שביל השלום האלפיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קבוצת מטיילים צועדת בשביל השלום האלפיני (2009)
שלט "תקווה" שהוצב לייד בית ההארחה קרימלר טאורן (ברקע)
שלט "אמונה" שהוצב בפנייה מעמק קרימלר לעמק ווינדבאך
שלט "הקלה" שהוצב בראש מעבר טאורן קרימל
לוח הזיכרון שהוצב ב-2007 במסלול. השלט אומר "יהודים נרדפים ממזרח אירופה נאלצו לחצות את הגבול לאיטליה בשנת 1947 כדי להגיע לארץ ישראל"

שביל השלום האלפיני (Alpine Peace Crossing) הוא שביל שסומן ב-2007 בהרי האלפים לציון 60 שנה למעברם של כ-5,000 מעפילים יהודים בשביל זה. מעפילים אלו היו ניצולי שואה שב-1947, לאחר מלחמת העולם השנייה, חצו את האלפים בדרכם ממחנה עקורים באוסטריה לנמלים באיטליה. לאורך השביל נקבעו תחנות שונות שהיו משמעותיות למעפילים ובהן הוצבו שלטי הסבר. שביל זה פופולרי בין מטיילים באלפים וזאת בנוסף למסורת של צעדות שנתיות לאורכו של השביל המתקיימות בחודש יוני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם השנייה קובצו ניצולי השואה היהודים במחנות עקורים בהם פעלו מספר ארגונים כדי לטפל ביהודים ולהעלותם ארצה. רוב המחנות היו פרושים בגרמניה ואוסטריה שהיו תחת שליטה של בעלות הברית לאחר המלחמה. על אף הסבל שחוו הניצולים אסרו השלטונות הצבאיים על היהודים לנוע בדרכים למרות רצונם לעלות ארצה. הגוף העיקרי שטיפל בהברחת היהודים מהמחנות לערי הנמל לאורך חופי הים התיכון והעלאתם ארצה היה ארגון הבריחה. ארגון זה הוביל, במסלולים שחצו את הרי האלפים, כ-300,000 יהודים ארצה.

הצעדה במעבר קרימל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממחנות העקורים הוקם ליד העיר זלפלדן שבאוסטריה. במקום זה הוקם מחנה שנקרא "גבעת עבודה". המחנה נוהל במשותף על ידי אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות ) וארגון הג'וינט ובמעורבות של ארגון הבריחה. החל מקיץ 1947 החל ארגון הבריחה להעביר קבוצות של 150–200 מעפילים לאורך השביל בקצב של 2–3 קבוצות בשבוע. ההליכה בשביל נמשכה כ-15 שעות במהלכם של 2 לילות. בסיום ההליכה, בצד האיטלקי של האלפים, חיכו למעפילים משאיות שהובילו אותם לנמלי איטליה (בעיקר לנמל גנואה). כל קבוצה הובלה על ידי מדריך מקומי[1].

תחנות השביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביל עבר ב-7 תחנות שב-6 מהן הוצבו אנדרטאות בצורת פירמידה משולשת שעל כל צלע נכתב הסבר בשפה אחרת. לכל תחנה ניתן שם אחר:

  1. נקודת המוצא לשביל היה העיירה קרימל (Krimml) אליה הוסעו המעפילים מממחנה זלפלדן. הגובה 835 מטר.
  2. הנקודה הבאה הייתה מפלי קרימל (תחנת "דאגה - Anxiety") שהיוו אתגר טיפוס כדי לעקוף את המפלים. הגובה 1,067 מטר.
  3. משם החלו המעפילים בטיפוס רגלי במעלה עמק קרימלר (אנ') עד לבית הארחה "קרימלר טאורן" (Krimmler Tauernhaus) בקרבתו נחו המעפילים במהלך שעות היום בחסותה של בעלת בית ההארחה ליזל גייזלר (גר') שעזרה להם באוכל וחימום (תחנת "תקווה - Hope"). גובה בית ההארחה 1,631 מטר.
  4. לאחר מנוחה בבית ההארחה ועם רדת הלילה המשיכו המעפילים לטפס במעלה עמק קרימלר[2] עד נקודת הפניה מזרחה לעמק ווינדבאך (Windbach) (תחנת "אמונה - Confidence"). גובה 1,666 מטר.
  5. המעפילים המשיכו לאורך עמק ווינדבאך עד לצומת צריף windbachatal (תחנת "געגוגים - Yearning"). גובה 2,106 מטר.
  6. מהצריף החל הטיפוס למעבר קרימל טאורן (Krimml Tauern) בגובה 2,634 מטר (תחנת "הקלה - Reliefe"). מעבר זה היווה את הגבול בין אוסטריה ואיטליה.
  7. ממעבר קרימל ירדו המעפילים לקסרן (Kasern) שבבולצנו בדרום טירול שם חיכו להם משאיות שלקחו אותם לאחד מנמלי איטליה (תחנת "שלום - Peace"). גובה 1,582 מטר.

הנצחת המעפילים בשביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2003 נחשף הכלכלן והבנקאי ד"ר ארנסט לושנר (Ernst Löschner) (גר')[3] להיסטוריה של השביל ולסיפורם של המעפילים שעברו בו ב-1947.

בעקבות הכרות זו הקים לושנר עמותה בשם APC-Alpine Peace Crossing ששמה לה למטרה להנציח את ההולכים בשביל ולשם כך יזמה הקרן את סימון השביל. השביל נחנך ב-29 ביוני 2007 לציון 60 שנה לתחילת הצעדות של המעפילים ופתח בכך מסורת שנתית לקיום צעדות לאורך השביל.

צעדת הזיכרון ברכס קרימל טאורן תתקיים ב-29 ביוני 2007. מסע זה הוא לזכרם של 5,000 יהודים שעברו במקום בשנת 1947 בסבל גדול בחיפוש אחר חופש. הצעדה מוקדשת גם לכל אותם אנשים שנמצאים ברגע זה במנוסה מפני רדיפה פוליטית, גזעית או דתית, בחלק כלשהו בעולם

דבריו של ד"ר ארנסט לושנר בחנוכת השביל 2007

.

בדצמבר 2007 ביקרה הנהלת העמותה בישראל ונפגשה עם ניצולים שעברו את השביל ועלו ארצה.

ב-2013 הוצבו לאורך השביל 6 לוחות זיכרון רב לשוניות בדוגמת פירמידה. לוחות אלו מספרים את ההיסטוריה של השביל.

בשלב מוקדם של הקמת העמותה הורחב יעודה כדי לתמוך ולסייע לפליטים ברחבי העולם.

פעולות הנצחה נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-1993 העניקה אוסטריה תעודת הוקרה לליזל גייזלר על הסיוע החם שהעניקה למעפילים[4]
  • ב-1997 קיימה עיריית זלצבורג סימפוזיון עם הקהילה היהודית בעיר בנוגע להנצחת הנדודים של ניצולי השואה דרך אוסטריה בשנים 1945–1948. באותה שנה נקבע לוח זיכרון בבית ההארחה קרימלר טאורן[5].
  • במקביל לחנוכת השביל ב-2007 חנכה עיריית זלפלדן אבן זיכרון למחנה העקורים שהיה קיים בה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שביל השלום האלפיני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוב המעפילים (כ-3,000 מתוך ה-5,000) הובלו על ידי המדריך ויקטור קנופף
  2. ^ חלקם נעזרו בעגלות של משפחת גייזלר
  3. ^ ד"ר ארנסט לושנר הוא בנקאי ואיש פיננסים ומילא שורה של תפקידים בכירים בבנק העולמי ובבנקים באירופה
  4. ^ ליזל גייזלר עצמה נפטרה ב-1987
  5. ^ הטקס נערך בנוכחות שגריר ישראל אשר בן נתן, פעיל העלייה אבא גפן, ראש עיריית זלצבורג ומושל זלצבורג