שומע כעונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שוֹמֵע כְּעוֹנֶה (יש המבטאים שוֹמֵע כָּעוֹנֶה - בכ"ף קמוצה[1]) הוא מושג הלכתי שפירושו הוא, לצאת ידי חובת מצווה שבדיבור, על ידי שמיעתה מאחר.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד למדו דין זה, שהמקשיב לאדם אחד נחשב כקורא עצמו נלמד מפסוק בספר מלכים:

כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו--אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה".

מלכים ב, כ"ב, ט"ז

מכך שהנביא מתאר שיאשיהו הוא זה שקרא בספר, הגם שבפועל היה זה ששפן שקרא, ואילו יאשיהו רק שמע את קריאתו, הוכיחו בתלמוד שאף השומע נחשב כעונה[2].

מחלוקת רש"י ותוספות בהבנת דין שומע כעונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י ותוספות חלוקים ביניהם בהבנת ההיתר הניתן לאדם, להקשיב לאדם אחר, במקום לומר את המילים בעצמו.

  • לשיטת רש"י - השומע לא קיים את המצווה בגופו, אלא העונה עשה זאת עבורו, והוא מעין שליחות.
  • לשיטת התוספות - שמיעה, נחשבת לצורה של דיבור, ונחשב שהשומע קיים את המצווה בגופו ממש.

המשמעות המעשית של ההבדל בין שני הטעמים הוא דיון הגמרא בשאלה, כיצד ינהג מי שעדיין מתפלל תפילה בלחש בזמן שהחזן כבר אומר קדושה[3][4], כאשר מצד אחד יש חובה לומר קדושה, ומצד שני כל פעולה בזמן התפילה שבלחש, מהווה הפסק בתפילה, דבר שאין לגרום לו.

  • לשיטת רש"י - היות שהעונה (החזן) הוא שליחו של השומע, אין השומע עושה מעשה בגופו, ועל כן אין כאן הפסק. לכן סובר רש"י: "ישתוק בתפילתו, וישמע בכוונה, והרי הוא כעונה. וכשיגמור (החזן) הקדושה, יחזור (השומע) לתפילתו[5].
  • לשיטת התוספות - היות שהשמיעה היא מעשה בגופו של השומע, ועל כן זה הפסק בתפילה. לכן סובר התוספות שימשיך בתפילתו ולא יפסיק[6].

השולחן ערוך פוסק כרש"י: "אינו פוסק (מפסיק) לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוון למה שאומר שליח ציבור, ויהא כעונה[7] ועל כך אומר בעל המשנה ברורה: ויהיה כעונה לעניין שיצא בזה חובת (אמירת) "קדושה", ומכל מקום לא חשיב (נחשב) הפסק[8].

כוונה לצאת ידי חובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לצאת ידי חובה על שמיעה, צריך שיתכוונו השומע והמשמיע, וכך פסק ברמב"ם: "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוין שומע ומשמיע"[9]

רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מסביר כי למרות שישנה דעה שמצוות אינן צריכות כוונה, דרושה כוונה כדי שמעשה השמיעה יחשב כענייה וכהצטרפות למעשה שנעשה על ידי המוציא ידי חובה. בכך הוא תולה את מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה במסכת ראש השנה (כ"ט) האם דרשה גם כוונת השומע לצאת ידי חובה[10].

מצוות שניתן לצאת בהן ידי חובה על ידי שמיעה מאחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ייתכן שהדבר תלוי בשתי צורות הסתכלות שונות; האם השומע יוצא ידי חובה באותה ברכה (לדוגמה) של העונה, או שזה נחשב כאילו הוא ברך עצמאית, אלא שהשתמש במילותיו של חברו.
  2. ^ בבלי מסכת סוכה דף לח' עמ' ב'.
  3. ^ בבלי מסכת ברכות דף כא' עמ' ב'.
  4. ^ בבלי מסכת סוכה שם.
  5. ^ רש"י, בבלי סוכה דף לח' עמ' ב' ד"ה הוא אומר.
  6. ^ תוס', בבלי שם ד"ה שמע ולא ענה יצא.
  7. ^ שו"ע, אורח חיים, סימן קד' הלכה ז'.
  8. ^ משנה ברורה, שם, סעיף קטן כח'.
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולה, פרק ב', הלכה ד'.
  10. ^ מגנזי הגר"ח עמ' מ"א