שומר שכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שומר שכר הוא אחד מארבעת השומרים שנזכרו בתורה, ומתייחס למי שקבל על עצמו לשמור על חפץ של חברו בתשלום והוא אינו עושה בחפץ כל שימוש.

על פי התורה לשומר שכר ישנה אחריות על החפץ במקרה שהוא נשבר, נגנב, נאבד או ניזוק בכל אופן אחר. חכמים פירטו את מאפייניו של שומר שכר ומה מידת אחריותו במקרה של הפסד, לעומת שומרים מסוג אחר.

שיווי השכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התשלום על השמירה חייב להיות לפחות שווה - פרוטה.[1] בכלל תמורה גם מחילת חוב (מי שנמחל לו חוב, נסלח או נשמט חובו),[2] וכן אם שמר בתמורה לטובה שעשו או שיעשו לו - הרי הוא שומר שכר.[3]

שומר שכר לעומת סוגי שומרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל השומרים, ישנה מחלוקת האם נדרש מעשה קניין כדי להיחשב כשומר. בנתיבות המשפט ובמחנה אפרים, כתבו שגם להשיטות שכל השומרים צריכים מעשה קניין בשביל להתחייב בדיני שומרים. בשומר שכר, אם קיבל השומר שכר מראש הרי זה נחשב לקניין. ואף בלא מעשה קניין בגוף החפץ, מחויב השומר בכל דיני שמירה.[4] ובאמרי בינה חלק על כך.[5]

אחריותו של השומר ומקורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחריותו של שומר שכר כוללת שני מרכיבים. החיוב לשמור וחובת השיפוי על אובדן הנכס או על נזקו. החיוב לשמור את הנכס הוא, חיוב הסכמי. אמנם התורה מטילה על כל אדם אחריות להציל את ממון חברו מהפסד – "השב תשיבנו לו",[6] "השב תשיבם לאחיך".[7] אך חיובי השומר לשמור על ממון חברו הם מקיפים וחמורים יותר מחיובים בסיסיים אלו. תוספת חיוב זו נובעת מהתחייבותו ההסכמית של השומר. לעומת זאת מקור חיוב השיפוי במקרה של נזק הוא פרשת השומרים (שמות כב, ט-יב), המטילה על השומר חובת תשלום אם הנכס אבד או ניזוק.[8]

אחריות במקרה של גניבה ואבידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחריותו של שומר שכר חמורה מאחריותו של שומר חינם. חכמים מפרטים בגמרא ששומר חינם חייב רק ב"פשיעה", כלומר כשהתרשל בשמירה; ואילו שומר שכר חייב גם ב"גניבה ואבידה", ופטור רק ב"אונס", כלומר בנזק שאירע לפיקדון שהופקד לשמירתו במה שלא היה יכול למונעו.[9]

אולם יש מקרים בהם הגניבה או האבידה אירעו מחמת פשיעה, ואף שומר חינם חייב בה, ולעומת זאת, במקרים של גניבה או אבידה שאי אפשר למנוע אותה, ולכן היא בגדר אונס, ישנה מחלוקת ראשונים (הרחבה בהמשך) האם שומר שכר פטור בה או מחויב. להלכה נפסק בשולחן ערוך שגניבה שקרתה באונס פטורם עליה, כלומר, שהנכון הוא לא לפרש את המונח "גניבה ואבידה" באופן דווקני, אלא יש להבינו כמונח המייצג את כל מקרי הביניים שבין מקרי "פשיעה" לבין מקרי "אונס".[10]

"גניבה" במשמעותה היא לקיחת החפץ בלא שהאחראי על החפץ יודע על הלקיחה בשעת ביצועה, וממילא, השומר אינו יכול למנוע את הנזק בשעת מעשה. אולם, עצם זה שהשומר אינו יודע על הגניבה, משמע שהוא אינו משגיח כל הצורך על הנכס ולכן יש בכך כדי להטיל עליו את האחריות לגניבה, ולכן עליו לשלם לבעלים את שווי הנכס שנגנב. השומר היה צריך לחזות מראש את האפשרות שהנכס ייגנב, ולהיות בסמוך אליו, וכך הגניבה לא יכולה הייתה לצאת לפועל. משום כך, שומר שכר משלם על החפץ במקרה של גניבה, כפי שהתורה אומרת: "אם גנב יגנב מעמו – ישלם לבעליו".[11]

"אבידה" דינה כגניבה שכן בשני המקרים על השומר מוטלת האחריות להשגיח על הנכס.[12] דינו של שומר שכר במקרה של אבידה איננו מפורש בתורה אך מובן שמי שמאבד חפץ כלשהו נחשב פחות רשלן מאשר מי שפשע. מאידך, המאבד מתרשל יותר מאשר מי שנגנב ממנו. על כן, מאחר ששומר שכר מחויב על גניבה, קל וחומר שהוא חייב גם על אבידה.[13]

הטעם להחמרת אחריותו של שומר שכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלמי, כתוב הטעם להחמרת אחריותו של שומר שכר הוא ההנאה שהוא מפיק מן השמירה: "שואל, לפי שנהנה את הכל, משלם את הכל. שומר שכר והשוכר, לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת, נשבע מקצת ומשלם מקצת. שומר חינם, שאין לו הנייה, נשבע ויוצא".[14]

ניתן להבין זאת כקביעה לפיה ככל שהשומר נהנה יותר כך ראוי להטיל עליו אחריות כבדה יותר.[15] אך ניתן גם לומר כי ככל שהשומר נהנה יותר, הוא גם מוכן ליטול על עצמו אחריות כבדה יותר. כך נראה מן התלמוד הבבלי האומר שאחריות שומר שכר גדולה מזו של שומר חינם, משום שבעל הנכס יכול לטעון: "לזה שילמתי לך שכר, כדי שתשמור שמירה יתרה (משמירת שומר רגיל)".[16]

גניבה במצבי אונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר השומר השתדל ככל יכולתו לשמור, ובכל זאת אירע נזק, זו גניבת אונס, ונחלקו ראשונים בעניינה: לפי דעה אחת, שומר שכר חייב גם על גניבת אונס. לפי דעה זו שומר שכר חייב גם במקרים בהם יש סיבה סבירה לאי השגחתו על הנכס. כך, למשל, אם הנכס נגנב בעת שישן בזמן שהיה מקובל שיישן,[17] או כשנרדם באופן בלתי רצוני,[18] או כשהיה חולה ולא היה יכול לשמור,[17] או שעזב את המקום בו נמצא הפקדון כשמקובל לעשות כך.[19] השומר חייב בכל המקרים הללו, משום שאילו השגיח על הנכס באופן מוקפד, הגניבה לא הייתה מתרחשת. מאחר שהשומר מקבל שכר על השמירה, עליו להקדיש מאמץ מיוחד ולשמור שמירה מעולה.[20] עם זאת, יצוין כי גם לפי דעה זו, בנסיבות בהן השומר לא היה יכול למנוע מהגנב לקחת את הנכס גם לו היה נוכח במקום הגניבה, כמו במקרה בו הגנב חמוש - ישנה הסכמה כי לא מחייבים אותו.[21]

דעה שנייה בראשונים פוטרת שומר שכר אם הנכס נגנב באונס גמור, כגון שהשומר טמן אותו עמוק באדמה ונגנב או שנעשה חולה ולכן לא היה יכול לשמור.[18] לפי דעה זו, שומר השכר יהיה חייב על הגניבה, רק אם לא קרה אונס יוצא מגדר הרגיל. ההיגיון מאחורי דעה זו הוא שמוטל על שומר שכר לצפות אפשרות שהנכס ייגנב בדרך רגילה אך לא מוטל עליו לצפות אפשרות בה הנכס ייגנב למרות אמצעים מיוחדים שהוא נוקט בהם.

לפי דעה שלישית יש להבחין בין מקרה שהשומר לא היה יכול להשגיח על הנכס לבין מקרה שהיה יכול לשומרו כראוי, אלא שסמך על אמצעי שמירה אחרים שהכין. כך, למשל, אם לא היה יכול לשמור משום שחלה או נרדם באופן בלתי רצוני, הוא פטור על הגניבה, מפני שבאותה שעה לא היה חייב כלל לשמור. מנגד, אם היה יכול לשמור, אלא שלא השגיח על הנכס מפני שסמך על כך שטמן אותו באדמה וכדומה, הוא חייב, על שאף שקשה היה לצפות מראש אפשרות כזו, מפני שהגניבה אירעה בשעה שהייתה מוטלת עליו חובת השמירה.[22]

רשלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה פטרה שומר שכר במקרה שהבהמה עליה שמר נטרפה. ובכל זאת, ישנם מקרים בהם יחויב בכך, למשל, יהיה במקרה בו השומר הביא את הבהמה למקום שמצויות בו חיות טורפות. בנסיבות אלה יהיה הוא אחראי לטרפה.[23] כמו כן, יוטל חיוב על השומר אם יכול היה למנוע את הטריפה מבעוד מועד. הצפיות שהבהמה תיטרף ואי נקיטת אמצעים למנוע זאת, הם עילה לחיובו של השומר.[24] מאידך, אם ניתן להעריך שהטרפה הייתה מתרחשת גם לו ננקטו אמצעים, אין לשומר אשם תורם, ולכן יהיה פטור מלשלם.[25]

עקרון דומה מתקיים גם במקרה של בהמה שנפלה ממקום גבוה, ובעקבות זאת נפצעה או מתה. אם השומר לא יכול היה למנוע את העלייה למקום גבוה ולאחר מכן את נפילתה – לא תוטל עליו אחריות. ברם, אם ניתן היה למנוע את אחד מן השניים – העלייה או הנפילה – תוטל אחריות על השומר.[26]

שומר שכר שחזר בו מהתחייבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחובתו של שומר שכר להיות "יושב ומשמר"[27], ואינו שונה מכל פועל, כך שלשומר עומדת הזכות לחזור בו מהתחייבותו לשמור לפני מועד סיום השמירה המוסכם, בדומה לכל פועל,[28] שמירת שומר שכר דורשת שמירה פעילה ורציפה, והיא דומה לעבודת הפועל, ולכן עליה כן חל הכלל לפיו: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום".[29]

עם זאת, יצוין שלדעת הפוסקים הסוברים שאחריות שומר שכר אינה נחשבת שמירה בפועל אלא נטילת אחריות בלבד,[30] גם שומר השכר לא יוכל להשתחרר מאחריותו באופן חד צדדי, משום ששמירתו/אחריותו אינה בגדר עבודה.

דיני שומרים בימינו – דוגמאות מן הפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב שמירה על חפץ שנקנה בטעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם קנה חפץ, שילם עבורו ומצא בו פגם, והחפץ נגנב או אבד לפני שהודע למוכר על הפגם, נידונה השאלה אם דינו כשומר חינם ופטור או שמא דינו כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה.[31]

על פי השולחן ערוך, תוטל אחריות של הקונה רק אם המוכר לא ידע שיש פגם בחפץ. אם ידע המוכר על הפגם ולא דיווח לקונה יש בכך משום מירמה מצידו, ועל כן לא תוטל אחריות על הקונה. על פי דיני המכר, הקונה חפץ אינו חייב לבדוק האם קיימים בו פגמים, אלא אם מקובל לבדוק זאת. לכן, אם ימצא פגם כזה, הקונה יכול לבטל את העסקה גם אם כבר עשה שימוש בחפץ וכתוצאה מכך הוחמר הפגם.

ההלכה האחרונה עשויה להיות תלויה במעמדו של הקונה כשומר עד ביטול העסקה. אם הוא שומר חינם, מסתבר שיהיה פטור מן הנזק שנגרם בגין החמרת הפגם. מאידך, אם הוא שומר שכר, היה עליו לבדוק את הממכר, על מנת לוודא שאין בו פגם שעלול להחמיר. לכן, אם לא בדק – תוטל עליו אחריות.

תביעה להחזר דמי השתתפות עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת ביטוח נתבעה על ידי הורי ילדה, שניזוקה כתוצאה מנפילה מכיסא שבור בגן. חברת הביטוח חויבה לשלם סכום מסוים להורים. כמקובל בחברות ביטוח שונות, קיים מרכיב של השתתפות עצמית. נידונה השאלה מי נדרש לשאת בתשלום מרכיב זה – הגננת או ההורים.

שאלה זו תלויה בשאלת האחריות על הנזק. יש להניח שהגננת היא שומרת שכר, משום ששכרה ניתן לה גם עבור השמירה על ילדי הגן. עם זאת, ייתכן שהילדים אינם בכלל "ממון", שהוא מושא השמירה המחייב מן התורה. בית הדין קובע שדיני שומרים מתייחסים גם למי שאינם מושאי השמירה שדיברה עליהם התורה, כך שניתן לראותם כחלים גם על אדם. לכן, מוטלת אחריות על הגננת לנזקי הילדה, והגננת היא שצריכה לשאת בתשלום ההשתתפות העצמית.[32]

דיני השומרים וחוק השומרים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: 'חוק השומרים') הוא המגדיר את דיני שומרים בישראל. יש זיקה ניכרת בין החוק לבין המשפט העברי, הן ברמת המושגים שבהם משתמש החוק והן בהוראות החוק, שקביעתן מבוססת במידה רבה על עקרונות מן המשפט העברי.

החוק מגדיר כי שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות. השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם. השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.[33] זו גם ההלכה הנוהגת במשפט העברי.[34]

שיעור השכר, בחוק השומרים, לא קיימת הגדרה למה נחשב שיעור מזערי של שכר. ניתן ללמוד מכך, שבכל מקרה של תמורה שהצדדים לעסקה ראו בה תמורה ראויה, השומר ייחשב לשומר שכר.[35]

לפי המשפט העברי, שומר המקבל בתמורה לשמירתו פרוטה או ערך השווה לפרוטה, נחשב לשומר שכר. אם התמורה על השמירה פחותה מערך זה, השומר נשאר שומר חינם, משום שסכום שהוא פחות מפרוטה אינו נחשב לכסף כלל.[36]

מועד תשלום השכר – בדין הישראלי, אם בעל הנכס התחייב לשלם שכר לשומר לפני תום תקופת השמירה, ולא קיים את הבטחתו, השומר ממשיך להיות שומר שכר, כיוון שהתמורה בעבור העסקה כבר נקבעה. לעומת זאת, אם ההסכם בין בעל הנכס לשומר קובע שהשומר רשאי לחזור בו מהשמירה בשל אי תשלום השכר שמגיע לו, יוכל השומר לחזור בו ולהחזיר את הנכס לבעליו. אם בעל הנכס אינו מסכים לקבל את הנכס, יהפוך השומר להיות שומר חינם.[37]

המשפט העברי קובע, בדומה, שאין צורך שבעל הנכס ייתן לשומר את שכרו כבר בתחילת העסקה, כדי שייקרא שומר שכר. מספיק שהבטיח לו בהתחלה את השכר, כדי שתחול על השומר אחריות כשומר שכר, גם אם ישלם לו רק אחר כך.[38]

הזיקה בין השכר לשמירה - המקרה הקלאסי של שומר שכר הוא כשבעל הנכס אומר באופן מפורש לשומר שהוא נותן לו את השכר תמורת השמירה. במקרה זה הזיקה בין התמורה לשמירה ברורה, ולכן השומר הוא שומר שכר. עמדת החוק היא, שהשומר נחשב שומר שכר רק אם בעשיית ההסכם, התכוונו שני הצדדים שתהיה לשומר הנאה מן השמירה, וראו את טובת ההנאה שלו כחלק מהותי של השמירה.[35] נדרש שההנאה תהיה מיידית וישירה, וקרובה בצורה הוגנת לשמירה, כדי שתצדיק הטלת אחריות מוגברת.[39]

המשפט העברי דן במקרים בהם הזיקה בין התמורה לשמירה אינה ברורה. נקבע שאומן נחשב לשומר שכר משום שהוא מקבל שכר על מלאכתו, על אף שלא מדובר בשכר ישיר בעד השמירה. כמו כן, בעניין מתנה הניתנת לשומר, כאשר בעל נכס נותן לשומר דבר בעל ערך, גם אם לא אמר לו שהוא תמורת השמירה, השומר ייחשב לשומר שכר, כיוון שאין להניח שהתכוון לתת לו את הדבר בעל הערך כמתנה (בהנחה שבעל הנכס לא היה רגיל לתת לאדם זה מתנות). סביר יותר להניח שהמתנה ניתנה כדי שהשומר ישמור על הפיקדון שמירה טובה יותר, כשומר שכר. ניתן לבחון במקרה זה את הזיקה שבין התמורה לשמירה גם מצד השומר. כאשר אפשר להניח שגם השומר הבין שהוא מקבל את הדבר בעל הערך כשכר על השמירה, יש לראותו כשומר שכר.[40]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש"ך, חו"מ, סימן ש"ג סעיף קטן א
  2. ^ ש"ך, חו"מ, סימן ש"ג סעיף קטן א ; ואף שאסור משום ריבית, הוי שומר שכר
  3. ^ דווקא אם יכול לתבוע שכר עבור טובה זו. ראה יעקב בלוי, פתחי חושן, חלק ג, פקדון ושומרים, פרק א, סעיף ט'.
    הנאת כבוד נחשבת אף היא לשכר. ראה רפאל שטיינהרטר הלכות שומרים משפט החושן 88 (תשע"ו)
  4. ^ מחנה אפרים שומרים סימן ז' בשם הרשב"א ונתיבות המשפט סימןה רצ"א סימן קטן י"ב
  5. ^ אמרי בינה דיני הלואה סי' פ"ב
  6. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ד'.
  7. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק א'.
  8. ^ שו"ת הריטב"א, סימן קצט (הובא בבית יוסף, חו"מ, סו, מא)
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ג, עמוד א'.
  10. ^ ברוך כהנא, "אחריותו של שומר שכר" פרשת ויצא גיליון מס' 269 (תשס"ז)
  11. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"א.
  12. ^ ברוך כהנא, חוק לישראל – שומרים 221 (כרך ראשון, נחום רקובר עורך, 1998)
  13. ^ הרב יאיר קאהן, "ארבעת השומרים – מבוא", בית המדרש הווירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי.
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבועות, פרק ח', הלכה א'. דף לח ע"ב (מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמ' 1370-1369)
  15. ^ תוספות, מסכת כתובות, דף נ"ו, ד"ה הרי.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ג, עמוד ב'
  17. ^ 1 2 רא"ש, ב"מ, פרק ג', סימן כ"א
  18. ^ 1 2 מרדכי, ב"ק, סימן ר"ו
  19. ^ פרישה, חו"מ, ש"ג, ב'
  20. ^ ר"י בתוספות, ב"ק נז ע"א. לדעת "נתיבות המשפט" שומר שכר חייב בשמירה גם במקום שלא היה יכול לחזות מראש את נסיבות הנזק, משום שעליו לשהות כל הזמן ליד הנכס
  21. ^ נתיבות המשפט, סימן ש"ג, ס"ק ב' וס"ק ד'
  22. ^ חידושי הרמב"ן, בבא מציעא מב ע"א
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק ג', הלכה ד'
  24. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק ג', הלכה ח'
  25. ^ רבנו ירוחם, ספר מישרים, נתיב ל, חלק ד
  26. ^ ברוך כהנא, חוק לישראל – שומרים 228-229 (כרך ראשון, נחום רקובר עורך, 1998)
  27. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"ג, סעיף א'
  28. ^ לדעת רוב הפוסקים, שומר חינם אינו זכאי לחזור בו לפני מועד סיום השמירה, ולא חל עליו הכלל "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום", מפני שהתחייבותו לשמור אינה התחייבות לעבודה. זאת משום שעל פי רוב, לא נדרשת משומר החינם אלא פעולה חד-פעמית, כגון הכנסת הכסף לכספת נעולה, ואין בכך משום עבודה. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצג, סעיף א'. ראה עוד ר' אפרים נבון (טורקיה, המאות הי"ז-י"ח), מחנה אפרים, הלכות שומרים, סימן י"ח; לעיל ה"ש 10, עמוד 499
  29. ^ מחנה אפרים, הלכות שומרים, סימן י"ח; ברוך כהנא, חוק לישראל – שומרים 499 (כרך ראשון, נחום רקובר עורך, 1998)
  30. ^ הרב יאיר קאהן "ארבעת השומרים – מבוא" בית המדרש הווירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי.
  31. ^ הרב יוסף פליישמן, חיוב שמירה על חפץ שנקנה בטעות, מקח טעות חלק ו', (ה תשרי תשע"ב). מתוך: בית ההוראה המרכזי לדיינות דין
  32. ^ הרב צבי יהודה בן-יעקב, תביעה להחזר דמי השתתפות עצמית, משפטיך ליעקב כרך ה' סימן כ"ז, על פי שער המשפט (ג' תשרי תשס"א)
  33. ^ חוק השומרים, תשכ"ז-1967, סעיף 1 (להלן: חוק השומרים)
  34. ^ שולחן ערוך, חו"מ, סימנים שא-שג
  35. ^ 1 2 מ' חשין "שמירה ושומרים" משפטים ג 167 (תשל"א)
  36. ^ ש"ך, חו"מ, סימן שג, ס"ק א'
  37. ^ חוק השומרים, תשכ"ז-1967
  38. ^ מנחת חינוך, מצווה נט, בתחילתו; ברוך כהנא, חוק לישראל – שומרים 69 (כרך ראשון, נחום רקובר עורך, 1998)
  39. ^ מ' חשין "שמירה ושומרים" משפטים ג 164 (תשל"א)
  40. ^ נתיבות המשפט, רסז, ס"ק ג; ברוך כהנא, חוק לישראל – שומרים 75 (כרך ראשון, נחום רקובר עורך, 1998)