שורה: מלאכת זיהוי חיים

שורה: מלאכת זיהוי חיים
	כריכת המחזה "שורה: מלאכת זיהוי חיים", פרדס הוצאה לאור והוצאת ת״מ: תמונע מחזות, 2025. צילום: רועי יוסף, עיצוב גרפי: ניצן מיוסט.
כתיבה	רועי יוסף
מקום ההתרחשות	מחנה שורה
תקופת ההתרחשות	מייד לאחר טבח שבעה באוקטובר
מדינה	ישראל
סוגה	תיאטרון דוקומנטרי
הצגת בכורה	26 בספטמבר 2024, פסטיבל ישראל
מספר מערכות	מערכה אחת, 13 תמונות
שפה	עברית
פרסים	זוכת ארבעה מפרסי פרס קיפוד הזהב לשנת 2025, ובהם "הצגת השנה"; זוכת פרס שולמית אלוני לשנת 2025.
	https://www.tmu-na.org.il/?CategoryID=220&ArticleID=6015

שורה: מלאכת זיהוי חיים הוא מחזה ישראלי מאת רועי יוסף, העוסק במשימת זיהוי החללים לאחר טבח שבעה באוקטובר. המחזה הועלה לראשונה ב־26 בספטמבר 2024 במסגרת פסטיבל ישראל, בשיתוף עם תיאטרון תמונע. בשנת 2025 זכתה ההצגה בארבעה מפרסי פרס קיפוד הזהב, בהם פרס "הצגת השנה".^[1]

המחזה נכתב בעקבות שירות המילואים של המחזאי במחנה שורה, שם לקח חלק בעבודת זיהוי החללים לאחר האירועים.

עלילה ומבנה

המחזה מתרחש במחנה הצבאי "שורה", ששימש לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 כמחנה לזיהוי חללים. במרכזו עומד חוקר מצ"ח במילואים, הקרוי "אני", המשרת שישים יום במחנה. במהלך השירות הוא מתחיל לכתוב ולתעד את הרגעים, את השיחות ואת המפגשים הנוצרים במקום.

המחזה בנוי מ־13 תמונות. בכל תמונה מתווספות דמויות נוספות מהעולם האנושי בתוך המחנה, והמעברים בין התמונות נעשים לעיתים באמצעות המשפט החוזר "היה כאן אחד..." / "הייתה כאן אחת..." כאשר לאחר משפט זה מופיע תיאור של דמות. עם התפתחות המחזה, לצד הדמויות האנושיות, מופיעות גם דמויות לא־אנושיות, בהן "פרפר לבן" ו"עננים של סוף קיץ", כחלק מן הניסיון לזהות חיים בתוך מרחב שמרכזו מוות.

ציר עלילתי מרכזי במחזה הוא החיפוש אחר חייל אלמוני, שאותו "אני" שמע בימים הראשונים במחנה שר את השיר "ימים לבנים" תוך כדי נשיאת גופה. החיפוש אחר החייל מלווה את תמונות המחזה ומדגיש את שאלת האפשרות לחזרה אל החיים לאחר החוויה במחנה. דמות משמעותית נוספת היא שחאדה, חברו הדרוזי למילואים, המעודד את "אני" לכתוב ומסייע לו להפוך את חוויית המחנה ליצירה.

המשפט "כדי לקבור את זה, צריך לדעת מה זה", המופיע במחזה, מסמן את נקודת המוצא הדרמטית של היצירה ואת המתח שבין המשימה הרשמית לבין הניסיון להבין ולתעד את מה שעבר על אנשי המחנה.

חייל שכתב יומן: תגיד. למה אתה רושם את זה?
אני: אני חושב שכדי לקבור את זה צריך לדעת מה זה.
חייל שכתב יומן: לא ידעת לקראת מה אתה בא?
אני: ידעתי.
חייל שכתב יומן: אם ידעת לְמה אתה בא, לא הכנת את עצמך מספיק?
אני: איך אפשר לדעת?
(שקט)
אני: תגיד, היה כאן אחד מכם ששר תוך כדי שסחב את הגופות. אתה יודע אולי מי זה?
חייל שכתב יומן: האמת היא שלא, אבל אני אחפש לך.

— מתוך תמונה 6 במחזה.

דמויות

אני (בן 30)
יוחנן (בן 40–50)
שחאדה (בן 30)
העולם (5785)
בועז חממי (בן 50–55)
רוזה (בת 23)
חייל ששר "ימים לבנים" (בן 20–30)
אילן או ארז (בן 34)
מירב (כ־45)
אביעד ט׳ ר׳ ו׳ ס׳ ט׳ (בן 25–30)
שלמה טייטלבאום (בן 34)
איתי – בעל גומות חן, קורא "הארי פוטר" באנגלית (בן 25–30)
חייל שכתב יומן (בן 25–30)
ציון – נהג משאית קירור (בן 34)
חייל 1 (בן 18–40)
חייל 2 (בן 18–40)
חייל 3 (בן 18–40)
חייל 4 (בן 18–40)
חייל 5 (בן 18–40)
נופר – משרד הבריאות (בת 30–40)
אדירה – משרד הפנים (בת 50+)
החתן (בן 35–40)
פרפר לבן
עננים של סוף קיץ

המחזה ניתן לביצוע במספרים משתנים של שחקנים, החל משחקן יחיד. בהפקת הבכורה השתתפו תשעה שחקנים.

הרקע ליצירה

המחזה נכתב בעקבות שירות המילואים של רועי יוסף כחוקר מצ"ח במחנה שורה לאחר מתקפת 7 באוקטובר.^[2] במהלך התקופה תיעד יוסף שיחות, אירועים בעבודה ורגעים אנושיים. חלק מהטקסטים במחזה מבוססים על ראיונות שנערכו במחנה ומובאים כלשונם, באישור הדוברים.^[3] כמה מהדמויות נושאות את שמותיהם האמיתיים של אנשי הצוות שתועדו. מהדורת הספר נפתחת בהקדשה: „מוקדש לאלו שהיו שם”.

הפקת בכורה

הפקת הבכורה של המחזה נערכה ב־26 בספטמבר 2024 במסגרת פסטיבל ישראל, בתיאטרון ירושלים. לאחר הבכורה החלה ההצגה לרוץ באופן שוטף בתיאטרון תמונע, שם (נכון לנובמבר 2025) הציגה כ-20 פעמים.

בהצגת הבכורה נכחו האנשים שעליהם התבסס המחזה, ובסיומה הם הוזמנו לעלות לבמה לצד השחקנים.

שחקנים ותפקידים

שחקן	תפקיד
שחר נץ	אני
מוראד חסן	שחאדה
אייל נחמיאס	יוחנן שלמה טייטלבאום בועז חממי
אורי בלופרב / גלי פרנק	אילן או ארז ציון – נהג משאית
נעמי אורן / מיכל טופורק	רוזה נופר ממשרד הבריאות פרפר לבן
דורית שלו	מירב אדירה ממשרד הפנים
אילן זכרוב	אביעד ט׳ ר׳ ו׳ ס׳ ט׳
יובל קנין נחמיאס	חייל עם גומות חן שקרא "הארי פוטר" באנגלית חייל שכתב יומן
רועי יוסף	חייל ששר "ימים לבנים"

פרסים ומועמדויות

בשנת 2025 זכתה ההפקה בארבעה מפרסי קיפוד הזהב: "הצגת השנה", "שפת הבמה", "שחקן ראשי" (שחר נץ) ו"שחקן משנה" (מוראד חסן).^[1] כמו כן עלתה ההפקה לרשימה הקצרה בשש קטגוריות נוספות: מחזאי השנה, במאי השנה, עבודה קבוצתית, שחקן משנה (אורי בלופרב), שחקן משנה (גלי פרנק), עיצוב במה ועיצוב תאורה.

באותה שנה זכתה היצירה בפרס שולמית אלוני. בנימוקי השופטים צוין כי היא מהווה “מסמך דוקומנטרי המרחיב את המבט על המציאות ומפגין יכולת ליצור מתוך קושי וכאב”, וכי העבודה “מעוררת בחברה חמלה ואהבת אדם.”^[4]

תרגומים

המחזה תורגם לאנגלית, לגרמנית ולצרפתית.

הצגות וקריאות בינלאומיות

במרץ 2026 הוצגה קריאה מבוימת של המחזה בתיאטרון Residenztheater במינכן, גרמניה.^[5]^[6]

המחזה נבחר לרשימה הקצרה של תחרות המחזאות הבינלאומית של ארגון Jewish Plays Project (מחזור 2026). במסגרת זו עתידות להיות מוצגות קריאות מבוימות של המחזה במספר מוקדים בצפון אמריקה.^[7]

אחרית הדבר: "היות בינות הדברים"

במהדורה המודפסת של המחזה נכללת בתור אחרית־דבר המסה "הֱיוֹת בֵּינוֹת הַדְּבָרִים" מאת רועי יוסף. במסה עוסק יוסף בתיאטרון התיעודי כאשר הוא מצביע על תפנית שחלה בו ושמתבטאת במעבר מתפיסתו בתור תיאטרון המבוסס על תיעוד קיים לתיאטרון היוצר בעצמו את התיעוד, אותו הוא מכנה ״תיאטרון מתעד״.^[8]

המסה מתייחסת לשימוש בכלים של אתנוגרפיה בהשראת האנתרופולוג קליפורד גירץ ובסופה מוצעת העמדה "היות בינות הדברים" כנקודת מוצא ליצירה דוקומנטרית, המדגישה נוכחות ושהייה בתוך המציאות שעליה נכתבת היצירה.

קבלה וביקורת

עם עליית ההצגה פורסמה ביקורת מאת ננו שבתאי בעיתון "הארץ", ששיבחה את הממד האנושי והאמנותי של היצירה. שבתאי כתבה:

הדבר הגדול ב"שורה', מעבר למתואר, הוא היותה מחוברת לחיים... זו הצגה מרפאת נפש... זהו אדם ויוצר יוצא דופן, המזדהר מתוך האפלה שאנו חיים בה. יש להודות לו מעומק הלב על יצירתו החשובה והמפעימה באנושיותה.

— ננו שבתאי, "הארץ"^[9]

כתב התרבות ליאור גליציאנו כתב בעיתון "הארץ" כי:

"שורה" משתמשת בכלים של תיאטרון תיעודי כדי להעניק משמעות לחוויה המטלטלת שיוסף עבר כמילואימניק העוסק בזיהוי חלקי גופות במחנה שורה. זוהי יצירה שכוחה בשימוש מושכל באמצעי מבע בימתיים שלא היו עובדים באמנויות אחרות.

— ליאור גליציאנו, "הארץ"^[10]

מאיה פולק מ"מקור ראשון" כתבה:

אחד הדברים המופלאים במחזה הוא השילוב בין המציאות הקשה המתוארת ובין רגעים קומיים... ויש גם רגעי רוך, כמו חייל שעובר עם עגלה ושר לעצמו בשקט את 'ימים לבנים' של לאה גולדברג. בהדרגה הולכת ומתחוורת לצופים העובדה שגם המקום הזה, קשה ככל שיהיה, הוא מקום עבודה, ויש בו הווי ככל המקומות.

— מאיה פולק, "מקור ראשון"^[3]

עם פרסום המחזה בדפוס פורסמה כתבתו של המבקר אבשלום חלוץ בעיתון "הארץ", אשר התייחסה לקריאת המחזה ולפרסומו כספר. חלוץ כתב: