שבע ערי הזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת מסעותיו של פרנסיסקו וסקס דה קורונדו בחיפושיו אחרי שבע ערי הזהב

שבע ערי הזהבספרדית: Siete Ciudades de Oro) היא אגדה שגרמה להרפתקנים ולקונקיסטאדורים לארגן משלחות במאה ה-16 במטרה לאתר אותן. האגדה על ערי הזהב מופיעה בכמה יצירות של התרבות העממית. על פי האגדה שכנו שבע ערי הזהב בין כפרי הפואבלו של הטריטוריה של ניו מקסיקו.[1]

מקור האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 החלו הספרדים בספרד החדשה (כיום מקסיקו) לשמוע שמועות על "שבע ערי הזהב" של ממלכת סִיבּוֹלָה (Cíbola) השוכנות מעבר למדבר, מאות קילומטרים צפונה. העובדה שרק החוף המזרחי של יבשת אמריקה הצפונית מופה בתקופה זו ולא היה ידוע דבר על פנים היבשת צפונית למקסיקו של ימינו העניקה לאגדה נופך של אמינות. ייתכן שמקורם של סיפורים אלו באגדה פורטוגלית קדומה על שבע ערים שנוסדו על האי המיתי אנטילה, אי שם באוקיינוס האטלנטי בידי בישופים ויזיגותים שנמלטו מחצי האי האיברי עם הכיבוש המוסלמי של האי במאה השמינית עם בני קהילתם באוניות מלאות זהב. הסיפורים הספרדיים המאוחרים יותר קיבלו חיזוק בעיקר תודות לדיווחים של ארבעת הניצולים היחידים ממשלחת פַּאנְפִילוֹ דֶה נַארְוַואֶס (Pánfilo de Narváez) שנחתה בפלורידה ב-1528 ורוב חבריה מתו ברעב, מחלות או התקפות אינדיאנים. הם נתגלו ב-1536 כשהם קרובים למות באזור הנהר סינלואה, כ-1,100 קילומטרים צפונית מערבית למקסיקו סיטי. ארבעת הניצולים עברו ברגל במשך שמונה שנים שני שלישים מיבשת אמריקה הצפונית באזורים שהם כיום דרום ודרום-מערב ארצות הברית. בין הניצולים היה קבסה דה ואקה (Álvar Núñez Cabeza de Vaca), שתיעד אחר-כך את ההיסטוריה של משלחת נארוואס, ועבד משוחרר שנודע בכינוי אסטוואניקו (Estevanico, כינוי חיבה לאסטבן). הם סיפרו ששמעו סיפורים מהילידים על ערים ובהן אוצרות בלא גבול.

על מנת לברר האם האגדה נכונה שלח פרנסיסקו וסקס דה קורונדו, מושל ממלכת נואבה גליסיה[א] ב-1539 את הכומר הפרנציסקני מרקוס דה ניסה ואת העבד המשוחרר אסטוואניקו בראש משלחת צפונה. שני אלו נבחרו משום שהכירו את תרבותם ומנהגיהם של האינדיאנים בגבול הצפוני של ספרד החדשה. דה ניסה פעל שנים רבות בקרב האינדיאנים בגבול הצפוני של ספרד החדשה ואֶסְטֶוַואנִיקוֹ היה אחד מארבעת הניצולים שפגש אינדיאנים בני שבטים רבים במהלך מסעו בן שמונה השנים.

המשלחת יצאה מקוליאקאן (כיום בירת מדינת סינלואה) ב-7 במרץ 1539, אבל רק הכומר דה ניסה חזר בחיים מהמסע. בספטמבר של אותה שנה דיווח דה ניסה לאנטוניו דה מנדוסה, המשנה למלך, שהוא הגיע לסיבולה והיא עיר עשירה ביותר, ושתושבי העיר, הילידים בני עם הזוני הרגו את אסטוואניקו. הוא אומנם סיפר שהוא לא נכנס לעיר סִיבּוֹלָה ורק ראה אותה מרחוק, אבל העיר שניצבה על גבעה רמה, נראתה עשירה וגדולה כמו טנוצ'טיטלאן בירתם של האצטקים (כיום מקסיקו סיטי).

דה מנדוסה החליט למנות את קורונדו, שהיה ידידו, לפקד על משלחת שמטרתה למצוא ולספח לספרד החדשה את סיבולה ואת הערים העשירות סביבה. משלחת קורונדו הגיעה ליישוב אותו ראה דה ניסה מרחוק ב-7 ביולי 1540, אבל לאכזבתם התברר שהסיפורים היו חסרי כל שחר ולא היו במקום שום אוצרות. היישוב אותו כינו סיבולה, בפועל היישוב הגדול ביותר של הזוני, האוויקה (Hawikuh) וחמשת היישובים הסמוכים של בני הזוני, קצ'יפבוואה (Kechipbowa), הלונה (Halona), מטסקי (Matsaki), קיאקימה (Kiakima) וקוואקינה (Kwakina), היו אוסף של בקתות טיט. אף שתמיד הוזכר יישוב שביעי, לא נמצאה עדות לקיומו.[2]

בהיותו בערי הזוני שמע קורונדו שמועה נוספת מיליד לו קרא "אֶל טוּרְקוֹ" (El Turco), כלומר "הטורקי" בגלל היותו שחום, כי במקום שממנו הגיע, "ממלכת קִיווירָה" (Quivira) השוכנת מזרחה מעבר למישורים הגדולים, מצוי זהב בשפע, אנשים אוכלים מכלי כסף והכדים עשויים זהב. בעקבות הסיפורים יצא קורונדו לצפון מזרח, אבל כשהגיע למקום המדובר (המיקום הנוכחי אינו ידוע וההשערות שמדובר באזור בקנזס או בנברסקה או במיזורי של ימינו), הוא גילה כפרים של בקתות מקורות בקש.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפורים על ערי הזהב הציתו את דמיונם של סופרים, מחברי משחקי מחשב ותסריטאים. בין הבולטים:

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גַלִיסְיָה החדשה, פרובינציה של ספרד החדשה ששכנה בצפון מערב מקסיקו וכללה את מדינות מקסיקו חליסקו, סינלואה ונאיאריט של ימינו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]