שואת יהודי הונגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שואת יהודי הונגריה התרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה. נרצחו בה כ-564,500 יהודים והיא בוצעה ברובה בתוך חודשים ספורים, בין מאי ליולי 1944.

בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני (הונגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים עד ראשית 1944). אמנם זכויותיהם נשללו אך עדיין הם חיו בתחושת יציבות יחסית משום שחייהם לא הועמדו בסכנה מידית. שונה היה גורלה של קבוצת הגברים בגיל הגיוס (גילאי 18-52) מקרב האוכלוסייה היהודית שגויסה לשירות העבודה לאחר שהשירות בצבא נאסר עליהם. למעשה היו אלו יחידות של עבודה בכפייה בתנאים קשים ביותר, בחזיתות השונות בהן נלחם הצבא ההונגרי. כארבעים ושניים אלף יהודים מצאו את מותם בגדודים אלו עד לסוף מלחמת העולם.

קבר אחים לכעשרת אלפים מיהודי גטו בודפשט אשר נספו בשנים 1944 – 1945, בחצר בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני

ב-19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים. מיד סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם, וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. היהודים נצטוו לעבור לגטאות שהוקמו בכל עריה של הונגריה. עד אמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן. ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הונגריה לאושוויץ. התקדמותו של הצבא האדום אל עבר גבולות הונגריה הביאה את הגרמנים להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.

ביולי הגיע העוצר מיקלוש הורטי למסקנה, כי על מנת לשמר את סיכוייה של הונגריה לשיתוף פעולה עתידי עם בעלות הברית ולהשתחרר מלפיתתה של גרמניה הנאצית, יש להפסיק את השמדת היהודים. בתקופה זו שבין יולי לספטמבר 1944, חדלה ההשמדה לשבועות מספר. כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה, ומעבירה את תמיכתה לצד בעלות הברית, הדיחו הנאצים את הורטי ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה.

עם עלייתו של סלשי לשלטון הוסרה החסות מצד השלטונות ההונגריים ממנה נהנו יהודי בודפשט. כנופיות "צלב החץ" השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחוב והושלכו אל נהר הדנובה אשר האדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו רוכזו בגטו בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים.

קצב הרציחות הואט באמצעות פעולות הרואיות של דיפלומטים ממדינות נייטרליות, ובמיוחד ראול ולנברג הנציג השוודי, וקרל לוץ הנציג השווייצרי. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים (בהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי היהודים הללו היו תחת הפיקוח של שוודיה, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד בתי מחסה.

חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט

מעמדם של היהודים לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניע העיקרי לפעולות הממשל ההונגרי של הורטי היה השבת שטחים שאבדו להונגריה בחוזה טריאנון בשנת 1920, בו נלקחו מהונגריה שני שלישים משטחה לטובת צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה. מטרה זו הביאה את ההונגרים לברית עם גורמים כאיטליה וגרמניה שאף הן ראו עצמן מקופחות מבחינה טריטוריאלית, ורצו להביא לרביזיה בגבולות שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה. עלייתם לשלטון של הפשיסטים באיטליה ושל הנאצים בגרמניה, אך קירבה בין המשטרים. עם עלייתו לשלטון בתחילת שנות השלושים של הלאומן הימני גיולה גומבוש, אשר קיבל את תפקיד ראש הממשלה לאחר ממשל שמרני ומאוזן במשך כעשור של הרוזן בתלן, החלה התקרבות של ממש בין הונגריה וגרמניה, הן מבחינת השאיפות המדיניות, והן מבחינה אידאולוגית. בהונגריה נוסדו מפלגות פשיסטיות ואנטישמיות, אשר התאחדו בשנת 1938 לתנועה בשם צלב החץ בראשות קצין הצבא בדימוס פרנץ סלשי.

הקירבה בין הונגריה וגרמניה הביאה להונגרים רווחים טריטוריאליים. ב"בוררויות" בינלאומיות שערכו שרי החוץ של גרמניה ואיטליה, יואכים פון ריבנטרופ וגלאצו צ'אנו קיבלה הונגריה בשנים 1938 ו-1940 שטחים נרחבים מצ'כוסלובקיה המקוצצת והמבותרת שלאחר הסכם מינכן ומרומניה.

בהונגריה שלאחר חוזה טריאנון היה מספרם של היהודים כארבע מאות אלף. בהונגריה המורחבת שלאחר 1938 היה מספרם כ-725,000. כמו כן היו כמאה אלף נוצרים שסווגו כיהודים לפי חוקי הגזע, בין אם מומרים בעצמם או צאצאי נישואים מעורבים.

שלושת "חוקי היהודים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1938 בהשפעת ההתקרבות לגרמנים, נחקק "החוק היהודי" הראשון. יורשו של גומבוש בראשות ממשלת הונגריה, קלמן קרני, ניסה לפייס את האנטישמים והנאצים בחקיקת "החוק היהודי הראשון" שקבע מכסות המגבילות את מספר היהודים ל-20% במקצועות שונים, ואסר על השחיטה הכשרה.

החוק היהודי הראשון לא השביע את רצון הרדיקלים, והורטי מינה את ראש הממשלה בלה אימרדי, שמרן, שהיה בעל דעות אנטישמיות ברורות. אימרדי אסר על פעילות המפלגות הפשיסטיות מחד, אך מאידך יזם חקיקת חוק יהודי שני, שהיה בעל הוראות מחמירות יותר מן הראשון. הורטי נאלץ לפטרו בפברואר 1939 (בין היתר משום שנתגלה כי אימרדי עצמו הוא ממוצא יהודי), ומינה במקומו את פאל טלקי, אשר אישר את חקיקת החוק היהודי. הוראות "החוק היהודי השני" הגדירו יהודי כאדם שאחד מהוריו, או שניים מהורי הוריו הם יהודים. הייתה זו הפעם הראשונה שההתייחסות אל היהודים בהונגריה לא הייתה לפי ההצהרה על דתו של האדם, כי אם לפי מוצאו. גישה זו התאימה יותר לרוח שנשבה מגרמניה, והיא צעד מכריע בדרך לאסונם של יהודי הונגריה הממשמש ובא.

לאחר שהצטרפותה של הונגריה למלחמה לצדה של גרמניה הייתה לעובדה מוגמרת, וחיילים הונגרים לחמו לצד הגרמנים בברית המועצות באוגוסט 1941 נחקק "החוק היהודי השלישי", שנועד למנוע נישואי תערובת בין יהודים ונוצרים. שוויון הזכויות שקיבלה הקהילה היהודית בשנת 1895 בוטל, ותהליך סימונם של היהודים כגזע נחות שדמו מותר הושלם. כן הופקעו אחוזות חקלאיות של היהודים, בנימוק כי היהודים הם גזע זר, שאינו קשור לאדמה ההונגרית.

תחילת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירוש בקיץ 1941 והטבח בקמניץ-פודולסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1941 החלו השלטונות ההונגרים בגירוש של יהודים זרים משטחם לידי הגרמנים. יהודים אלו היו אזרחי פולין וברית המועצות שנמלטו להונגריה לאחר פרוץ המלחמה, יהודים שלא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית למרות שחיו בהונגריה במשך שנים וכן יהודים מקרפטרוס. המגורשים, שמנו בין 14,000 ל-18,000 איש, הושמדו עם יהודים מקומיים בין 26-29 באוגוסט 1941, בטבח בקמניץ-פודולסקי, שהיה האקציה הגדולה ביותר עד אותו הזמן[1].

מבין שאר יהודי הונגריה נשלחו רבים ל"פלוגות העבודה" שלמעשה היו יחידות לעבודות כפייה בתנאים קשים, בחזיתות שבהן נלחם הצבא ההונגרי. כארבעים ושניים אלף יהודים מצאו את מותם בגדודים אלו.

מה ידעו יהודי הונגריה על ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 הוקמה על ידי התנועה הציונית ובמסגרתה "ועדת העזרה וההצלה". אנשי הוועדה היו בקשרים עם מנהיגים יהודים בסלובקיה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה ונטלה חלק בהשמדת היהודים, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבטורקיה. באמצעות קשרים אלו נודע לאנשי הוועדה על השואה המתרחשת בפולין וברוסיה. ידיעה זו התחזקה בהגיע פליטים יהודים מפולין להונגריה ולאור דיווחים מפי אנשי צבא הונגרים ששירתו ביחידות הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות. ישנה מחלוקת אם אנשי הוועד אכן באמת ובתמים ניסו להפיץ את המידע בקרב יהודי הונגריה. באותה עת, בזמן שהשואה התחוללה סביבה, הייתה עדיין יהדות הונגריה מחוץ למעגל ההשמדה. השופט העליון שמעון אגרנט כתב בפסק הדין בעניין קסטנר כי "התופעה של חוסר רצון להאמין בהתקרבות הסכנה לקיומם, שררה אצל יהודי הונגריה חרף הידיעה שהייתה לרבים מהם על מה שאונה בעבר לאחיהם באותן הארצות"[2]. גץ עלי סובר כי יהודי הונגריה ידעו על השואה בפולין אבל העריכו שההשמדה לא תתרחש גם בהונגריה.[3]

פרופ' יהודה באואר כתב שלפי הצעת ישראל קסטנר הקים היודנרט משרד במטרה להזהיר את הקהילות בערי השדה לא לעלות על הרכבות. בכל המקרים סירבו היודנרטים המקומיים לעשות זאת, אם כי המידע בעניין הגיע אליהם רק במהלך הגירושים. עוד אומר באואר שבידי יהודי הונגריה היה מידע על מדיניות הרצח הנאצית, גם אם לא על תאי הגזים באושוויץ, וזאת בשל ידיעות שפורסמו בשידורי ה-BBC, מכאלפיים יהודים שברחו מפולין להונגריה וכן מיהודים שהצליחו להימלט מהטבח בקמניץ-פודולסקי. גם אם הפרוטוקולים של ורבה היו מגיעים לידי הנהגות הקהילות היהודיות בהונגריה, באואר משער כי היהודים לא היו יכולים להתמרד או לברוח[4].

במהלך שנת 1944 ביצעו חברי תנועות הנוער הציוניות בהונגריה עשרות שליחויות לערי השדה וליעדים נוספים כדי להזהיר מפני העתיד להתרחש. הצלחת השליחויות הייתה חלקית[5]. במאי 1944, עם התחלת הגירוש לאושוויץ, הבריחו תנועות הנוער הציוניות יהודים אל מעבר לגבול הרומני. יהודה באואר מעריך כי יחד עם מי שברחו באופן עצמאי, מדובר בכ-4000 איש. השלטונות הרומנים הרשו את כניסת היהודים, למרות לחץ כבד של הגרמנים[6].

מאז שנת 1943 דיווח שירות השידור הבריטי בשפה הפולנית בעניין הרצח ההמוני של היהודים, אבל לא בשידור בשפה ההונגרית. מדיניות זו שונתה רק במרץ 1944, עם הכיבוש הגרמני של הונגריה, כאשר הדבר היה מאוחר מדי. עם זאת, לפי הפרופסורים ססרני (Cesarani) וגץ עלי(Götz Aly) יהודי הונגריה יכלו לדעת על ההשמדה, בין היתר מפליטים יהודים שהגיעו מפולין[7][8].

הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצר יהודים הונגרים, בודפשט 1944

צעדים ראשונים לקראת ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקדמות הצבא האדום במלחמתו כנגד הנאצים, ולאחר התבוסות הגרמניות בקרב סטלינגרד ובקרב קורסק, בהן נהרגו מאות אלפי הונגרים שלחמו בחזיתות אלו, הגיע העוצר ההונגרי, האדמירל הורטי, למסקנה כי האינטרס ההונגרי מחייב את עזיבת בריתו עם היטלר, והחל במגעים ליציאתה של הונגריה מן המלחמה. צעדים אלו הביאו לכיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים ב-19 במרץ 1944, ולתחילתה של התקופה הנוראה ביותר בתולדות יהדות הונגריה.

ראש הממשלה ההונגרי דומה סטויאי היה עושה דברם של הנאצים. השליטים האמיתיים בהונגריה בתקופה זו היו מיופה הכח הגרמני אדמונד וזנמייר ואנשי האס אס. על אף שההשמדה בפועל בוצעה על ידי הגרמנים, וביוזמתם, הרי שלאנשי הז'נדרמריה ההונגרית אשר פעלו לריכוז היהודים במחנות ולביצוע הוראות הגרמנים, אחריות רבה לגורל אזרחי ארצם היהודים.

מיד לאחר הכיבוש הגרמני סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם, וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. היהודים נצטוו לעבור לגטאות שהוקמו בכל עריה של הונגריה. היו יהודים שהצליחו לחמוק מהריכוז בגיטאות, ולמשל בקלוז' התחמקו כ-5000 איש מתוך 18000 יהודי העיר[9].

עד לאמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן. ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הונגריה לאושוויץ.

סחורה תמורת דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 1944, מיד עם תחילת הכיבוש הגרמני, יצרו אנשי ועדת העזרה וההצלה מגע עם אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול כדי להעביר את ההצעה לבריטים. הבריטים, בהוראת הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון שמושבו הקבוע היה בקהיר, שמו את ברנד במעצר, וההצעה שהביא כלל לא עלתה לדיון.

רכבת ההצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון שליחותו של ברנד המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא ישראל קסטנר. כתוצאה מכך התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. הרכבת הייתה מעין "תיבת נוח" של יהדות הונגריה, והיו בה אישים מכל מגזרי היהדות ההונגרית, כולל חרדים כמו הרב יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר ואיש אגודת ישראל הרב אברהם דויטש. ברכבת היו בני משפחתו של קסטנר, חבריו[דרוש מקור], בעלי הון (ששילמו כאלפיים דולר עבור כל אדם)[דרוש מקור] וחברי תנועות נוער שונות. בין ניצולי הרכבת היו גם: הרב יהושע מנחם אהרנברג, הרב יונתן שטייף, הצייר פסח עיר-שי, מבקר האמנות אויגן קולב, המנהיגים הציוניים ד"ר ניסן כהן וד"ר בן-ציון קאודרס והפסיכיאטר לאופולד סונדי. בין הצעירים יותר היו הפרופסורים לעתיד: יהודה בלום, שושנה בלום-קולקה, שאול לדני ו-לדיסלאב לב, הכוריאוגרף יונתן כרמון, הסופרת יהודית רותם, איש העסקים והפילנטרופ פיטר מונק. קסטנר סבר כי רכבת זו תהווה תקדים ולאחריה תצאנה רכבות נוספות, אך תקוותו לא התגשמה. במקום להגיע לארץ נייטרלית הגיעה הרכבת למחנה ברגן בלזן.

המשא ומתן על תוכנית ה"סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו 318 מאנשי הרכבת באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 אנשי הרכבת.

פעילותו של קסטנר הייתה שנויה במחלוקת קשה לאחר השואה, ובמשפט דיבה מפורסם שהגיש היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד קבע שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן" וכי הוא סייע לגרמנים בהשמדת יהודי הונגריה. היועץ המשפטי הגיש ערעור לבית המשפט העליון שטיהר את קסטנר, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים, אולם קבע כי אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. אך בעת מתן פסק הדין בערעור כבר לא היה קסטנר בין החיים, שכן נרצח על ידי צעירים שהושפעו מחומרת ההאשמות שעלו כנגדו במשפט הדיבה.

הצנחנים הארץ ישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 אירגנה הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בשיתוף עם הצבא הבריטי קבוצת צנחנים, אשר תפקידם היה כפול: שליחי היישוב לקהילות היהודיות במקומות בהם יצנחו, וכן סוכנים בריטיים, שיאתרו ויצילו שבויי מלחמה בריטים שנמלטו.

מלכתחילה הייתה השליחות בעייתית, שכן בשלב בו הוצנחו הצנחנים פעל כבר מנגנון ההשמדה הגרמני במלוא המרץ, ופעולת הצנחנים הייתה למעשה חסרת תועלת, ורובם נתפסו מיד עם הגיעם לשטח האויב. בין הלוחמים שהוצנחו הייתה חנה סנש. ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה, נתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, שם נחקרה בעינויים.

היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944, בהיותה בת 23.

ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיץ 1944, קבוצת מגורשים יהודים מהונגריה מגיעה ברציף הרכבת של מחנה ההשמדה אושוויץ

ב-15 במאי 1944 החלו הגירושים מהגיטאות בערי השדה למחנה ההשמדה אושוויץ. הריכוז בגטאות היה נורא כשלעצמו, והיהודים סבלו שם מחוסר במזון, בתנאי תברואה וטיפול רפואי. אך הגטאות התקיימו שבועות ספורים בלבד (ראו: גטו קולוז'וואר). התקדמותו של הצבא האדום אל עבר גבולות הונגריה, הביאה את הגרמנים להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.

רוב היהודים נרצחו במחנה אושוויץ מיד עם הגיעם למחנה, בתאי הגזים בבירקנאו. יתר היהודים, שהיו בדרך כלל הצעירים שהיו כשירים לעבודה, נשלחו לעבודת פרך במחנות ריכוז שונים, וחלקם הגדול מצא שם את מותו, ברעב ובעינויים.

ג'ורג' מנטלו (George Mantello) דיפלומט יהודי של סאן סלבדור בשווייץ, יזם נסיעה של בלדר לבודפשט לבירור המצב. משה קראוס [2] מסר לו דו"חות, כולל תמצית של דו"ח ורבה-וצלר, וב-21 ביוני 1944 http://www.math.dartmouth.edu/~lamperti/holocaust_hero.html הדו"חות הגיעו לג'ורג' מנטלו, שהפיץ מיד עותקים ליעדים רבים, בשווייץ ובעולם. ההשמדה באושוויץ עלתה לכותרות העיתונים השווייצריים ואחר כך העולמיים.

בעקבות הרעש התקשורתי פנו מדינות וגופים רבים לשליט ההונגרי מיקלוש הורטי בדרישה להפסיק את ההשמדה. נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח מכתב מאיים (על ידי שר החוץ קורדל הול) ב-26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי ובו נכתב: "אני סומך לא רק על שיקולים הומניטרים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מהארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מידית"[10]. מספר ימים אחר כך, ב 2 ביולי 1944 בודפשט הופצצה קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שוודיה, האפיפיור ועוד) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ[11]. ואכן הורטי עצר את המשלוחים ב-9 ביולי, למעט יוצאים מהכלל.

בשלב זה היו כמאה וחמישים אלף יהודים בבודפשט בין החיים, אך רובה של יהדות הונגריה הושמדה באושוויץ. לאחר הפסקת המשלוחים הציע הורטי למעצמות המערב כי שארית הפליטה תישלח למדינות שתסכמנה לקבלן. המשא ומתן על הצעה זו נמשך מספר שבועות, אך טורפד על ידי הגרמנים. אייכמן לחץ לחדש את המשלוחים וגירושם של יהודי הבירה תוכנן ל-25 באוגוסט 1944. היינריך הימלר ניהל משא ומתן עם סאלי מאייר, נשיא קהילות יהודי שווייץ, ובתמורה להבטחה מעורפלת של מאייר הורה הימלר ברגע האחרון לבטל את משלוח יהודי הבירה[12][13].

בתקופה זו שבין יולי לספטמבר 1944 חדלה ההשמדה לשבועות מספר.

התרעות ליכטהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכרד ליכטהיים, נציג הסוכנות היהודית בז'נבה, עקב אחר גורל יהדות אירופה, ומראשית המלחמה התריע בהתמדה על הסכנה הנוראה הנשקפת לה. ב-13 באפריל 1943 כתב ליכטהיים לירושלים: "לא נותר לי אלא לקוות כי לא יחול שינוי לרעה באיטליה ובהונגריה - מדינות הציר היחידות שקהילותיהן היהודיות עדיין בטוחות למדי, אולם אין לדעת מה יביא איתו יום המחרת".

ב-26 ביוני 1944 הודיע באיגרת לירושלים כי כל מחוזות הונגריה הצפונית והמזרחית הם עתה "יודנריין". הוא הוסיף: "אפילו מבודפשט הגיעו אלינו מכתבים המספרים, כי כבר אפסה תקוותם של ידידינו כי יינצלו. למעשה הם שולחים לנו ברכת פרידה". הוא המשיך וכתב כי מהונגריה מגורשים מדי יום 10,000 עד 12,000 אלף איש אל מחנות המוות". באיגרתו קרא ליכטהיים לנקוט פעולת תגמול נגד הנאצים כדרך היחידה שיכולה להפסיק את הקטל. כן קרא ליכטהיים לתת פרסום רב לעובדות על אודות ההרג ולהזהיר את ממשלת הונגריה כי תשא באחריות לרצח ההמונים.

באותו היום שבו כתב ליכטהיים את איגרתו לירושלים הוא כתב גם לאיש הצירות הבריטית בברן בירת שווייץ על גורלם של יהודי הונגריה, וביקש להעביר למשרד החוץ הבריטי את המסר הבא: "עוד ועוד ידיעות מגיעות אלינו על גורלם המחריד של יהודי הונגריה ועל הטבח ההמוני שהגרמנים מבצעים במחנות המוות בפולין ובשלזיה העילית". בהתבסס על דברי ליכטהיים ועל מכתב שהגיע אליו ממשה קראוס מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט כתב הציר ללונדון: "קיבלתי ידיעות חדשות מהונגריה המציינות, כי קרוב למחצית מכלל 800,000 היהודים בהונגריה כבר גורשו בקצב של 10,000 עד 12,000 ביום. רוב הטרנספורטים האלה יצאו למחנה ההשמדה בירקנאו, ליד אושווינצ'ים בשלזיה העילית".[דרוש מקור]

בסוף איגרתו הציע ליכטהיים ארבע הצעות: ראשית - לנקוט פעולות תגמול נגד הגרמנים שבידי בעלות הברית, שנית - להפציץ את מסילות הברזל המוליכות מהונגריה לבירקנאו, שלישית - לערוך הפצצות על מתקני ההשמדה שבמחנות המוות, רביעית - להפציץ את כל בנייני הממשלה בבודפשט.

בעלות הברית לא עשו דבר מכל הצעותיו של ליכטהיים. את הבריטים הדאיג החשש שמאות אלפי היהודים מהונגריה יגיעו לארץ ישראל והם החלו לדבר על יעדים חלופיים בכל קצווי העולם, הצעה שלא היה לה באותן נסיבות כל אפשרות להתממש, אך ליכטהיים נתפס לה כמוצא אחרון והבריק ללונדון ב-24 ביולי 1944 כי שווייץ מוכנה לקלוט מספר מסוים של ילדים יהודים וכי שוודיה הכריזה על נכונותה לקלוט את כל היהודים מהונגריה אשר אזרחים שוודים כלשהם יסכימו לתת ערבות להחזקתם.

ממשלת צלב החץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה, ותומכת בצדן של בעלות הברית, הדיחו הנאצים את הורטי ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה.

עם עלייתו של סלשי לשלטון תמה הגנת השלטונות ליהודי בודפשט. כנופיות "צלב החץ" השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחוב והושלכו אל נהר הדנובה אשר האדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו רוכזו בגטו בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים. אם כי את עיקרה של שואת יהודי הונגריה ביצעו הגרמנים ועושי דברם בהונגריה בתקופה שקדמה לשלטונו, אחראי סלשי לרציחתם במקום המצאם, באכזריות שאינה פחותה מאכזריות הנאצים, של אלפי יהודים.

בתקופה זו החלו הרוסים במצור על בודפשט, ועמדו בפני כיבושה, וכיבוש הארץ כולה. קצב הרציחות הואט באמצעות פעולות הרואיות של דיפלומטים ממדינות נייטרליות, ובמיוחד ראול ולנברג הנציג השוודי, וקרל לוץ הנציג השווייצרי. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים (ביניהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי היהודים הללו היו תחת הפיקוח של שוודיה, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד בתי מחסה. ההערכות השונות מדברות על 20,000 עד 100,000 יהודים שניצלו בזכותו. כפי הנראה שילם ולנברג על פעילותו זו בחייו, כאשר נעצר על ידי הרוסים לאחר כיבוש העיר, וגורלו אינו ידוע. בנוסף, ראוי לציין את פעילותה של שרה שלקהאזי, נזירה הונגרייה שהסתירה יהודים במוסדות של המסדר שאליו השתייכה. ב־27 בדצמבר 1944 נתפסה על ידי אנשי צלב החץ, כנראה בעקבות הלשנה, והיא והאנשים שהסתירה נורו על גדות הדנובה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי הונגריה שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון
  • רונלד צוויג, השמדת יהודי הונגריה ושוד הרכוש, שדה בוקר וירושלים: מכון בן-גוריון ויד ושם, ירושלים, 2009.
  • ברוניה קליבנסקי (עורכת), אוסף תעודות על שואת יהודי הונגריה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1984.
  • אסתר פרבשטיין, בסתר המדרגה, היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה.
  • Munkácsi Erno, 1947. Hogyan történt - Adatok és okmányok a Magyar zsidóság tragédiájához . Budapest,Renaisance Kiadás, 1947 (מונקצ'י ארנו: איך זה קרה - נתונים ומסמכים על הטרגדיה של יהדות הונגריה)
  • Randolph L.Braham (1963), The Destruction of Hungarian Jewry: A Documentary Account. 2 Vol. New York: Pro Arte- (רנדולף ל. ברהם, חורבן יהדות הונגריה: חומר תיעודי, א-ב, ניו יורק, פרו ארטה, 1963) - Randolph L.Braham
  • 1981 The Politics of Genocide, The Holocaust in Hungary I-II, Columbia University Press, New York (רנדולף ל. ברהם - מדיניות רצח העם, השואה בהונגריה, א-ב, ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 1981)
  • Randolph L.Braham asistat de Zoltán Tibori Szabó, 2007. A Magyarországi Holokauszt Földrajzi Enciklópédiája (The Geographical Encyclopedia of the Holocaust in Hungary), 3 vols. Budapest,Park Könyvkiadó, 2007 (רנדולף ל. ברהם -בעזרת זולטן טיבורי סאבו -

(האנציקלופדיה הגאוגרפית של השואה בהונגריה, 1-3, בודפשט: הוצאת ספרים פארק, 2007)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך הערך על קמנץ פודולסק באתר יד ושם
  2. ^ שמעון אגרנט, פסק הדין על הערעור במשפט גרינוולד, עמ' 2029
  3. ^ Kathryn Berman and Asaf Tal. "“The Uneasy Closeness to Ourselves” Interview with Dr. Götz Aly, German Historian and Journalist". Yad Vashem, The International School for Holocaust Studies. 
  4. ^ יהודה באואר, תגובה על מאמרה של רות לין, תאוריה וביקורת 24, אביב 2004, עמ' 188-187
  5. ^ לדברי דוד גור, שליחויות לערי השדה מטעם תנועות הנוער הציוניות בהונגריה ב-1944, התגובות: "נעו בין הקשבה אדיבה... לבין הבנה והסכמה, לבין הבעת חוסר אימון, לבין הכחשה, לבין סערת רגשות וזעם שצעירים חסרי אחריות מסיתים ומפירים את שלוות הקהילות ואת יחסי השכנות הטובים עם האוכלוסייה הלא יהודית ועם הרשויות במקום – עד לדרישה של עזיבה מיידית ועד להודעה לשלטונות על פעולתם"
  6. ^ Yehuda Bauer (1981). American Jewry and the Holocaust: The American Jewish Joint Distribution Committee, 1939-1945. Wayne State University Press. עמ' 354. ISBN 0-8143-1672-7. 
  7. ^ Mike Thomson (13 בנובמבר 2012). "Could the BBC have done more to help Hungarian Jews?". BBC (British broadcasting service). 
  8. ^ Kathryn Berman and Asaf Tal. ""The Uneasy Closeness to Ourselves" Interview with Dr. Götz Aly, German Historian and Journalist". Yad Vashem, The International School for Holocaust Studies. 
  9. ^ אלי, ריכנטל, בדיקה מחודשת של פרשת קסטנר, עבודת דוקטור, עמוד 108, לפי דברי ברנד בפגישתו בחאלב עם שרתוק ב-11 ביוני 1944. יהודים אלה נמלטו אל מעבר לגבול הרומני הסמוך או למקומות אחרים, השיגו תיעוד מזויף או התחבאו בדירות סתר.
  10. ^ "The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz: George Mantello" by David Kranzler, p. 117 "I rely not only on humanity, but also upon the force of weapons...Hungary's fate will not be like any other civilized ..unless the deportations are stopped."
  11. ^ משפט אייכמן, עדות פרודיגר, ממנהיגי יהדות הונגריה, [1]
  12. ^ Yehuda Bauer (1981). American Jewry and the Holocaust: The American Jewish Joint Distribution Committee, 1939-1945. Wayne State University Press. עמ' 415. ISBN 0-8143-1672-7. 
  13. ^ אלי ריכנטל, בדיקה מחודשת של פרשת קסטנר, עמוד 119