שורט סטירלינג
 | |||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מפציץ כבד | ||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 הממלכה המאוחדת | ||||||||||||||||
| יצרן | Short Brothers | ||||||||||||||||
| תקופת שירות | 1940–1946 (כ־6 שנים) | ||||||||||||||||
| צוות | 7 | ||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 2,371 | ||||||||||||||||
| משתמש ראשי | חיל האוויר המלכותי | ||||||||||||||||
| משתמשים משניים | חיל האוויר המצרי | ||||||||||||||||
| דגמים |
שורט S.31 סטירלינג I סטירלינג II סטירלינג III סטירלינג IV סטירלינג V | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
שורט סטִירלִינג (באנגלית: Short Stirling; מכונה גם בקצרה סטירלינג) היה מפציץ ארבע-מנועי בריטי כבד והמפציץ הבריטי הראשון עם מספר מנועים שכזה.[1] הוא היה בשימוש חיל האוויר המלכותי בזמן מלחמת העולם השנייה. הסטירלינג תוכנן בשלהי שנות השלושים על ידי חברת Short Brothers (אנ').
בתחילת 1941 נכנס הסטירלינג לשירות פעיל. טייסים דיברו בשבח יכולות התמרון של המטוס ובפשטות הטסתו, אך ביקרו את תקרת השירות הנמוכה שלו. לסטירלינג קריירה מבצעית קצרה יחסית וכבר בסוף 1943 שובץ למשימות משניות - זאת בעיקר בשל זמינותם של מטוסים אחרים שנחשבו לחזקים יותר, דוגמת האוורו לנקסטר והנדלי פייג' הליפקס. החלטות מסוימות של משרד האוויר הבריטי גם מילאו תפקיד בהגבלת ביצועיו של הסטירלינג, כמו הגבלת מוטת הכנפיים של המטוס ל-30.5 מטר, הגבלות בהן לא הועמדו מפציצי הליפקס ולנקסטר. לקראת שלהי שירותו שימש הסטירלינג להפצצת נמלי ים גרמניים. לאחר מלחמת העולם השנייה המטוס הוצא משירות חיל האוויר המלכותי והוחלף. קומץ סטירלינגים הוסבו לשוק התעופה האזרחית.
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השורט סטירלינג היה מפציץ כבד בעל ארבעה מנועים, שנועד לספק עליונות אווירית לחיל האוויר המלכותי. הוא הונע על ידי ארבעה מנועים רדיאליים של בריסטול הרקולס (אנ') בכנף האמצעית שלו. משקל הפצצה היה עצום ביחס לאותם ימים - 14,000 פאונד (כ-6.35 טון).
מטוסים ששרדו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוזיאון בוורו שבצרפת, ישנם חלקים של הגוף האחורי של סטירלינג LK142, אשר היה בשירות בטייסת 196(אנ') והתרסק ליד ספינקורט (אנ') ב־24 בספטמבר 1944. החלק השני שנותר נמצא במוזיאון פליגסיס בדלן, הולנד, ומגיע מסטירלינג LK54, לאחר שמפציץ מטייסת 299(אנ') התרסק ליד ניימכן ב־23 בספטמבר 1944. קטע גוף המטוס נותק. בשנת 2003 הועבר קטע המטוס למוזיאון.
בספטמבר 2019, 75 שנה בדיוק לאחר שחרור דרום הולנד, החלה חפירה לחיפוש אחר השורט סטירלינג W7630 במנזר לילבוש ליד פיי אכט, בהולנד. המטוס התרסק ב־10 בספטמבר 1942. הצוות לא שרד את ההתרסקות, וצוות החפירה חשב ששרידיו עדיין נמצאים בתוך ההריסות. הם גם הניחו שהמטוס התרסק בעומק 3 מטרים מתחת לאדמה. החפירה התעכבה במשך שנים רבות מכיוון שהמטוס ניזוק קשות לאחר ההתרסקות ולא ידוע אם שרידי הפצצה נמצאים גם בין השרידים. עלויות החפירה הגיעו ל-650,000 אירו.
בשנת 1986, ארגון תת-אקווה של חיל האוויר המלכותי חקר את האפשרות לחפש את הסטירלינג EF311. ב-26 באוגוסט 1943 הוא נמצא שבעה מיל מחופי סלי ביל, על ידי ראלף קמפבל טייס מטייסת 196. לאחר הערכה מחדש החליטה הקבוצה שלא להמשיך. בשנת 1994 אותה קבוצה בדקה את האפשרות להוציא סטירלינג LJ925, מטוס טייסת 196 שהתרסק ב־25 בפברואר 1945 באגם הולן מחוץ לארנדל, נורווגיה. המטוס התגלה בעומק של מטר וחצי ונקבר בסדקי בוץ וקליפות עצים. תוכנית זו ננטשה אף היא, אם כי הקבוצה אכן שחזרה את להב המדחף היחיד. בשנת 2017 אותרו שרידי הסטירלינג בים הצפוני בין אנגליה לנורווגיה.
גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שורט S.31 -גרסה מוקטנת של המטוס לצורכי בדיקות. משתמש בארבעה מנועי פובג'וי ניאגרה (אנ').
- סטירלינג I - משתמש במנועי בריסטול הרקולס XI.
- סטירלינג II – מופעל על ידי 1,600 כ"ס (1,193 קילוואט) מנועי רייט R-2600 ציקלון 14 (אנ'). ארבעה אבות טיפוס נבנו לדגם זה.
- סטירלינג III – מפציץ כבד, מופעל על ידי מנועי בריסטול הרקולס XVI.
- סטירלינג IV – מטוס לצניחה ודאייה המופעל על ידי מנועי בריסטול הרקולס XVI.
- סטירלינג V – מטוס מטען המשתמש במנועי בריסטול הרקולס XVI.
מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| הממלכה המאוחדת[2]
|
 גרמניה הנאצית
|
 מצרים
|
 בלגיה
|
 ניו זילנד
|
|---|---|---|---|---|
| טייסת 7 (אנ') (אוגוסט 1940 – יולי 1943) | לופטוואפה | חיל האוויר המצרי | טרנס-אייר (לימים נקראה תובלה אווירית) –
היו בשימוש אזרחי לאחר המלחמה. בסך הכל 10 מטוסים, מתוכם 9 הועברו בהמשך לחיל האוויר המצרי. העשירי (OO-XAC, לשעבר-PK172) התרסק במהלך פעולות בקונמינג, סין. |
טייסת 75 (אנ') (אוקטובר 1942 – מרץ 1944) |
| טייסת 15 (אנ') (אפריל 1941 – דצמבר 1943) | KG 200 | |||
| טייסת 46 (אנ') (ינואר 1945 – פברואר 1946) | ||||
| טייסת 48 (אנ') (גרסת התובלה של סטירלינג Mk V) | ||||
| טייסת 51 (אנ') (יוני 1945 – פברואר 1946) | ||||
| טייסת 90 (אנ') (נובמבר 1942 – יוני 1944) | ||||
| טייסת 138 (אנ') (יוני 1944 – מרץ 1945) | ||||
| טייסת 148 (אנ') (נובמבר 1944 – דצמבר 1944) | ||||
| טייסת 149 (אנ') (נובמבר 1941 – ספטמבר 1944) | ||||
| טייסת 158 (אנ') (יוני 1945 – דצמבר 1945) | ||||
| טייסת 161 (אנ') (אפריל 1942 – יוני 1945) | ||||
| טייסת 171 (אנ') (ספטמבר 1944 – ינואר 1945) | ||||
| טייסת 190 (אנ') (ינואר 1944 – מאי 1945) | ||||
| טייסת 196 (יולי 1943 – מרץ 1946) | ||||
| טייסת 199 (אנ') (יולי 1943 – מרץ 1945) | ||||
| טייסת 214 (אנ') (אפריל 1942 – ינואר 1944) | ||||
| טייסת 218 (אנ') (ינואר 1942 – אוגוסט 1944) | ||||
| טייסת 242 (אנ') (פברואר 1945 – דצמבר 1945) | ||||
| טייסת 295 (אנ') (יולי 1944 – ינואר 1946) | ||||
| טייסת 299 (ינואר 1944 – פברואר 1946) | ||||
| טייסת 513 (אנ') (ספטמבר 1943 – נובמבר 1943) | ||||
| טייסת 525 (אנ') (יוני 1944 – אוגוסט 1944) | ||||
| טייסת 570 (אנ') (יולי 1944 – ינואר 1946) | ||||
| טייסת 620 (אנ') (יוני 1943 – יולי 1945) | ||||
| טייסת 622 (אנ') (אוגוסט 1943 – דצמבר 1943) | ||||
| טייסת 623 (אנ') (אוגוסט 1943 – דצמבר 1943) | ||||
| טייסת 624 (אנ') (יוני 1944 – ספטמבר 1944) |
מפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפרט כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צוות:[3] 7 (שני טייסים, נווט / מכוון פצצה, שלושה מקלעני אוויר ומהנדס טיסה)
- אורך: 26.59 מטר
- מוטת כנפיים: 30.2 מטר
- גובה: 6.93 מטר
- שטח כנף: 136 מ"ר
- יחס אורך-מוטת כנפיים-גובה: 6.5:1
- משקל נטו: 22,498 ק"ג
- משקל ברוטו: 26,943 ק"ג
- משקל המראה מרבי: 31,751 ק"ג
- כוח: 4 מנועי בריסטול הרקולס XI, 1,500 כ"ס (1,100 קילוואט) כל אחד
- מדחפים: 3 להבים במהירות קבועה בקוטר 4.11 מטר
ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מהירות מרבית: 454 קמ"ש בגובה של 3.8 ק"מ
- מהירות שיוט: 320 קמ"ש
- טווח: 3,750 ק"מ
- גובה מקסימלי: 5 ק"מ
- קצב הטיפוס: 4.1 מטר לשנייה
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רובים: שמונה מקלעי בראונינג בקוטר 0.303 אינץ' (7.7 מ"מ): שניים באף, ארבעה בזנב ושניים בגב
- פצצות: יכולת נשיאה של עד 6,350 ק"ג פצצות
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל בוואייר ג'. פ., The Stirling Bomber. הוצאת Faber and Faber, 1980 (ISBN 0-571-11101-7)
- ג'ונתן פלקונר, Stirling at War. הוצאת Ian Allan, 1991 (ISBN 0-7110-2022-1)
- רון מקיי, Short Stirling in Action, Aircraft Number 96, הוצאת Squadron/Signal Publications Inc., 1989 (ISBN 0-89747-228-4)
- צ'ראלי פוטן, 7 x X x 90 (The Story of a Stirling Bomber and its Crew), הוצאה עצמית, 1986
- Short Stirling Remembered, Air History Series No. 1. הוצאת Wingspan, 1974 (ISBN 0-903456-03-6)
- ג'ונתן פלקונר, Stirling Wings: The Short Stirling Goes to War, הוצאת Budding Books, 1997 (ISBN 1-84015-004-1)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פרויקט סטירלינג (באנגלית)- אתר האינטרנט הרשמי של אגודת המטוסים המעוררים (באנגלית)
- אתר האינטרנט הרשמי של מפציץ סטירלינג של פיטר ואן גלדרן (באנגלית)
- אתר האינטרנט הרשמי של ייצור אווירי אוסטין ולונגברידג (באנגלית)
Short Stirling Bomber (better quality footage), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 5:17), 28 בדצמבר 2007- Flying the Stirling bomber in World War Two, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 40:43), 16 בינואר 2013
- Remember the Stirling DVD Trailer - War and Military, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:16), 22 בינואר 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Short Stirling – Bomber Command Museum of Canada (באנגלית)
- ^ מטוסי הסטירלינג שהיו בשימוש הממלכה המאוחדת היו בשירות חיל האוויר המלכותי
- ^ Short Stirling – Tangmere Museum, www.tangmere-museum.org.uk