שואה שלנו
 | |
| מהדורת 2000 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אמיר גוטפרוינד |
| שפת המקור |
עברית  |
| סוגה | השואה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 2000 |
| מספר עמודים | 431 |
| פרסים | |
|
פרס בוכמן (2001) | |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 003928190, 001968313, 003783156 |
  | |
שואה שלנו הוא ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד. הספר יצא לאור ב-2000 וזכה בפרס בוכמן ב-2001.
הספר מתאר את סיפור השואה כפי שהיא מתגלית לאיטה לשני נערים ישראלים: אמיר (המחבר) וחברתו אפי. על אף שחלק מהסיפורים אמיתיים וחלק מן הדמויות מבוססות על אנשים אותם הכיר המחבר, חלק מהדמויות של היהודים והגרמנים הן בדויות כך שאין זה רומן אוטוביוגרפי.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשכונה קטנה, בקצה קריית חיים, מתקבצים ניצולי השואה. לכל אחד יש סיפורי שואה קשים והם נמצאים בדרגות שונות של שפיות. הדבר המאחד אותם הוא השואה, וזוגות צעירים שניסו לגור בשכונה זנחו אותה תוך זמן קצר. כל מי שאיבד יותר בשואה ערכו עולה, אובדן בן זוג אחד לא נחשב, אובדן ילד אחד לא מספיק. במרכז השכונה עובר רחוב קצנלסון והתושבים משוכנעים שהכוונה למשורר השואה יצחק קצנלסון.
גם הוריו של אמיר עברו את השואה ורוב משפחתם נספתה. הם מפעילים את "חוק הדחיסה", ומאמצים קרובים רחוקים שלהם ומקנים להם את התואר סבא. בין הסבים נמצאים:
- סבא לולק, שברח מהגרמנים לברית המועצות, התגייס לצבא אנדרס ושרד את קרב מונטה קסינו.
- סבא יוסף, ששרד 12 מחנות ריכוז והשמדה ולאחר המלחמה מצא את ארוסתו פייגה. הם התחתנו ונולד להם משה שהיה אוטיסט.
- עו"ד פרל, שהיה לפני המלחמה עו"ד ידוע בלבוב. לאחר ששרד את השואה, הגיע לשכונה ופתח חנות לדברי אינסטלציה. הוא מקדיש את חייו למעקב אחרי פושעים נאצים שרובם לא הועמדו לדין או נפטרו בעונשים קלים.
- לברטוב, ניצול השואה שמתמכר לכדורי "פורמציל".
לדור הצעיר היה חוק ש"אוכל לא זורקים". בתחילה לא הסבירו מדוע אך אחר כך התברר שהסיבות הן "כי אנשים מתו בשביל תפוח אדמה אחד" או "אנשים הסגירו את ההורים שלהם בשביל קצת כרוב".
היה הסכם בלתי כתוב לא לספר לילדים על זוועות השואה ובתשובה לשאלות הילדים נאמר להם שהם "צריכים להגיע לגיל".
הראשון ששובר את הטאבו על סיפורי השואה הוא לברטוב בזכות כדורי "פורמציל" שאמיר ואפי גונבים מפייגה ונותנים לו. הוא מספר להם על שהותו בטרבלינקה ומכיר להם את סגן מפקד המחנה, איש האס אס הסאדיסט אונטרשטרומפיהרר פרנק קורט המכונה "בובה". כדי לזרז את הזקנים בדרך לתאי הגזים הוא בנה מתקן בתחילת המסלול ועליו סמל של הצלב האדום. בתוך המתקן היה רק בור. "בובה" היה משכנע את הזקן לבוא עמו למתקן ושם היה יורה בו ומשליכו לבור. לפעמים לא עמד ביצר הרצח שלו והיה חונק את הזקן בדרך למתקן. הוא נהנה ללכת למחראות, לירות שם ביהודים ולראות שהם נופלים לבור הצואה.
עם הזמן "נפתחים" גם שאר הניצולים, ואמיר מתחיל לתעד אותם, כולל את אביו. השואה שהוא מגלה שונה מהשואה המוכרת מדי שנה ביום השואה בצפירות ובטקסי בית ספר.
השואה הוא אירוע מסובך שקשה להבינו. אפילו בין אנשי האס אס היו אנשים "ישרים" שהקפידו לבצע את פקודותו של האלוהים המשופם שלהם להשמיד את הגזע היהודי כמו שהאלוהים של היהודים ציווה עליהם למחוק את זכר עמלק, ולעומתם היו סדיסטים יצירתיים בשיטות רצח והשפלה כי היה מותר להם הכול. הנורא הוא כי אנשים אלה היו לפני המלחמה נורמטיביים לחלוטין וגם כשברחו מעונש והתערו במקומות שונים הם התנהגו כמו כולם ושכניהם לא האמינו להאשמות הנוראות נגדם.
גם בין היהודים היו טובים ורעים. היו כאלה שתמכו בחבריהם בתקופות הקשות במחנות ההשמדה, ולעומתם היו קאפו סדיסטים. אמיר מתוודע לקאפו הרמן דונביץ (דמות מומצאת, המבוססת על מקרים שהיו) שהיה רוצח וסדיסט לא פחות מאנשי האס אס. לחרדתו מתברר לו כי דונביץ ברח לאחר המלחמה לקנדה וכי הוא סבה של אשתו ענת.
דמות נוספת בספר הוא גרמני בשם הנס אודרמאן, שעושה עבודת מחקר על יתמות וסבא יוסף מסכים לארחו בביתו. מסתבר שאביו של הנס הוא ילד לבנסבורן שאינו יודע את מוצאו וסבל מכך קשה, כמו מאות אלפי ילדים שנולדו על פי תוכניתו השטנית של הימלר שהבטיח לפיהרר שלו מאה ועשרים מיליון גרמנים ארים עד 1980.
רכיבים אוטוביוגרפיים ובדויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוטפרוינד סיפר בראיון[1] כי הספר החל מתוך תיעוד שערך על תולדות משפחתו. כך, סיפורם של אביו ואמו הם סיפוריהם האמיתיים וסיפורו של אביו אף נלקח כמעט כלשונו מתוך העדות שנתן ב"יד ושם". דמותו של סבא לולק מבוססת על דוד של אבי המחבר שאכן לחם בצבא אנדרס. המחבר אף העיד שמשפחתו, כמו משפחת בן דמותו בספר, הנקרא אף הוא אמיר והוא בן גילו, "אימצה" סבים ודודים שלא היו מבני המשפחה ושהוא, כילד, היה מוקסם מסיפורי השואה הסודיים שהסתירו ממנו, ושהוא, כמו המספר, חקר ושקע בנושא בבגרותו.
חלק מ"גיבורי" הספר הנאצים התקיימו במציאות, כגון אונטרשטרומפיהרר פרנק קורט "בובה" והקאפו היהודי הסדיסט יחזקאל אינגסטר. עם זאת, דמויות אחרות נבראו על ידי המחבר וסיפורן מהווה פסיפס של סיפורים אותם קרא במסגרת מחקריו בארכיון יד ושם. בפרט סיפורו של הדוד יוסף, המשלב מחנות אמיתיים בסיפור עלילה השזור מקטעי עדויות רבים. כך הרבי מקאלוב, רב גדול ונערץ, בעל החיבור "העץ רענן", כביכול, שלא התקיים במציאות, אלא נכתב כדמות הבאה לייצג באדם יחיד את כל הרבנים והמנהיגים הרוחניים היהודים בשואה שעמדו בפני דילמות מוסריות נוראות[2]. כך גם דמותו של איש האס-אס המטורף, חובב תיאטרון הבובות, ליכט וקצין האס-אס המסתורי "אחשוורוש".
דמותו של העו"ד פרל, עושה שימוש באדם אמיתי שחי יחד עם אבי המחבר באותו בית בגטו בוכניה, אך נרצח. גוטפרוינד מעיד בדברי הסיום של ספרו הוא "המשיך את קו חייו" ותיאר את אותו אדם כביכול זכה לחיות ולעלות לארץ. כל המידע אותו מוסר העו"ד פרל למספר אודות פושעים נאציים שלא הובאו לדין או שדינם הומתק, אמיתי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רונית רוקאס, ללא הסבר, ללא סוף, באתר הארץ, 9 באפריל 2002 - ריאיון עם המחבר במלאת שנתיים להופעת הספר ולרגל הוצאתו בגרמניה
- הפרק הראשון, כפי שהתפרסם ב"במה חדשה" בשנת 2000
- ביקורת על "שואה שלנו"(הקישור אינו פעיל) באתר "ארץ אחרת"
- שואה שלנו באתר "תרבות הפנאי"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רונית רואקס, ללא הסבר, ללא סוף, באתר הארץ, 9 באפריל 2002
- ^ 'אשר אימתך' בספר 'שואה שלנו', באתר הזמנה לפיוט
