שווה לכל נפש

שווה לכל נפש הוא כלל הלכתי המובא בתלמוד, העוסק בהלכות יום טוב.

משמעות הכלל היא צמצום ההיתר לבצע מלאכת אוכל נפש ביום טוב למלאכות שמטרתן להביא לעונג גופני המשותף לכלל בני האדם או לפחות לרובם, ולא למפונקים או לחולים בלבד. הרמב"ם בהלכותיו לא הביא כלל זה.

מקור הכלל וגדריו

ביום טוב הותרה עשיית מלאכת אוכל נפש, וגם מלאכות נוספות שהן לצורך יום טוב. אמנם מהפסוק:”אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם”, למדו חכמים שמלאכות אלו הותרו רק אם רוב האנשים נהנים מהן. אולם אין צורך שבפועל רוב האנשים יהיו רגילים בכך, אלא די שאם היה דבר זה ביכולתם, היו שמחים ונהנים ממנו. ולכן מלאכות שרק מפונקים נהנים מהן, אסורות ביום טוב מהתורה כך היא דעת רוב הפוסקים.

לדוגמה חכמים אסרו הנחת בשמים על גחלים בשביל לבשם את הבית או את הבגדים. חלק מהראשונים כתבו שהטעם הוא, שכיוון שאף אם הייתה אפשרות לרוב האנשים לבשם כך את ביתם לא היו עושים את המלאכה הזו, הרי שהיא מלאכה שאינה שווה לכל נפש..

אמנם לדעת הרי"ף, רש"י ורמב"ם ועוד, הסוברים שהכלל מתוך שהותרה לצורך - הותרה שלא לצורך קיים אפילו שלא לצורך כלל. אין איסור לעשות מלאכות המיוחדות למפונקים. ומה שאסרו בתלמוד הבבלי הנחת בשמים על גבי גחלים הוא משום מלאכת מכבה שלא הותרה אף לצורך, משום שהגדרת מלאכת מכבה נחשבת למכשירי אוכל נפש מכיוון שהפעולה של מכבה אינה אוכל נפש באופן ישיר,כמו כן מה שבית הלל סוברים במשנה לאסור לחמם מים לרחיצת כל הגוף, על אף שיש בו צורך, משום גזירת הבלנים.

דוגמאות למלאכות השוות לכל נפש

בתלמוד מובאת מלאכת שחיטה בצבי כדוגמה למלאכה שרוב האנשים אינם עושים אותה, כי אינם מצליחים לצוד צבי, אך היו עושים אותה לו היה ביכולתם. וכיון שהיו שמחים לשחוט את הצבי ולאכול מבשרו לו יכלו - הרי שהוא דבר השווה לכל נפש, ולכן ליחידים שיש באפשרותם לשחוט צבי - מותר לשוחטו.

דוגמה נוספת למלאכה כזו היא תיבול מאכלים שונים בתבלינים יקרים, תוך בישולם, שאע"פ שרוב האנשים לא משתמשים בהם, לו יכלו היו שמחים מאוד באכילתם, ולכן תיבולם נחשב שווה לכל נפש ומותר.

יש אומרים שכאשר יש צורך של רוב האנשים, כגון הדלקת תנור בשעת הקור, מותר להגביר את האש גם לחום שרק מפונקים נצרכים לו, מפני שכלל מלאכת החימום בשעת הקור היא צורך של רוב האנשים. וכן מותר להוסיף תבלינים לתבשיל מעבר לטעם המקובל על רוב האנשים.

עישון סיגריה ביום טוב

מתחילה נטו חלק מהפוסקים לאסור עישון טבק ביום טוב, משום שהעישון כרוך בהבערה, וכיוון שהעישון לא היה רווח אצל רוב הציבור, לא היה זה דבר השווה לכל נפש שמותר להבעיר למענו. והיו שהקילו מפני שסברו שהעישון נחשב דבר השווה לכל נפש.

במשך הזמן העישון נעשה רווח יותר, ואף הרופאים טענו באותם ימים שהוא מועיל לבריאות ומסייע לעיכול. ועל כן נטו רוב הפוסקים להתיר עישון סיגריות ביום טוב.

בדורות האחרונים התברר שהעישון מזיק מאוד לבריאות,. ובעקבות כך אחוז המעשנים הולך ויורד, עד שבארץ הגיע לפחות מ-25%. וכיוון שלדעת רבים מהפוסקים, עיקר ההיתר לעשן ביום טוב התבסס על מנהגם של רוב הגברים, כיום שהרוב כבר לא מעשנים, יש אומרים שאסור לעשן ביום טוב, מפני שאין בו צורך השווה לכל נפש.

ויש מתירים למי שסובל כשאינו מעשן, שהואיל והוא אינו מעשן משום פינוק, הרי זה נחשב כדבר השווה לכל נפש, שכל אדם עושה ככל יכולתו כדי להסיר מעצמו סבל. בנוסף לכך, אין הכוונה ב'שווה לכל נפש' שהרוב נוהגים בו, אלא די שאחוז ניכר נהנים ממנו. ובפניני הלכה כתב, שלכתחילה גם הרגילים לעשן צריכים להשתדל שלא לעשן ביום טוב, אך מי שהדבר גורם לו צער רב, רשאי לסמוך על המקילים.

אולם יש הסוברים להיפך, שגם אם יש אחוז ניכר שמעשנים, אבל הרבה מאד מהאנשים נמנעים ואף סולדים מכך, ודינו גרוע יותר ממוגמר שמיועד לבני המעמד העליון, ואילו העישון גם בתוך אותו המעמד סולדים רבים ממנו ורואים אותו כדבר המזיק .

כיוון שאסור לכבות שלא לצורך אוכל נפש, המעשנים צריכים להיזהר שלא לכבות את הסיגריה לקראת סיומה, אלא יניחו אותה במקום בטוח עד שתכבה מעצמה. גם יזהרו שלא לנער את האפר המצטבר בראש הסיגריה, כי ייתכן שיש בו אש ועל ידי הניעור יכבה, אלא יתנו לו ליפול מעצמו.

קישורים חיצוניים

• שווה לכל נפש, הרב אליעזר מלמד, באתר פניני הלכה.