שורו (מוזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלי נגינה המשמשים בנגינת השוֹרוֹ (משמאל לימין): גיטרה בעלת 7 מיתרים, גיטרה, מנדולינה, חליל, קווקיניו ופאנדירו

שוֹרוֹפורטוגזית: Choro; בכי) או שוריניו (בכי קטן) הוא ז'אנר מוזיקלי פופולרי ברזילאי שמקורו במאה ה-19.

למרות משמעות השם המרמזת על עצבות, הקצב תוסס ושמח, הדורש מיומנות טכנית ושליטה מלאה בכלי בו מנגנים, לצד יכולת אלתור. חליל, מנדולינה וקווקיניו (כלי נגינה הדומה לגיטרה קלאסית עם חור עגול במרכזו) מבצעים את הסולו. כלי נגינה נוספים, כמו גיטרה, קלרנית ופאנדירו מוסיפים לקצב.

כתוצאה מביטול העבדות בברזיל נוצרה אוכלוסיית נגנים חדשה שהנמנים עליה היו חסרי השכלה מוזיקלית ונהגו לנגן בצוותא. השפעת שילובם של מוזיקת הריקודים הסלוניים וכלי נגינה שהגיעו מאירופה עם בית המלוכה השפיעו על קבוצה זו והביאו להיווצרות הז'אנר.

בשנת 1870 ארגן ז'ואקים קלדו, נגן חליל, מלחין ופרופסור בקונסרבטוריון, קבוצת נגנים איכותית ובה שתי גיטרות, קווקיניו וחליל, בו נשף בעצמו. נגני כלי המיתרים ביצעו נגינה מאולתרת במתכוון, מעין דו-שיח בין נגינת הסולו לבין נגינת הלווי. מאפיינים אלה נשמרים עד היום בנגינת השורו. על אף שרק בעשור הראשון של המאה ה-20 הוכר השורו כז'אנר מוזיקלי, קלדו נחשב כאחת הדמויות החשובות בהתפתחותו.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הלחין הייטור וילה לובוס 16 יצירות של מוזיקה קלאסית אשר הוקדשו לשורו, בהן ניתן להתרשם מאיכות הז'אנר.

בברזיל מציינים את "יום השורו הלאומי" ב-23 באפריל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]