שושלת ג'ין (1115–1234)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סין בסביבות שנת 1111: בסגול - קיסרות ליאו של החיטאיים, בירוק: שיה המערבית - ממלכת הטנגוטים, בכתום - אימפריית סונג של הסינים בני האן

שושלת ג'ין (1234-1115)כתב סיני: במובן המילולי "של זהב", או 金朝 מבטאים בערך "צין צ'או", בכתב פין-יין: Jīn Cháo), הידועה רשמית כשושלת "ג'ין הגדולה" (דא ג'ין - 大金) הייתה שושלת טונגוסית, אחת השושלות האחרונות שמלכו בסין לפני הפלישה המונגולית. היא שלטה בשנים 1234-1115 בצפון-מזרח סין. השושלת מכונה תכופות "השושלת הג'ורצ'נית" או "ג'ין הג'ורצ'נית", מכיוון שהקיסר המייסד שלה, ג'ין טאי-דזו (1123-1115), ושאר מנהיגיה היו ממוצא ג'ורצ'ני - הם השתייכו לשבט "וניאן", אחד מהשבטים הג'ורצ'נים הגדולים והחשובים. הג'ורצ'נים נחשבים למעין אבות של המנצ'ורים.

הג'ורצ'נים היו במקור עם שעסק בחקלאות, בדיג ובציד בעמק הנהר סונגהואה (סונגרי) ובגדות החלק התחתון של הנהר אמור. הם סבלו מהדיכוי של שושלת ליאו (1125-907) ששלטה בצפון סין ושאילץ אותם לשלם מיסים כבדים בסוסים, זהב ודברי ערך אחרים[1]. בהתחלת המאה ה-12 הרים ראש השבט "וניאן", אגודה, את דגל המרד של הג'ורצ'נים נגד שושלת ליאו. המרד נמשך כתשע שנים ונהנה מתמיכת שושלת סונג (1279-960) ששלטה מדרום לאימפרייה ליאו ובירתה הייתה קאיפנג[2]. השושלת קמה בעקבות ניצחון המרד של טאי-דזו נגד שושלת ליאו. אחרי שנת 1125 נהדפו קיסרי ליאו אל האזורים המערביים של סין, בהם נודעו כ"ליאו המערביים" או כ"ממלכת קארה-חיטאי". אחרי שניצחו את ליאו, מנהיגי שושלת ג'ין פרקו את הברית עם סונג ויצאו למלחמה ממושכת נגדם, שנמשכה, בהפסקות, קרוב למאה שנים. בעת שלטונם, אימצו הג'ורצ'נים של ג'ין את המנהגים הסיניים ואף ביצרו את החומה הסינית הגדולה נגד האיום המונגולי. בימי שושלות ג'ין וסונג, הגיע העם הסיני להישגים רבים בתחום התרבות והטכנולוגיה, כגון פיתוח אבק השריפה ותחיית הקונפוציאניזם. קיסרות ג'ין התפשטה ממנצ'וריה בצפון ועד נהר הואי בדרום[2]. בשנת 1234 נפלה קיסרות ג'ין תחת מכות המכבש של הכובש המונגולי ג'ינג'יס ח'אן, לאחר התנגדות ארוכה ועיקשת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואניאן אגודה, המנהיג הג'ורצ'ני שנודע כקייסר ג'ין טאי-דזו, מייסד שושלת ג'ין הגדולה

מלחמות ג'ין-סונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת ג'ין הוקמה בשנת 1115 באזורים ג'ילין וחיילונגג'יאנג של ימינו על ידי מנהיג בשם אגודה, שהיה ראש של שבט ג'ורצ'ני גדול בשם "ואניאן". לפי המסורת, היה אגודה צאצא של חנפו, אבי השבט. אגודה העניק לממלכתו החדשה את השם הסיני ג'ין, לפי משמעות השם הג'ורצ'ני של הנהר אצ'ווהו, כלומר "זהב". נהר זה, שנקרא לימים אשי הוא יובל של הנהר סונגהואה, ממזרח לחרבין.

יריביהם הראשונים של הג'ורצ'נים היו בני החִיטַאיים (Khitans), עם ממוצא פרוטו-מונגולי ששושלת הקיסרים שלהם ליאו, שלטו במונגוליה, בצפון-מזרחה ובצפונה של סין. הם דיכאו את הג'ורצ'נים וגבו מהם מיסים כבדים מנשוא. בשנת 1115 הרים אגודה את דגל המרד של הג'ורצ'נים ובשנת 1121 כרת ברית שנודעה כ"ברית דרך הים" עם הסינים בני האן מממלכת סונג הצפונית, וביחד איתם פלש לשטחי קיסרות ליאו. אגודה הכריז עצמו קיסר, תחת השם הדתי ג'ין טאי-דזו.

בעוד שצבאות סונג כשלו בשדה הקרב, הג'ורצ'נים הצליחו במשימתם והדפו את החיטאיים מערבה אל עבר מרכז אסיה, שם הקימו החיטאיים את ממלכת קארה-חיטאי כמעין "המשך" של השושלת הקיסרית הקודמת.

בשנת 1125, אחרי מותו של טאי-דזו, שושלת ג'ין ביטלה את בריתה עם שושלת סונג ופלשה לצפון סין. כשתבעו מנהיגי סונג את דרומה של קיסרות ליאו, שבה חיו בני האן, המקומיים שחיו עד אז תחת שלטון ליאו התנגדו בחריפות. לעומת זאת כשבאו הג'ורצ'נים, בני ההאן נמנעו מכל התנגדות ומסרו לידיהם את הבירה הדרומית של ליאו, יאנג'ינג, בייג'ינג של ימינו. הג'ורצ'נים נהנו מתמיכתם של האצולה, שהייתה מורכבת מבני האן, בבייג'ינג. בני ההאן ששיתפו בעבר פעולה עם קיסרי ליאו, ידעו ששולת סונג עוינת להם. היו בני האן שערקו אל הג'ורצ'נים מממלכת סונג עצמה. ב-9 בינואר 1127 שדדו כוחות ג'ין את ביאנג'ינג - קאיפנג של ימינו - בירת סונג הצפונית - ולקחו בשבי את הקיסר צ'ין דזונג ואת אביו הקיסר הוי דזונג שהתפטר קודם לכן אחוז בהלה. אחרי נפילת העיר ביאנג'ינג, חלק מהנהגת סונג בראשות הנסיך קאו דזונג נמלטה דרומה וניהלו שם ממלכה הידועה כסונג הדרומית. הם נחמו נגד ג'ין במשך עשור. בשנת 1141 הם חתמו עם שושלת ג'ין את הסכם שאושינג. שה היה הסכם שלום לפיו ויתרה ממלכת סונג על כל השטחים מצפון לנהר הואי והסכימה להוצאה להורג של הגנרל שלה, הפטריוט יואה פיי. ההסכם אושרר ב-1 באוקטובר 1142 כששליח של שושולת ג'ין ביקר בחצר סונג.

ההגירה דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין בסביבות שנת 1142: האימפריות ג'ין "הגדולה" וסונג הדרומית

אחרי כיבוש צפון סין, עברה שושלת ג'ין תהליך של סיניזציה. כשלושה מיליון פולשים, מחציתם ג'ורצ'נים, עברו דרומה אל צפון סין לאורך שני עשורים ומיעוט זה שלט על 30 מיליון אנשים, רוב רובם סינים. לג'ורצ'נים הוקצבו אדמות והם אורגנו ביחידות צבאיות תורשתיות. 300 משקי בית היוו "מוקה" (פלוגה) ואילו 7-10 "מוקה" הרכיבו "מנג-אן" גדוד. ג'ורצ'נים רבים נשאו נשים סיניות בנות האן, אף-על-פי שהאיסור על האצילים הג'ורצ'נים לשאת בנות האן לא בוטל אלא בשנת 1191. אחרי מות הקיסר טאי-זונג בשנת 1135, שלושת הקיסרים הבאים היו נכדים של ג'ין טאי-זו, דרך שלושה מבניו. הקיסר שיזונג (1149-1135) נודע כמלומד שחיבב את הספרות הסינית הקלאסית וכתב שירה בסינית. הוא אימץ את מסורות בני האן, אך מסר את התפקידים הבכירים בממלכה לידי אצילים ג'ורצ'נים.

מאוחר יותר בחייו, התמכר שיזונג לטיפה המרה והוציא להורג פקידים בכירים רבים שהעזו למתוח עליו ביקורת. הוא גם הורה על רציחתם של בכירים מקרב ג'ורצ'ן שהתנגדו לו, גם בקרב השבט המוביל ואניאן. עם זאת ב-1149 הוא עצמו נרצח על ידי קושרים מקרב האצילים וקרובי משפחתו. הוא הוחלף על ידי בן דודו, ואניאן ליאנג. בגלל אכזריותו בפנים הממלכה ומחוצה לה, אחרי מותו נמחק שמו של וניאן ליאנג מרשימת הקיסרים. והכרוניקנים נהגו לכנות אותו בשם "הנסיך של חאילינג".

המרידות בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לכס המלכות בדרך בלתי חוקית, שאף ואניאן ליאנג להשיג לגיטימציה לשלטונו כקיסר סין. ב-1153 הוא העביר את בירת ממלכתו מנפת הוינינג (דרומה של חרבין של ימינו) אל הבירה לשעבר של אימפריית ליאו, יאנג'ינג (בייג'ינג). כעבור 4 שנים, ב-1157 על מנת להנציח את העברת הבירה באופן ממשי, הוא הרס את בתי האצילים בנפת הוינינג. כמו כן שיקם את בירת אימפריית סונג לשעבר, ביאנג'ינג (קאיפנג) שניזוקה ב-1127 והפכה אותה לבירה הדרומית של ממלכתו.

מתוך ניסיון לדכא כל אפשרות על מרד, הוציא ואניאן ליאנג להורג 155 נסיכים. מתוך שאיפה להשתלט על סין כולה, בשנת 1161 הוא תקף את מדינת סונג הדרומית. אולם, בינתיים, הוא נאלץ לעמוד בפני שתי התקוממויות פנימיות בו זמניות: הראשונה בשאנגג'ינג, נחלה ג'ורצ'נית ותיקה, בראשות בן דוד של הקיסר, ואניאן יונג, והשנייה מטעם שבטי החיטאיים. ואניאן ליאנג נאלץ לסגת עם כוחותיו מדרום סין כדי לדכא את המרידות. צבאותיו נחלו תבוסות מידי כוחות סונג בקרב קאישי וקרב טאנגדאו. לבסוף, בעקבות תבוסות אלה, נרצח הקיסר על ידי מפקדי צבאו בדצמבר 1161. גם בנו ויורשו נרצח בעיר הבירה.

על אף שהוכתר לקיסר תחת השם שיזונג באוקטובר 1162, לא הוכר מעמדו של ואניאן יונג בראש הממלכה עד שלא נרצח יורשו של ואניאן ליאנג. דיכוי מרד החיטאיים נמשך זמן רב והסתיים בשנת 1164. סוסיהם הוחרמו, והם נאלצו להתחיל לעסוק בחקלאות. עם זאת כמה יחידות פרשים חיטאיות ושל שבטי קומו-שי (שבט מונגולי שישב בצפון מזרח סין) צורפו לצבא ג'ין. מכיוון שההתקוממויות הפנימית החלישו מאוד את יכולתה של שושלת ג'ין להילחם בשושלת סונג, החלו החצר ג'ין והקיסר שיזונג במשא ומתן על שלום. בשנת 1164 נחתם הסכם לונגשינג והוא כובד למשך 40 שנה.

בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-12, הסדיר הקיסר שיזונג מחדש 200 יחידות "מנג אן" על מנת לבטל מיסים מופרזים ונקט באמצעים לעידוד החקלאות. קיסרות ג'ין הגיעה לשגשוג, וברשותה היה מלאי עודף של תבואה. על אף היותו בקיא בסינית הקלאסית, קידם הקיסר שינזונג את השפה והתרבות הג'ורצ'נית. יצירות רבות מן הקלאסיקה הסינית תורגמו לשפת ג'ורצ'ן. בתקופתו, נוסדה אקדמיה קיסרית ג'ורצ'נית והמבחנים הרשמיים התחילו להתנהל בג'ורצ'נית. שלטונו של שיזונג נשאר בזיכרון הקולקטיבי כתקופה של שלום ושגשוג, עד כדי כך שתקופת שלטונו הושוותה לתקופת שלטונם של שליטים אגדיים מן העבר, כגון יאו ושון.

נכדו של שיזונג, הקיסר ז'אנגדונג (1208-1189), הוקיר גם הוא את המסורות הג'ורצ'ניות, אבל התעמק בתרבות הסינית-האן, ונשא לאישה את אחת מבנות האן. בשנת 1201 הוא ניסח קובץ חוקים שהתבסס במידה רבה על חוקי שושלת טאנג. ב-1207 ניסתה שושלת סונג לפלוש צפונה אך כוחותיהם נהדפו על ידי צבא ג'ין. בהסכם שלום שנחתם בהמשך, נאלצה שושלת סונג לשלם לקיסרות ג'ין מס שנתי גבוה ולערוף את ראשו של האן טואו-ז'ו, ראש הסיעה הניצית בחצר שושלת סונג.

נפילת שושלת ג'ין. הכיבוש המונגולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מן מתחילת המאה ה-13 נמצאה שושלת ג'ין תחת לחצים הולכים וגוברים בצפון מצד המונגולים. בשנת 1205 הוביל המנהיג המונגולי ג'ינגיס ח'אן את המונגולים לראשונה אל שטחי שיה המערביים ושדד אותם בארבעת השנים הקרובות. ב-1211 פלשו כ-50,000 פרשים מונגולים לאימפריית ג'ין והתחילו לגייס לשורותיהם גם מורדים חיטאיים וג'ורצ'נים. צבא קיסרות ג'ין מנה כחצי מיליון לוחמים וביניהם 150,000 פרשים, ולמרות זאת נטש את "הבירה המערבית" דאטונג במסגרת קרב יהולינג. שנה לאחר מכן, פשטו המונגולים צפונה ושדדו את "הבירה המזרחית" של ג'ין וב-1213 צרו על הבירה המרכזית, ג'ונג דואו או יאנצ'ין, היא בייג'ינג של ימינו. ב-1214 הסכימו שליטי ג'ין להסכם משפיל עם המונגולים, אך שמרו לעצמם את עיר הבירה. עם זאת באותו קיץ נטש הקיסר שואנזונג את הבירה המרכזית והעתיק אותה רשמית ל"בירה הדרומית" קאיפנג. כל האזור מצפון לנהר הצהוב נפל כפרי בשל לידי המונגולים. ב-1216 שיכנע המחנה הניצי בחצר ג'ין את הקיסר שואנזונג לתקוף את שושולת סונג, אך לבסוף ב-1219 הובס הצבא של שושלת ג'ין בדיוק באותו מקום על גדות הנהר יאנגצה, שבו נוצח ואניאן ליאנג ב-1161. שושלת סונג לא הצליחה לנהל מלחמה בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת. יתרה מזאת, במאבק הירושה על הכתר ניצח הקיסר איזונג. הקיסר החדש מיהר לסיים את המלחמה ולשוב לעיר הבירה. הוא עשה שלום עם שכניו הטאנגוטים, עם טיבטי ששלט על ממלכת שיה המערבית, והיה בן ברית של המונגולים.

אופן המשטר של שושלת ג'ין שהתבסס על התיישבות צבאית ששיעבדה את המקומיים, השניא את עצמו על האוכלוסייה. את אדמות האחוזות עיבדו האיכרים המקומיים עצמם. אדמות נרחבות הופקעו על ידי הג'ורצ'נים שהפכו אותן לשטחי מרעה או לשמורות ציד. תופעת העבדות שגשגה גם היא; לכל משפחה של איש צבא היה לפחות עבד אחד אם לא שניים, ומשפחות האצילים החזיקו ברשותן לפחות מאה עבדים מקרב המקומיים. האיכרים גויסו בכוח לצבא והוכרחו להצטייד בציוד צבאי ובמזון בכוחות עצמם. לעיתים אולצו לשרת בצבא למשך עשר שנים.

אי לכך, יותר ויותר בני האן וחיטאיים עקרו משום כך לשורות המונגולים כדי להילחם כנגד קיסרי ג'ין. שני מנהיגים סינים מבני האן, שי טיאן-זה וליו היימה, ושיאו ג'אלה החיטאיי, ערקו מצבא ג'ין ופיקדו בהתחלה על שלושה טומנים בצבא המונגולי. ליו היימה ושי טיאנזה שירתו את יורשו של ג'נגיס ח'אן, אוגדיי ח'אן. הם פיקדו על צבאות שלחמו בשם הח'אן המונגולי נגד השיה המערביים. יתר על כך, גנרלים ששירתו בצבא ג'ין דוגמת שי טיאנזה, יאן שי ואחרים, חלקם בני תערובת של ג'ורצ'נים ובני האן, הפכו אט אט לפקידים רמי מעלה ותרמו רבות לארגון ובניית הסדר המנהלי באימפריה המונגולית החדשה[3]. בסופו של דבר נוצרו 4 טומנים של בני האן בפיקודם של ז'אנג לואו, יאן שי, שי טיאנזה וליו היימה, וכן 3 טומני חיטאיים, בפיקודם של הגנרלים החיטאיים שימו בידיאר, טאבויר, ושיאו ז'ונגשי, כשבכל טומן 10,000 לוחמים. בהמשך הצבא המונגולי אסף אליו עריקים הן מג'ין והן מסונג.

ג'ינג'יס ח'אן נפטר בנסיבות טבעיות בשנת 1227 במהלך המערכה כנגד הטאנגוטים משושלת שיה המערבית, והשאיר את הפיקוד על יתר המערכה בידי בנו השלישי ויורשו, אוגודיי ח'אן. זה האחרון הוביל בשנת 1232 פלישה רחבת היקף לשטחיה של קיסרות ג'ין, יחד עם עזרה משושלת סונג שבדרום. ההתנגדות מצידם של שליטי ג'ין הייתה עיקשת, אך כאשר המונגולים הטילו מצור על קאיפנג בשנת 1233, הקיסר אייזונג נמלט מבירתו הנצורה אל העיר קאיז'ו (蔡州). הצבא המאוחד החריב ובזז את העיר בזמן הימלטותו, ושנה לאחר מכן, בשנת 1234, התאבד הקיסר לאחר שהמונגולים הגיעו גם אל קאיז'ו וצרו עליה. זה היה סופה המר של קיסרות ג'ין, ששטחיה חולקו בין המונגולים לבין שושלת סונג.[4]. עם זאת, רנה גרוסאט, היסטוריון צרפתי מן המאה ה-20 שחקר את התקופה, גילה שהמונגולים התפעלו מתעוזתם של הג'ורצ'נים; למרות הכיבוש המונגולי הם העדיפו להמשיך להלחם, אפילו 7 שנים לאחר מותו של ג'ינג'יס ח'אן.

בסופו של דבר, לאחר נפילת ג'ין, התפרקה לאט לאט הברית בין סונג למונגולים. סכסוכים מרים התגלעו ביניהם על גבולות ואופי השליטה בשטחי קיסרות ג'ין לשעבר, והמצב הדרדר לכדי מלחמה מתמדת שהסתיימה בשנת 1279 כאשר קובילאי ח'אן כבש את מה שנשאר משושלת סונג, והפך לאדונה של סין כולה.

קיסרי שושלת ג'ין (1125–1234)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המקדש של הקיסר שם לאחר מותו שם בלידה שנות שלטון סיסמאות השלטון
טאי זו Taizu
太祖
ואניאן אגודה 完顏阿骨打
Wányán Āgǔdǎ
1115–1123 שואו גוו Shōuguó
收國
1115–1116
טיין פו Tiānfǔ 天輔
1117–1123
טאי דזונג Taizong
太宗
ואניאן ווצ'ימאי 完顏吳乞買 Wányán Wúqǐmǎi או ואניאן שנג 完顏晟 Wányán Shèng


1123–1134 טיאן חְװֵי Tiānhuì
天會
1123–1134
שׂי דזונג Xizong 熙宗 ואניאן חה לה 完顏合剌
Wányán Hélá או ואניאן דן
完顏亶
ányán Dǎn
1135–1149 טיאן חווי Tiānhuì
天會
1135–1138
טיאן ג'ואן Tiānjuàn 天眷

1138–1141
חוואנג טונג Huángtǒng 皇統
1141–1149

האילינג וואנג 海陵王 Hǎilíng Wáng ואניאן ליאנג 完顏亮 Wányán Liàng 1149–1161 טיאן דה Tiāndé 天德 ‏ 1149–1153
ג'ן יואן Zhènyuán

貞元 ‏ 1153–1156
ג'נג לונג Zhènglóng 正隆 ‏ 1156–1161

שי דזונג Shizong 世宗 ואניאן יונג 完顏雍 Wányán Yōng 1161–1189 דה דינג Dàdìng 大定 ‏ 1161–1189
ג'יאנג דזונג
章宗
Zhangzong
ואניאן ג'ינג 完顏璟
Wanyan Jing
1190–1208 מינג צ'אנג Míngchāng 明昌 ‏ 1190–1196
צ'נג אן Chéng'ān 承安 1196–1200
טאי חה 泰和 Tàihé ‏ 1200–1208
וויישאו ואנג (衛紹王 Wèishào Wáng) או וויי ואנג (衛王 Wèiwáng) ואניאן יונגג'י 完顏永濟 Wányán Yǒngjì 1209–1213 דה אן Dà'ān 大安 ‏ 1209–1212
צ'ונג צ'ינג Chóngqìng 崇慶 1212–1213
ג'ינינג Zhìníng 至寧 ‏ 1213
שׂואנג דזונג Xuanzong
宣宗
ואניאן שׂון 完顏珣 Wányán Xún 1213–1223 ג'ן יואו Zhēnyòu 貞祐
1213–1217
שׂינג דינג Xīngdìng 興定 1217–1222
יואן גואנג Yuánguāng 元光
1222–1223
אי דזונג ‏ Aizong 哀宗 Wanyan Shouxu ואניאן שואו שׂו 完顏守緒 Wányán Shǒuxù 1224–1234 ג'נג דה Zhèngdà 正大 ‏ 1224–1232
קאי שׂינג Kāixīng 開興 1232 ‏ 1232
טיאן שׂינג Tiānxīng 天興 ‏ 1232–1234
מו די Modi 末帝 ונאיאן צ'נגלין 完顏承麟 Wányán Chénglín 1234

הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקיסרות ג'ין היו מעט מגעים עם שכנתה מדרום, קיסרות סונג ותרבויות שתי הקיסרויות התפתחו בצורה שונה. בימי שושלת סונג התפתח הנאו-קונפוציאניזם מיסודו של ג'ו שי כזרם דתי רשמי של דרום סין, בעוד שבממלכת ג'ין הוא לא נטע שורשים. המלומדים הג'ורצ'נים שמו יותר דגש על הגותו של המלומד והמשורר סו שי (1101-1037).

הבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתם של הג'ורצ'נים הייתה תחילה שמאניסטית ומקומם המקודש היה ההר פאקטו המתרומם בגבול עם הממלכה הקוריאנית קוריו. אחרי שכבשו את צפונה של סין והתבוללו בעם הסיני, הפכה הבודהיזם לדת השלטת באימפריית ג'ין. הבודהיזם שגשג גם בחצר הקיסרית וכן בכל החברה. האסכולה הבודהיסטית צ'אן ("זן בודהיזם") הייתה המשפיעה ביותר. באותה תקופה צירף בכתביו הנזיר ואנסונג (1246-1166) הגיגים שמקורם בבודהיזם, בקונפוציאניזם ובטאויזם. כך עשה כם לי צ'ונפו (1185-1231) בספרו "מינגג'או ג'יג'ייה". לאסכולות הואיאן ולידזונג הייתה חשיבות מינורית.

ההדפסה המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנון בודהיסטי או טריפיטאקה הודפס במחוז שאנשי. היוזמה לכך באה מנזירה בודהיסטית בשם צווי פאג'ן, שנשבעה שתאסוף את התרומות הנחוצות להדפסה חדשה רשמית של הקאנון. לפי האגדה היא שברה לעצמה את הזרוע בכוונה כדי לתת גושפנקא לשבועתה. עבודת ההדפסה הזאת הושלמה בשנת 1173 והוצאה לאור תחת הכותרת "הטריפיטאקה של ג'ין מג'אוצ'נג" או קאנון ג'אוזאנג או הקאנון של שושלת ג'ין. הקאנון המודפס הזה כולל 6,900 מגילות מחולקות ל-1,570 פרקים והוא נחשב להישג חשוב מאוד בתולדות ההדפסה הפרטית הבודהיסטית. הוא גם הטקסט הארוך ביותר שהודפס בימי שושלת ג'ין. הוא נערך מחדש והועשר במגילות חדשות בימי שושלת יואן.

פרט לטריפיטאקה הנ"ל, הודות לתרומות נדיבות של משפחת הקיסר, של פקידים בכירים, של העם הפשוט ושל כהני דת בודהיסטים, נחרטו סוטרות רבות על לוחיות אבן. כמה מהן שרדו רק בפסלים אלה הנחשבים לבעלי ערך רב עבור חלק הבודהיזם בסין.

הסמכת הנזירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר הקיסר נהגה למכור תעודות נזיר על מנת למלא את קופות הממלכה. נוהג זה הוחל בשנת 1162 על ידי שיזונג כדי לממן את מלחמותיו והופסק כעבור שלוש שנים עם סיום הלחימה. יורשו של שיזונג בשלטון, ג'אנדזונג, השתמש באותה שיטה בשנת 1197 כדי לאסוף כסף לטובת הצבא וכעבור שנה - כדי לממן את המאבק ברעב שהשתולל בדאטונג, בירתו המערבית. מכירת תעודות ההסמכה לנזירים שימשה גם מאוחר יותר למימון ב-1207 של המלחמה נגד אימפריית סונג ולמוצא בימי רעב. גם הקיסרים ויישאו (1213-1209) ושואנדזונג (1213-1224) מימנו כך את מלחמתם במונגולים.

הדאואיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאואיזם היה הזרם הדתי השני בהשפעתו בממלכה. הוא נזנח חלקית על ידי שושלת סונג ומנהיגי אימפריית ג'ין הצטרכו לקחת אותו בחשבון בזמנים של רפורמה אידאולוגית. הם עשו מאמץ לתעל אותו, לפעמים באמצעות איסורים, אך במיוחד על ידי הענקת תוארי כבוד והגנה לבתי המקדש שלו. בית הספר הראשון של הדאואיסטים היה "בית הספר של האחדות העליונה" (טאידאו) שהוקם על ידי שיאו באוג'ן (-1166) שעירבב פרקטיקות של אלכימיה פנימית עם תרגילים מסורתיים של "אסכולת האחדות האורתודוקסית". בגלל חוסר עומק שלה הוא נעלם בשלהי המאה ה-13.

לעומת זאת בית הספר הדאואיסטי שהגיע לגדולות וממשיך להתקיים עד עצם היום הזה היה זה של "שלמות האותנטי" (צ'ואנג'ן דאו) מיסודו של ואנג צ'ונגיאנג (1170-1113) ששלח את שבעת תלמידיו לשליחות. הם כונו אחרי מותם "שבעת האבות של צ'ואנג'ן". הם לא הקימו מקדשים. בהשפעת הבודהיזם אסכולה דאואיסטית זו הגדירה מחדש את האלמוות כאלמותיות של הנפש בלבד ולא גם של הגוף. פריחת שירת הצ'י האופיינית לספרות בתקופת ג'ין היא קשורה מאוד לאסכולת צ'ואנג'ן דאו, כש שני שלישים משירי צ'י נכתבו בתקופה זו וחוברו על ידי דאואיסטים צ'ואנז'ן. בית ספר שלישי, "של הטאו הגדול" (דאדאוג'יאו) מיסודו של ליו דרן (-1180), אימץ לבסוף גם הוא את תורת "שלמות האותנטי". הוא התבסס על תשע מצוות קונקרטיות, הוא קיבל השראה מן האתיקה הקונפוציאנית ושם דגש מיוחד על "שלוות סגנון החיים".

ממלכת ג'ין נתנה חסות להוצאה לאור של קאנון דאואיסטי הידוע כ"הקאנון היקר של המטרופולין המסתורי של ג'ין הגדולה" (דא ג'ין שואנדו באודזאנג 大金玄都寶藏). קאנון זה הושתת על גרסה מקוצרת של הקאנון שהודפס על ידי הקיסר סונג חווידזונג (1100-1125) משושלת סונג. הוא הושלם ב-1192 תחת הנהגתו ותמיכתו של הקיסר ג'ין ג'אנגדזונג (1208-1190). בשנת 1188 הורה סבו וקודמו של ג'אנגדזונג, ג'ין שידזונג (1189-1161), שלוחות העץ שעליהן הודפס הקאנון סונג וששימשו בהדפסתו, תועברנה מקאיפנג, הבירה העתיקה של אימפריית סונג, ושהפכה ל"בירה הדרומית" של שושלת ג'ין, אל "מנזר הנצחיות השמיימית" (טיאנצ'אנג גואן - 天長 觀) בבירה המרכזית. מנזר זה שכן במקום שבו נמצא כיום מקדש הענן הלבן של בייג'ינג[5]. ספרים דאואיסטים אחרים הועברו גם כן למנזר אחר בבירה המרכזית. ג'אנגדזונג הטיל על סון מינגדאו (孫明道), האחראי על המנזר, ועל שני פקידים בכירים להכין קאנון שלם נכון להדפסה. סון מינגדאו שלח לכל קצוות האימפריה שליחים שיחפשו אל מכלול הכתבים כדי למצוא מגילות חדשות שאינן מופיעות במהדורת הקאנון של חוויידזונג. באותו זמן הוא דאג לאסוף מירב התרומות האפשריות כדי לממן את ההדפסה העתידית של הקאנון. בשנת 1192 גזר סון את לוחיות העץ שנועדו לשמש להדפסת הקאנון החדש שנעשתה במחוז שאנשי, כלומר באותו מקום כמו הקאנון הבודהיסטי ג'ין. בסופו של דבר כלל הקאנון החדש 6,455 מגילות, אולם מכיוון שהקיסרים נהגו להגיש העתקי הקאנון במתנה, שום קטע ממנו לא שרד.

המדעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שושולת ג'ין ידעה הרפואה הסינית רפורמות חשובות בהשפעת שלושה מורים גדולים שהקימו כל אחד זרם ספציפי בתוכה. הראשון בהם היה ליו ונסו (1200-1120) שהוביל את "אסכולת הקור והצינה". השקפתו פותחה על ידי ג'אנג קונגג'נג (1228-1156) שחיבר את הספר "דאגת הקונפוציאניסטים להוריהם" והנהיג את הזרם השני: "אסכולת התקיפה והטיהור". לבסוף, היה זה לי דונגיואן (1251-1180), מחבר "ספר הלימוד על הטחול ועל הקיבה", שלדידו הסיבה העיקרית למחלות נובעת משני האיברים הנ"ל. התפתחו גם המדעים המדויקים שעזרו לפיתוחם של כלי מלחמה כמו אלו ששימשו במצורים על ערים.

האומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מאת ג'ואן לין
"הצב האלהי" בציור בדיו וצבעים קלים על משי מאת ג'אנג גוויי
ציור מאת ג'ואנג יו

הציור והקליגרפיה הסיניים זכו באימפריית ג'ין לפופולריות דומה לזו של הספרות. המוטיבים האופיינים היו הסוסים. האמנים המפורסמים ביותר באותה תקופה היו ואנג טינגיון בתחום הציור ודאנג הואה-יינג בתחום הקליגרפיה. נשמרו מאותה תקופה גם פסלים רבים. הם מייצגים פקידים בכירים, חיות פנטסטיות, אריות או לוחמים. ידועים במיוחד הפסלים במקדשים בצי שיאנג, בפוגואנג ובשאנהואה שבשאנשי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chi Min-tung An Outline History of China, Foreign Languages Press, Beijing 1958
  • David Sneath, Christopher Kaplonsky (ed)- The History of Mongolia, vol,1 The Pre-Chinggisid Era- Chinggis Khan and the Mongol Empire, Globar Oriental Ltd, Folkstone, Kent 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שושלת ג'ין בוויקישיתוף
  • Ulrich Theobald China knowledge.de.Encyclopedia on Chinese History, Literature and Art

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ An Outline History Of China 1958
  2. ^ 2.0 2.1 David Sneath, Christopher Kaplonsky 2010 עמ' 20
  3. ^ הוק-לאם צ'אן, (1997). "A Recipe to Qubilai Qa'an on Governance: The Case of Chang Te-hui and Li Chih". Journal of the Royal Asiatic Society. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. 7 (2): 257–83
  4. ^ http://www.san.beck.org/AB3-China.html#9
  5. ^ Boltz