזיק את בגדיה כך שכאשר קמה, היא הייתה עירומה. גבר מוסלמי שהגיע בעקבות המהומה, הרג את בעל החנות כנקמה. כנקמה, יהודים משבט קינוקאע התנפלו על המוסלמי והרגו אותו. אירוע זה הסלים את המצב לידי שרשרת של מעשי נקמה, והאיבה בין המוסלמים לבנו קינוקאע גדלה.[1]

מקורות מוסלמים מסורתיים רואים מאורעות אלה כהפרה של חוקת אל-מדינה.[1] מוחמד עצמו ראה זאת כ"קָזוּס בֵּלִי".[2] אולם היסטוריונים מערביים אינם מוצאים באירועים אלה את הסיבה הבסיסית להתקפתו של מוחמד על קינוקאע. לדברי פרנסיס אדוארד פטרס, הנסיבות המדויקות של הפרה לכאורה של החוקה של אל-מדינה לא מצוינת במקורות.[9] לדברי פרד דונר, המקורות הקיימים אינם מבהירים את הסיבות לגירוש בני קינוקאע. דונר טוען שמוחמד פנה נגד קינוקאע משום שכבעלי מלאכה וסוחרים הם היו בקשרים הדוקים עם סוחרים ממכה.[10] וינסק רואה באירועים אלה שהובאו על ידי ההיסטוריונים המוסלמים, כמו סיפורו של הצורף היהודי, כבעלי ערך אנקדוטלי. הוא כותב שהיהודים התייחסו באופן מעורר מחלוקת כלפי מוחמד וכקבוצה בעלת עוצמה עצמאית ומשמעותית, הם היוו סכנה גדולה. וינסק מסיק אפוא כי מוחמד שהתחזק מניצחון בקרב בדר, החליט מייד לחסל את האופוזיציה היהודית כנגדו.[3] נורמן סטילמן סבור גם שמוחמד החליט לצאת כנגד יהודי אל-מדינה בעקבות התחזקותו בקרב בדר.[11]

מוחמד אסף את בנו קינוקאע בשוק ואמר להם כך:

"הו יהודים, היזהרו שמא אלוהים יביא עליכם נקמה כמו שהוא הביא על [שבט] קורייש. קבלו את האסלאם, כי יודעים אתם שאני נביא שנשלח על ידי אלוהים. תמצאו זאת בכתובים שלכם ובברית של אלוהים איתכם."[12]

ושבט בנו קינוקאע מגיב:

"מוחמד, אתה חושב שאנחנו כמו האנשים שלך? אל תלך שולל אחרי העובדה שפגשת אנשים ללא ידע במלחמה וכי ניצלת היטב את ההזדמנות שלך. אלוהים, אם תילחמו בנו תדעו שאנחנו אנשים אמיתיים!"[12]

שיבלי נומאני וסאפי אל-מובארקפרי רואים בתגובה זו הכרזת מלחמה.[13] על פי המסורת המוסלמית, פסוקים 3:10-13 בקוראן נתגלו למוחמד בעקבות חילופי הדברים הללו.[1] לאחר מכן, צר מוחמד על הבנו קינוקאע למשך ארבעה עשר[3] או חמישה עשר יום, ולפי אבן הישאם,[14] מצור שלאחר מכן נכנע השבט ללא תנאי.[15] מה שבטוח, על פי ויליאם מונטגומרי ואט, שהיה סוג כלשהו של משא ומתן. בעת המצור, היה לקינוקאע כוח לוחם של 700 איש, 400 מהם משוריינים. ואט מסיק מכך שמוחמד לא היה יכול לצור בהצלחה כה גדולה על כוח כה גדול ללא תמיכת בני הברית של קינוקאע[16] (השבט הערבי המקומי של בנו אל-ח'זרג').

לאחר כניעת בנו קינוקאע, עבדאללה אבן אובאיי, ראש השבט ראש השבט של בנו אל-ח'זרג', התחנן עליהם,[17] על פי אבן אסחאק.[18]

על פי ואט, עבדאללה אבן אובאיי, ניסה לעצור את הגירוש, והתעקשותו של מוחמד הייתה שקינוקאע יצטרכו לעזוב את העיר, אבל היה מוכן להקל בתנאים אחרים; טענתו של אבן אוביי הייתה שנוכחותם של קינוקאע עם 700 לוחמים יכולה לסייע לנוכח ההתקפה הצפויה של אנשי מכה.[19] בגלל התערבות זו ומקרים אחרים של מחלוקות אחרות שלו עם מוחמד, קיבל עבדאללה אבן אובאיי את הכינוי של מנהיג "הצבועים" (מונאפיקין) במסורת המוסלמית.[20]

לאחר הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנו קינוקאע עקרו תחילה אל היישובים היהודיים בוואדי אל-קורה (אנ'), מצפון לעיר אל-מדינה, ומשם לדרעא שבסוריה,[3] ממערב לסאלחד. במרוצת הזמן הם התבוללו עם הקהילות היהודיות שהיו קיימות באזור זה עוד קודם, וחיזקו אותן מספרית.[21]

מוחמד חילק את הרכוש של הבנו קינוקאע, כולל הנשק והכלים, בקרב נאמניו, כשהוא נוטל עבור המדינה האסלאמית חמישית מהשלל בפעם הראשונה. כמה מבני השבט בנו קינוקאע בחרו להישאר במדינה ולהתאסלם. אחד מהם היה עבדאללה אבן סלאם, שהפך למוסלמי אדוק. למרות שכמה מקורות מוסלמים טוענים כי הוא המיר את דתו מיד עם בואו של מוחמד למדינה, חוקרים מודרניים נוטים יותר להאמין למקורות המוסלמים האחרים, המצביעים על כך ששמונה שנים לאחר מכן, 630, הייתה השנה של ההתאסלמות של אבן סלאם.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Guillaume 363, Stillman 122, ibn Kathir 2
  2. ^ 2.0 2.1 Watt (1956), p. 209.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Wensinck, A.J. "Kaynuka, banu". Encyclopaedia of Islam
  4. ^ Peters 182
  5. ^ al-Mubarakpuri (1996), pg. 197-8
  6. ^ Ibn Hisham, as-Seerat an-Nabaweeyat, Vol. II, pp. 147-150
  7. ^ Ibn Ishaq, pp. 231-235
  8. ^ Firestone 118; Welch, "Muhammad", Encyclopaedia of Islam.. For opinions disputing the early date of the Constitution of Medina, see e.g., Peters 119.
  9. ^ Peters 218
  10. ^ Donner 231–232
  11. ^ Stillman 13
  12. ^ 12.0 12.1 Guillaume 363
  13. ^ Nomani 90-91, al-Mubarakpuri 239
  14. ^ Stillman 123
  15. ^ Guillaume 363, Stillman 123
  16. ^ Watt (1956), pg. 209-10
  17. ^ William Montgomery Watt. "Abd Allah b. Ubayy b. Salul." Encyclopaedia of Islam
  18. ^ M. V. (Michael V.) McDonald, William Montgomery Watt, The history of al-Tabari, p.86
  19. ^ Watt, Muhammad the prophet and statesman, p.131, William Montgomery Watt. "Abd Allah b. Ubayy b. Salul." Encyclopaedia of Islam
  20. ^ William Montgomery Watt. "Abd Allah b. Ubayy b. Salul." Encyclopaedia of Islam, see also Stillman 13, 123
  21. ^ Ben-Zvi 147