שבלייה ד'איאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבלייה ד'איאון
Charlotte d'Éon de Beaumont
לידה 5 באוקטובר 1728
Tonnerre, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 במאי 1810 (בגיל 81)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Charles-Geneviève-Louis-Auguste-André-Timothée-Robert-Pierre d'Éon de Beaumont עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה St Pancras Old Church Garden Gates And Railings To Road Frontage עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר מסדר לואי הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שארל-ז'נבייב-לואי-אוגוסט-אנדרה-טימותה ד'איאון דה בומון (בצרפתית: Charles-Geneviève-Louis-Auguste-André-Timothée d'Éon de Beaumont; נולד באוקטובר 1728 – 21 במאי 1810), המכונה בדרך כלל שבלייה ד'איאוֹן, היה דיפלומט צרפתי, מרגל, בונה חופשי[1] וחייל שנלחם במלחמת שבע השנים. לד'איאון היו מאפיינים גופניים אנדרוגיניים ויכולות טבעיות כחקיין ומרגל. הוא הופיע בפומבי כגבר וביצע עיסוקים גבריים במשך 49 שנה, אם כי במהלך אותה תקופה הסתנן בהצלחה לחצר הקיסרית הרוסייה יליזבטה בכך שהציג עצמו כאישה. במשך 33 שנה, משנת 1777, חי כאישה. רופאים שבדקו את גופתו לאחר המוות גילו "איברים זכריים מכל הבחינות שנוצרו בצורה מושלמת", אך גם מאפיינים נשיים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של ד'איאון לבושה חצי בבגדי נשים, חצי בבגדי גברים

ד'איאון נולד בהוטל ד'אוזס בטונר, בורגונדי, למשפחה אצילה שירדה מנכסיה. אביו, לואי ד'איאון דה בומון, היה עורך דין ומנהל המחוזות של המלך, לימים ראש עיריית טונר וציר-משנה בפריס.[2] אמה של ד'איאון, פרנסואז דה שרנטון, הייתה בתו של נציב כללי לצבאות מלחמות ספרד ואיטליה. מרבית מה שידוע על חייו הראשונים מקורו באוטוביוגרפיה שנכתבה על ידי סופר צללים בחלקה, "תחומי העניין של השבלייה ד'איאון דה בומון"[3][4] וממאמרו[5] של ברם סטוקר על השבלייה בספרו "מתחזים מפורסמים" משנת 1910.[6]

ד'איאון הצטיין בבית הספר, עבר מטונר לפריס בשנת 1743, סיים לימודי משפט אזרחי קאנוני מהקולג' מזרן בשנת 1749 בגיל 21. הוא החל בעבודה ספרותית כתורם ל-Année littéraire של פררון ומשך אליו תשומת לב ככותב פוליטי לאחר שכתב שתי יצירות בענייני כספים ומינהלי, שפורסמו בהיותו בגיל 25. הוא נעשה מזכירו של מנהל המחלקה הפיסקאלית, ומונה לצנזור המלכותי להיסטוריה וספרות על ידי גיום מאלשרבס ב-1758.[7]

חייו כמרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1756 הצטרף ד'איאון לרשת המרגלים המכונה Secret du Roi (סוד המלך) שהופעל על ידי המלך לואי ה-15 ללא ידיעת הממשלה. הגוף קידם לעיתים מדיניות שנוגדת את המדיניות והחוזים הרשמיים. על פי זיכרונותיו של ד'איאון (אף על פי שאין ראיות תיעודיות התומכות בכך), המלך שלח את ד'איאון עם השבלייה דאגלס, אלכסנדר-פייר דה מקאנסי-דאגלס, הברון דה קילדין, יעקוביניי סקוטי בשירות צרפת, למשימה חשאית בקיסרות הרוסית במטרה לפגוש את הקיסרית יליזבתה ולקשור קשר עם הסיעה הפרו-צרפתית נגד המלוכה ההבסבורגית. באותה תקופה היו האנגלים והצרפתים מסוכסכים והאנגלים ניסו לשלול את הגישה הצרפתית לקיסרית בכך שאפשרו רק לנשים וילדים לעבור את הגבול לרוסיה. מאוחר יותר טען ד'איאון שהצורך לעבור באופן משכנע כאישה או להסתכן שיוצאו להורג על ידי האנגלים עם גילויים אילצוהו לנסוע מחופש לגברת ליה דה בומון ושימשה כמשרתת כבוד לקיסרית. עם זאת, אין כמעט הוכחות שתומכות בכך ומקובל שהסיפור מסופר כדי להדגים עד כמה ההזדהות כנקבה סייעה לטובת צרפת באותה עת. בסופו של דבר, שבלייה דאגלס הפך לשגריר צרפת רוסיה, וד'איאון שימש כמזכיר השגרירות בסנקט פטרבורג משנת 1756 עד 1760, כשהוא משרת את דאגלס ויורשו, המרקיז דה ל'אופיטל.[8] הקריירה של ד'איאון ברוסיה היא נושא לאחד הרומנים של ולנטין פיקול, Le chevalier Éon et la guerre de Sept ans.

ד'איאון חזר לצרפת באוקטובר 1760 והוענקה לו פנסיה של 2000 מטבעות כפרס עבור שירותו ברוסיה. במאי 1761 הפך לקצין הדרגונים תחת מרשל דה ברולי ונלחם בשלבים המאוחרים יותר של מלחמת שבע השנים. ד'איאון שירת בקרב על וילינגהאוסן ביולי 1761 ונפצע באולטרופ. לאחר מותה של הקיסרית יליזבתה בינואר 1762, ד'איאון נשקל להישלח להמשך שירות ברוסיה, אך במקום זאת מונה למזכיר הדוכס דה ניברנאי, ניתנו לו אלף מטבעות והוא נשלח ללונדון לנסח את הסכם השלום שסיים רשמית את מלחמת שבע השנים. ההסכם נחתם בפריס ב-10 בפברואר 1763, ולד'איאון הוענקו 6,000 מטבעות נוספים. הוא קיבל את מסדר סן לואי ב-30 במרץ 1763 והפכה לשבלייה ד'איאון.[8] התואר שבלייה (chevalier), מוענק לאביר, משמש לעיתים גם לאצילים צרפתים.

עם החזרה ללונדון, ד'איאון הפך למיופה-הכוח באפריל 1763, ולאחר מכן שַׁגְרִיר כאשר ניברנאי חזר לפריז ביולי. ד'איאון השתמש במשרה כדי לרגל אחר המלך האנגלי. ד'איאון אסף מידע לפלישה אפשרית - יוזמה של לואי ה-16, ששריו של לואי עצמו לא היו מודעים אליה - וסייע לסוכן צרפתי, לואי פרנסואה קרלה דה לה רוזייה, שסקר את הגנות החוף הבריטיות. ד'איאון יצר קשרים עם האצולה האנגלית באמצעות שליחת תוצרת הכרם של ד'איאון מצרפת; ד'איאון נהנה בשפע מפאר משרתו בשגרירות.[8]

עם הגעתו של השגריר החדש, הרוזן גוארשי ד'איאון הורד לדרגת מזכיר והושפל על ידי הרוזן. ד'איאון היה לכוד בין שתי סיעות צרפתיות: גוארשי היה תומך של הדוכס דה צ'ויסול, הדוכס דה פרסלין ומאדאם דה פומפדור, בניגוד לרוזן דה ברולי ואחיו המרשל דה ברולי. ד'איאון התלונן, ובסופו של דבר החליט לא לציית להוראות לחזור לצרפת. במכתב למלך טען כי השגריר החדש ניסה לסמם את ד'איאון בארוחת ערב בבית השגריר בבית מונמות' בכיכר סוהו. ממשלת בריטניה דחתה בקשה מצרפת להסגיר את ד'איאון ופנסיית 2,000 המטבעות שניתנה בשנת 1760 הופסקה בפברואר 1764. במאמץ להציל את תועלתו בלונדון, פרסם ד'איאון חלק גדול מסוד ההתכתבויות הדיפלומטיות שלו תחת הכותרת Lettres, mémoires et négociations particulières du chevalier d'Éon במרץ 1764, כשהוא מתנער מגוארשי וטוען כי אינו כשיר לתפקיד.[9] הפרה זו של שיקול דעת דיפלומטי הייתה שערורייתית, אך הוא פרסם את הכל (מסמכי הפלישה הסודיים של המלך ואלו הקשורים לשירותו בשירות החשאי המלכותי הוחזקו כ"ביטוח") והממשל הצרפתי הפך לזהיר מאוד בהתנהלות עם ד'איאון, אפילו כשד'איאון תבע את גוארשי בגין ניסיון לרצח.[10] ד'איאון לא זכה לשום הגנה כאשר גוארשי תבע אותו בגין לשון הרע. ד'איאון הוכרז כפורע חוק והסתתר. עם זאת, הוא קיבל את אהדת הקהל הבריטי: ההמון שנא את גוארשי ויידה אבנים לעבר מגוריו. ד'איאון כתב אז ספר על הממשל הציבורי, Les loisirs du Chevalier d'Éon, שיצא בשלושה עשר כרכים באמסטרדם בשנת 1774.[11]

גוארשי נקרא לחזור לצרפת, וביולי 1766 לואי ה-16 העניק לד'איאון פנסיה (ואולי גם שילם מעבר לכך עבור שתיקתו של ד'איאון) ו-12,000 מטבעות, אך סירב לשלם מעל 100,000 מטבעות לכיסוי חובותיו של ד'איאון שהמשיך לעבוד כמרגל, אך חי בגלות בלונדון. החזקת ד'און במכתביו הסודיים של המלך סיפקה הגנה מפני פעולות נוספות, אך ד'איאון לא יכול היה לחזור לצרפת.[10]

החיים כאישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות העובדה שהוא נהג ללבוש מדי דרגון, שמועות נפוצו בלונדון על כך שד'איאון היא אשה. נפתחו הימורים בבורסה בלונדון לגבי המין האמיתי של ד'איאון. ד'איאוֹן הוזמן להצטרף, אך סירב ואמר כי בחינה תהיה בלתי נאה, תהיה התוצאה אשר תהיה. אחרי שנה ללא התקדמות, ההימור נזנח. לאחר מותו של לואי ה-16 בשנת 1774, ה-secret du roi בוטל, וד'איאון ניסה לשאת ולתת על שיבה מהגלות. הסופר פייר דה בומרשה ייצג את ממשלת צרפת במשא ומתן. האמנה שהתקבלה באורך עשרים עמודים שהתקבלה איפשרה לד'איאון לחזור לצרפת ולשמור על הקצבה שלו, אך דרשה שהוא יעביר את ההתכתבויות ביחס ל-secret du roi.[10]

מאדאם קמפאן כותבת בזיכרונותיה: "ישות אקסצנטרית זו ביקשה זה מכבר אישור לחזור לצרפת; אך היה צורך למצוא דרך לחסוך מהמשפחה שהוא העליב מהעלבון שהם יראו בשובו; לכן נדרש לחדש אותו בתחפושת של אותו מין שבצרפת סולחים לו. הרצון לראות את ארץ מולדתו שוב אילץ אותו להיכנע לתנאי, אך הוא התנקם בכך ששילב רכבת בד ארוכה על שמלתו ושלושה עיטורים מסולסלים עמוקים על שרווליו יחד עם גישה ושיחה של גבר, מה שהפך לחוויה מאוד לא נעימה להיות בחברתו״.

השבלייה ד'איאון טענה כי יועדה להיות נקבה בלידתה, ותבעה הכרה מהממשלה ככזו. ד'איאון טענה שגדלה כנער מכיוון שלואי ד'איאון דה בומון יכול היה לרשת מחותניו רק אם היה לו בן. המלך לואי ה-16 ובית המשפט שלו נענו לדרישה זו, אך דרשו בתורם שהיא תתלבש כראוי בבגדי נשים, אם כי הותר לה להמשיך וללבוש את הסמל של מסדר סן לואי. כאשר הצעתו של המלך כללה כספים לארון בגדים חדש של בגדי נשים, ד'איאון הסכימה. בשנת 1777, לאחר ארבעה עשר חודשי משא ומתן, חזרה ד'איאון לצרפת וכעונש גורשה לעיירת הולדתה, טונר.[10]

דו-קרב חרבות בין מסייה דה סן ז'ורז' ומדמואזל שבלייה ד'איאון דה בומון בבית קרלטון ב-9 באפריל 1787. תחריט מאת ויקטור מארי פיקו, מבוסס על הציור המקורי של צ'ארלס ז'אן רובינו.

כשצרפת החלה לסייע למורדים במלחמת העצמאות האמריקאית, ד'איאון ביקשה להצטרף לכוחות הצרפתים באמריקה, אולם גירושה מנע זאת.[10] בשנת 1779 פרסם ספר זיכרונות: La Vie Militaire, politique, et privée de Mademoiselle d'Éon שנכתב בידי סופר צללים בשם לה פורטל.[8] ד'איאון הורשה לחזור לאנגליה בשנת 1785.

הפנסיה שהעניק לואי ה-16 הסתיימה עם פרוץ המהפכה הצרפתית וד'איאון נאלצה למכור חפצים אישיים, כולל ספרים, תכשיטים וצלחת. נכסי המשפחה בטונר הוחרמו על ידי הממשלה המהפכנית. בשנת 1792 שלחה ד'איאון מכתב לאספה הלאומית הצרפתית והציעה להוביל אוגדת חיילות נגד הבסבורג, אך ההצעה נדחתה. היא השתתפה בטורנירי סייף עד שנפצעה קשה בסאות'המפטון בשנת 1796.[11] את השנים האחרונות ד'איאון בילתה עם אלמנה, הגברת קול.[10] בשנת 1804 נשלחה ד'איאון לכלא למשך חמישה חודשים בגין חובות וחתמה על חוזה לביוגרפיה שתיכתב על ידי תומאס ויליאם פלאמר, שמעולם לא פורסמה. ד'איאון הפכה למשותקת בפלג גופה התחתון לאחר נפילה ובילתה את ארבע שנותיה האחרונות כשהיא מרותקת למיטה ומתה בעוני בלונדון ב-21 במאי 1810, בגיל 81.

המנתח שבדק את הגופה של ד'איאון העיד בתעודה שלאחר המוות, כי לשבלייה היו "איברים זכריים מכל הבחינות שנוצרו בצורה מושלמת" ובו בזמן הפגינו מאפיינים נשיים. כמה מאפיינים שתוארו בתעודה היו "התעגלות יוצאת דופן בהיווצרות גפיים", כמו גם "שדיים מלאים להפליא." מידע זה מרמז שאולי ד'איאון היה אינטרסקס.

ד'איאון נקברה בחצר הכנסייה העתיקה של סיינט פנקראס, ונכסיה הנותרים נמכרו על ידי בית כריסטי בשנת 1813. קברה מופיע באנדרטת ברדט-קוטס כאחד הקברים החשובים שאבדו.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של ד'איאון מופיע על פני לוח האבן של אנדרטת ברדט קוטס

חלק מכתביו של ד'איאון נמצאים בספריית ברוטרטון בלידס, אנגליה.[8][12]

כמה חוקרים מודרניים טוענים כי ד'איאון כטרנסג'נדר.[13] הבלוק אליס טבע את המונח איאוניזם כדי לתאר מקרים דומים של התנהגות טרנסג'נדרית; לעיתים רחוקות משתמשים במונח דהיום.[8] אגודת בומון, ארגון ותיק לאנשים טרנסג'נדרים, נקראת על שמו של ד'איאון.[14]

בשנת 2012 זוהה ציור בבעלות גלריית פיליפ מולד כדיוקן של ד'איאון[15] ונרכש על ידי גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון.[16]

על לוח אבן באנדרטת בורד-קוטס בגני סיינט פנקראס מוזכר ד'איאון לצד אישים אחרים.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שבלייה ד'איאון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Initiated at London's Immortality Lodge number 376 in 1768 and later member of Les Amis réunis lodge in Tonnerre (in Le Chevalier d'Eon, franc-maçon et espionne – Daniel Tougne – Trajectoires ed. 2012)
  2. ^ J. M. J. Rogister, D'Éon de Beaumont, Charles Geneviève Louis Auguste André Timothée, Chevalier D'Éon in the French nobility (1728–1810), Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004; online edn, Sept 2012 accessed 26 April 2013
  3. ^ Le Chevalier d'Éon : Une vie sans queue ni tête, Maurice and Evelyne Lever, Fayard
  4. ^ D'Eon de Beaumont, his life and times archive.org
  5. ^ D'Eon de Beaumont, his life and times archive.org
  6. ^ "The Project Gutenberg eBook of Famous Impostors, by Bram Stoker". www.gutenberg.org.
  7. ^ Lever, Evelyne; Maurice Lever (19 בפברואר 2009). Le Chevalier d'Éon : Une vie sans queue ni tête. Fayard. pp. 384 pages. ISBN 978-2-213-61630-8. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 Burrows, Simon; Russell Goulbourne; Jonathan Conlin; Valerie Mainz (23 באפריל 2010). The Chevalier d'Éon and his worlds: gender, espionage and politics in the eighteenth century. Continuum. pp. 272 pages. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Eon de Beaumont, Charles Geneviève Louis Auguste André Timothée d'; Guerchy, Claude Louis François Regnier; Adams, John; John Adams Library (Boston Public Library) MB (BRL) (1 בינואר 1765). "Lettres, mémoires et négociations particuliéres du chevalier d'Éon : Misitre Plemipotentiaire aupres du Roi de la Grande-Bretagne; avec M.M. les Ducs de Praslin, de Nivernois, de Sainte-Foy, & Regnier de Guerchy, Ambassad. Extr. &c.&c.&c". Londres : [s.n.] נבדק ב-1 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 Burrows, Simon (באוקטובר 2006). Blackmail, scandal and revolution London's French libellistes, 1758–92. Manchester, UK: Manchester University Press. 9780719065262. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 Chisholm 1911.
  12. ^ "Papers of Charles Chevalier d' Eon de Beaumont". Special Collections. Leeds University Library. נבדק ב-3 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Brogan, Stephen (2011). "A 'Monster of Metamorphosis'". In Burrows, Simon; Conlin, Jonathan; Goulbourne, Russell (eds.). The Chevalier d'Eon and his Worlds: Gender, Espionage and Politics. p. 84. ISBN 1441174044.
  14. ^ "History | The Beaumont Society". www.beaumontsociety.org.uk (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-02-13.
  15. ^ Bryner, Jeanna (19 באפריל 2012). "Earliest Painting of Transvestite Uncovered". Live Science. נבדק ב-20 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Brown, Mark (6 ביוני 2012). "Portrait mistaken for 18th-century lady is early painting of transvestite". The Guardian (UK). נבדק ב-22 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "'Queer history' landmarks celebrated by Historic England - BBC News". Bbc.com. 2016. נבדק ב-2016-09-23.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שבלייה_ד%27איאון&oldid=38257834"