שומר שמסר לשומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שומר שמסר לשומר
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף י"א, עמוד ב'
מסכת בבא מציעא, דף ל"ו, עמוד א'
משנה תורה ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בהלכה, שומר שמסר לשומר הוא דין מדיני שומרים. בתלמוד נחלקו אמוראים האם אדם שקיבל על עצמו לשמור חפץ, יכול להעביר את חיוב השמירה לאדם אחר או לא, ואם העביר, מיהו המחויב בתשלומין במקרה שהחפץ ניזוק.

הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הגמרא נחלקו האם מותר לשומר, למסור לשומר אחר את החפץ שנמסר לו[1]:

דעת המתירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דעה אחת, הדבר מותר והוגן, ובכך הוא מקיים את שמירתו, שכן הוא מוסר את החפץ לאדם בן דעת ואחראי, ולכן גם במקרה שהוא עצמו היה שומר שכר ואילו השומר השני היה שומר חינם, ובהנחה ששומר חינם מבצע שמירה פחותה מזו של שומר שכר מכיוון שהאחריות המוטלת עליו קטנה יותר, גם אז הוא פטור. הסבר המוזכר בראשונים, הוא "אוקימנא גברא בחריקאי", כלומר יש כח משפטי לשומר הראשון להעמיד את השומר השני במקומו, כך שהשומר הראשון מסתלק לחלוטין מחיוב השמירה. ההסבר הוא ששמירתו של הראשון נמסרה כליל לשני, ולא ששניהם שומרים.

דעת האוסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הובאה דעת האוסרים להעביר את החפץ שקיבל עליו לשמור, לשומר אחר, ובטעם הדבר נאמרו בסוגיית התלמוד הסברים שונים:

  • יש מהאמוראים שכתבו שהטעם הוא שכאשר אדם מפקיד בהמה אצל שומר, הוא מוסר זאת אצלו בהנחה שאם יארע לחפץ דבר כל שהוא, הוא יחייב את השומר שבועה, ואז, לפי היכרותו עם השומר ומהימנותו, הוא יודע שאם הבהמה אכן נאנסה בפשיעתו, הוא לא ישבע לשקר, ויקבל חזרה את התשלומים. אבל אדם אחר לא נאמן לו בשבועתו, ולכן אין רשות ביד השומר למסור את הדבר לאדם אחר. דין זה, המחייב את השומר השני במקרה שהוא מסר את החפץ לאדם אחר, נאמר גם אם השמירה השנייה מעולה יותר, שכן הראשון היה רק שומר חינם והשני הוא שומר שכר, שהאחריות המוטל עליו גדולה יותר, שכן הוא חייב לשלם גם במקרה של גנבה או אבידה ולא רק במקרה של אונס.
  • דעה נוספת אוסרת אף היא למסור את החפץ לשומר אחר, אך מטעם שונה, לדעתם סתם אדם אינו מסכים שיעבירו את חפציו לאדם אחר. הגמרא מתבטאת "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר". ולכן, העברת החפץ לאדם אחר שנעשית בניגוד להסכמת הראשון נחשבת לפשיעה בחפץ ואי קיום חיוב השמירה, דבר המעמיד את השומר באחריות מלאה לכל נזק שיגרם לחפץ[2].

פסק הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם, פסק כדעת האוסרים, מחמת כך שייתכן שהמפקיד אינו סומך על השומר השני. אך במקרה שמדובר בשומר שהמפקיד רגיל להפקיד אצלו, מותר לשומר למסור לו את החפץ שניתן לשמירה, בתנאי שהשמירה השנייה אינה פחותה מהראשונה, כדוגמת שומר שכר המעביר את החפץ לשומר חינם[3].

רבי חיים סולובייצ'יק מסביר שהעברת השמירה לאדם אחר מועילה מטעם שיש כח לשומר הראשון להעמיד את שומר השני במקומו, כך שהשומר הראשון מסתלק לחלוטין מחיוב השמירה. וזאת הוא דווקא אם האדם השני שהוא מעמיד במקומו הוא כדוגמת השומר הראשון, אך אם הוא אינו מבצע את אותה השמירה שהייתה מוטלת על האדם הראשון, לא נפטר הראשון משמירתו בכך, והעברת החפץ לאדם השני נחשבת כפשיעה[4].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"א, עמוד ב'
  2. ^ שיטה זו מוזכרת רק בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו, עמוד א'.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
  4. ^ חידושי הגר"ח על הש"ס על מסכת בבא קמא סימן כ"ב עמ' י"ט.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.