שביתת בהמתו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שביתת בהמה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שימוש בבהמה בשבת לצורך עבודה -איסור שביתת בהמתו

שביתת בהמתו הוא הציווי על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים שברשותו, לנוח מכל מלאכה בשבת[1] כמו כן אסור לאדם לגרום לבעלי לחיים שברשותו לעבוד בשבת ולעבור על אחת מהמלאכות (אפילו מלאכה מדרבנן).

פעולה הגורמת לבעל חיים לישא משא בשבת נקראת מחמר.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור הוא הפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". פסוק נוסף שקשור לאיסור העבודה של הבהמה הוא "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ"[2]. מכיוון שפסוק זה נכתב בלשון חיובית האומרת כי יש לנוח בשבת, ולא בלשון שלילית, יש המחשיבים את איסור מחמר ל"איסור עשה", שכן הכלל אומר ש"לאו הבא מכלל עשה - עשה".

פרטי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור הוא לא רק להפעיל את הבהמה לעבודה על ידי היהודי בעצמו, אלא אף למוסרה לגוי שיעבוד עימה בשבת, בהשאלה או בשכירות. חז"ל תיקנו וגזרו שאין למכור בעלי חיים המיועדים למלאכה כמו שור או גמל לגוי כלל, שמא יבוא להשכיר לו, ואז יעבוד עימה מלבד ימות החול - גם בשבת[3].

מלאכת הוצאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האיסורים המוזכרים רבות במשנה בנושא זה הוא הלבשת בעל החיים בבגד שאינו מלבושיו, ונחשב להוצאה, כך שאסור לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים ולהוציאו מרשות לרשות.

מלבוש המיועד לשמירה על בעל החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבוש המיועד לתפוס בו את בעל החיים, נחשב למלבוש, מכיוון שהוא עשוי לטובת בעל החיים לשומרו. ניתן להוציא לרשות הרבים גמל באפסר, נאקה ב"חטם" (רצועה הנתחבת בנקבים שנוקבו בחוטמה, ומונחת שם לעולם, ולעיתים קושרים בה חבל ארוך או קצר[4]), לובדיקיס בפרומביא, וסוס ב"שיר" (כלי המונח סביב צוורו, וטבעת קבועה בה, ובה מכניסין את החבל שעימו מושכין את הסוס)[5].

לפי עדותו של רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו רבי יוסי שהעיד לפני רבי יהודה הנשיא, ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס הפרד והגמל והחמור
שור קשור ב"מנא דפרזלא" (נוקב את חטמו ומכניסו לתוכו)[6], הסתפקו החכמים כאשר "מנא דפרזלא" קשורה באף בעל חיים שאינה נאקה, דבר הנחשב ל"נטירותא יתירתא" (שמירה מיותרת) האם הוא נחשב למשאוי

בתלמוד מובא כי פשוט, שכלי שאינו שומר את בעל החיים (כמו למשל נאקה באפסר), נחשב למשוי, שהרי אין בו תועלת, אך הסתפקו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, כאשר מניחים על בעל חיים כלי שמיועד לשמירה מיוחדת שאינה נחוצה כל כך, האם הוא נחשב למשוי, וזה ענה להם כי מדובר במחלוקת תנאים, וחנניה סבור שגם אם אדם עושה לבעל חיים כלי לשמירה אף על פי שאינו חפץ בו, כמו למשל חתול שאין דרכו לברוח מבעליו, אין זה נחשב למשוי (אך חבריו, חלוקים עליו). הלכה למעשה פסק רב הונא בר חייא כחנניה. כמו כן נחלקו רב ושמואל במחלוקת זו עצמה, האם מותר להוציא בעל חיים עם בגד או כלי המונח מעליו ליופי, רב אוסר זאת ושמואל מתיר זאת.

יש שכתבו שמלבוש שעשוי לשמירה יתירה אינו נחשב למשוי רק אם יש קצת בני אדם שעושים כן בחול[7]. להלכה נחלקו הראשונים. הרי"ף פסק ששמירה יתירה נחשבת למשוי נגד דעת חנניה וכן פסקו הגאונים[8], ואילו הרז"ה, הראב"ד והרשב"א פסקו כדעת שמואל שההלכה היא כחנניה.

למרות זאת, גזרו חז"ל לא להעמיס על בעל החיים גם כלי שעשוי לשמירתו, אם הוא עשוי ליפול באמצע רשות הרבים, דבר שיגרום לבעליו להרימו בשגגה או מתוך לחץ. לכן, מותר להוציא על עז רק אפסר שחקוק לה בין קרניה במקום שלא עלול ליפול ולא - אסור, מכיוון שראשה צר והחבל עשוי ליפול במהירות[9].

מלבוש העשוי לרפואת בעל החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותר לשאת על בעל החיים קמיע העשוי לרפואה, אך כמו כל קמיע, ניתן לסמוך עליו הלכתית בהלכות שבת רק אם יש חזקה שלוש פעמים שהוחזק שאכן מרפא. גם קמיע הנחשב כמומחה לאדם אינו נחשב כמומחה לבעל החיים, מכיוון שלאדם יש מזל ולכן קל יותר לרפא אותו.

מלבוש העשוי לחמם את בעל החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבוש שמונח על חמור כדי לחממו ולמנוע ממנו צער, מותר להניחו עליו, מסיבה זו חמור ש"אפילו בתקופת תמוז קריר ליה[10] מותר להוציאו לרשות הרבים עם המרדעת שעליו[11] ובלבד שתהא קשורה עליו מערב שבת[10] לסייג זה, אותו אמר שמואל, יש מספר טעמים: האחת, שמרדעת נחשבת כמלבוש החמור בשבת, רק אם הוחשבה ככזו מערב שבת[12], השנייה וגם כדי שלא יראה כמתכוין להוציא את המרדעת[13], או כדי שלא יראה, כאשר מלביש את המרדעת על בעל החיים בשבת, כאילו מתכוין להוליכו למקום רחוק[14]. טעם אחר הוא כדי שכשמלביש את בעל החיים לא ישען על צדדי בעל החיים ויעבור בכך על האיסור להשתמש בבעלי חיים בשבת[15].

נחלקו התנאים האם מותר להלביש את החמור באוכף, שגם הוא מועיל כדי לחמם את בעל החיים, בניגוד לדעת החכמים האוסרים זאת מכיוון שהוא עשוי ליפול מאליו וקיים חשש שמא ישאנו בעליו של החמור ברשות הרבים[16] או מכיוון שהאוכף עשוי כדי לצנן את החמור - וזה אינו חיוני לו[17], סובר רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל שמכיוון גם אוכף נחשב ל"מלבוש" אם החמור הולבש בו כדי לחמם אותו, אין מניעה להלביש אותו במלבוש זה, אך אסור לקשור את האוכף בצורה מיוחדת שמיועדת שהמשוי הכבד לא יפול, למשל קשירת שני קצות החבל בצוואו ובזנבו, על הצוואר - כדי שלא תרד כאשר היא עולה על ההרים וצווארה נטוי אחורה, ובזנבה כדי שלא יפול האוכף ועימו המשא כאשר היא יורדת בעמק תלול[18].

מלבוש העשוי לנוי בעל החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסור להוציא בעל חיים עם מלבוש התפור בו ליופי, כשאין הדרך לשים בצווארו כלי לנוי, כמו למשל פרה[19], אך כלבים קטנים וחיות קטנות שהרגילות היא להניח פעמון על צווארם לנוי[20], מותר להוציאם בכלי זה לפי דעה אחת (של רב הונא, שנהג כך מעשית בבהמות שהיו בבעלותו) אפילו אם לא אוחז ב"שיר" לשמירה ועשוי לנוי בלבד.

מלבוש העשוי לתענוג בעל החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו רב ושמואל האם מותר להניח בצוואר חמור סל שיוכל לאכול ממנו ולא יצטרך לכופף את ראשו לארץ. לפי רב תמיד מותר, ולפי שמואל, לחמור מבוגר צוואר ארוך, מכיוון שכך אסור לתלות לו בצווארו סל שיוכל לאכול שעשוי לתענוג בלבד, אך סייח קטן שצווארו קצר והתכופפות לארץ צער הוא לו - מותר[10] את פסקו זו הורה בתקיפות מיוחדת. כאשר רב חייא בר יוסף העביר את פסקו של רב לשמואל הוא התבטא בתקיפות: אם כך אומר חברי, סימן הוא שאינו יודע הלכות שבת כלל! להלכה זו הצטרף גם רבי יוחנן בארץ ישראל, כפי שמסר משמו רבי בנימין בר יפת לרבי זירא.

מלבושים העשויים לצורך האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת כל המלבושים שעשויים לצורך בעל החיים שבאופן עקרוני קיימת הסכמה כי מותר להוציא את בעל החיים לבוש בהם (והמחלוקת היא רק מה נחשב צורך בעל החיים) דבר המונח עליו לצורך האדם נחשב למשוי.

שאלה הלכתית בנושא זה דנו התנאים אודות מלבוש המונח על דדי החלב של העז כדי לסותמם ולגרום לה שלא להניק - ולשמור את חלבה הטבעי בגופה דבר שיגרום לה להתעבר או כדי לשמור את חלבה בתוך הכיס שלא יתפזר, כך שבכל אופן המלבוש מונח עליה לצורך האדם, אך הוא מונח בצורה מלבושית. שלפי תנא קמא אין המלבוש נחשב למשוי אף על פי שאינו עשוי לצורך העז[21], ולפי רבי יוסי אסורה לצאת במלבוש זה, שעשוי לצורך האדם. לפי רבי יהודה, קיים חילוק בין אם המלבוש עשוי לייבש את חלבה ונחשב צורך גופה, כי החלה מכחיש את גופה, ובין מלבוש העשוי לחלב שהוא לצורך האדם[22], או מכיוון שאין דרך בחול להוציאן במלבוש כדי שלא יטפטפף, שהרי חולבין אותם מיד בשעת הצורך, ומכיוון שאינו לצורך בעל החיים וגם אין הדרך ללבשו בחול, אינו נחשב למלבוש[23].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כמו כן האיסור הוא כולל את בניו ובנותיו הקטנים, עבדיו
  2. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ב.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט"ו, עמוד א'.
  4. ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"א, עמוד ב'.
  5. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ה', משנה א'.
  6. ^ רש"י בבבלי שבת נא ב
  7. ^ הרשב"א שבת נב א בשם הרז"ה.
  8. ^ מובא ברשב"א שם
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ב, עמוד א'.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד א'
  11. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ה', משנה ב'.
  12. ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ד, עמוד ב' ד"ה כאמרן, ותוספות בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד א' ד"ה והוא
  13. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד א' ד"ה והוא
  14. ^ הרב פור"ת, מובא בתוספות בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד א' ד"ה והוא.
  15. ^ ריטב"א בשם רבינו יונה
  16. ^ לפי פרשנות הגמרא בשבת נג א "שאני התם דנפיל ממילא"
  17. ^ רב פפא שם
  18. ^ תוספתא בשבת פרק ה', מובא בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד א', על פי פירוש רש"י שם
  19. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ה', משנה ג', תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ד, עמוד ב'.
  20. ^ כך משמע מפירוש רש"י, וכן כתב הריטב"א
  21. ^ ראו תוספות נג ב ד"ה כאן
  22. ^ לפי פירוש רש"י בבבלי שבת נג ב, אך בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ב, עמוד ב' פירש אחרת, ועיינו במהרש"א ומהר"ם שיישבו את העניין.
  23. ^ ריטב"א בשם רבינו יונה.