שושניק קורגיניאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שושניק קורגיניאן
Շուշանիկ Կուրղինյան
Kurghinians.jpg
לידה 18 באוגוסט 1876
גיומרי, ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בנובמבר 1927 (בגיל 51)
ירוואן, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק אוטוביוגרפית, משוררת, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ארמנים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ארמנית, רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שושניק קורגיניאןארמנית: Շուշանիկ Կուրղինյան; ‏18 באוגוסט 187624 בנובמבר 1927) הייתה סופרת ומשוררת ארמנית שהייתה אחראית להתפתחות זרם שירה סוציאליסטי ופמיניסטי. היא נתנה קול למחוסרי הקול, וראתה את תפקידה כמשוררת כפוליטית מבחינה מהותית.[1]

השיר הראשון שלה פורסם בשנת 1899 בכתב העת "טאראז" (Տարազ), ובשנת 1900 לה את הסיפור הקצר הראשון שלה פורסם בכתב העת "אגביור" (Աղբյուր). לאחר שייסדה את תא הנשים של מפלגת הנצ'אק הלאומנית, קורגיניאן נמלטה לרוסטוב על הדון, על מנת להימנע ממעצר בידי משטר הצאר. אוסף שיריה הראשון, "צלצול השחר", פורסם בשנת 1907, ואחד השירים מתוכו, "אהבת הנשר", תורגם לאנגלית, ונכלל באנתולוגיית שירים ארמנים שפרסמה אליס סטון בלקוול,Armenian Poems: Rendered into English Verse ‏(1917).

אחרי המהפכה הרוסית של 1917, ב-1921, היא חזרה לארמניה הסובייטית, שם התגוררה עד מותה. לאורך חייה, קורגיניאן טיפחה מערכות יחסים משמעותיות עם מובילי עולם התרבות הארמנית,, ביניהם ורטאנאס פפאזיאן, אווטיק ישחקיאן, חובהאנס טומאניאן ועוד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושניק קורגיניאן

שושניק קורגיניאן (לבית פופולג'יאן) נולדה באלכסנדרופול, (היום גיומרי), שבארמניה, למשפחת ענייה ממעמד הפועלים. אביה, הארוט פופולג'יאן, היה סנדלר. שושניק הצעירה זכתה לחינוך בבית ספר לבנות כאשר הזכות לחינוך הורחבה למעמד הפועלים בארמניה בסוף המאה ה-19. בשנת 1895 היא למדה בגימנסיה רוסית, שהיה אחד מני בתי ספר רבים שהקים הצאר אלכסנדר השלישי כדי להפוך את הקווקז לרוסי מבחינת שפה ותרבות, ולהרחיב את הגבולות של האימפריה הרוסית. בבית הספר, השאיפות הספרותית של קורגיניאן היו ידועות, והיא זכתה לעידוד מצד מוריה. בערבים, הייתה מסייעת לאביה בעבודתו, ואף דורשת ממנו תשלום על כך, מה שגרם לביקורת מצד אמה. בחודשי הקיץ הייתה עובדת במפעל קרמיקה כדי לתרום לכלכלת המשפחה.[2]

בגיל 17, היא הקימה את תא הנשים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הנצ'אק, שהייתה מפלגה לאומנית אשר ביקשה את עצמאות ארמניה מהאימפריה הרוסית. הקבוצה, שמנתה 18 נשים, רצתה להשתתף במאבק לשחרור ארמניה, שחלקה המזרחי היה תחת שלטון הרוסים, ואילו חלקה המערבי תחת שליטת האימפריה העות'מאנית. בגיל עשרים ואחת היא נשואה לארשאק קורגיניאן, חבר במחתרת הסוציאליסטית בקווקז. אחרי שיצאו שיריה הראשונים, התפתחה עוינות גדולה כלפיה מצד המשטר ותומכיו, ויצא צו למעצרה בשל פעילות נגד הצאר. משום כך, ב-1903 היא עברה לרוסטוב על הדון עם שני ילדיה, בעוד ארשאק נשאר באלכסנדרופול. שם היא חוותה עוני וקשיים רבים, והחלה להשקיע עצמה בסביבה המהפכנית הרוסית, וחלק מהשירים העוצמתיים והטעונים ביותר נכתבו בין 1907–1909, במהלך המעורבות שלה עם המחתרת הפרולטריאנית.[2]

ספר השירה הראשון שלה, "צלצול השחר" (Արշալույսի ղողանջներ) פורסם, בסודיות, בשנת 1907. הספר היה תגובה ישירה למהפכה הכושלת של 1905. ספרה השני ספג ביקורת קשה ונדחה על ידי הצנזורה הצארית.[3] שיריה העלו סוגיות כגון התנאים הכלכליים הקשים אשר מאלצים נשים עניות לפנות לזנות כדי לשרוד, ועל הניצול הנוראי שהן עוברות. מתחילת דרכה, כללה קורגיניאן רעיונות פמיניסטיים בכתיבתה, מנקודת המבט של אישה ממעמד הפועלים, וייחלה למהפכה חברתית שתיוולד באמצעות המאבק של נשים לשוויון זכויות ושחרור מדיכוי. בחלק משיריה, היא פותחת בקריאה ישירה לאחיותיה הנשים להשיל מעליהן את כבלי הפטריארכיה, ולהתאחד בסולידריות למען המטרה. בשונה ממשוררות רבות בנות זמנה, גם מבין הפמיניסטיות, קוריגיניאן לא האדירה את תפקיד האמהות או את היופי הנשי, אלא התמקדה בהדרה, ניצול, והזנחה של נשים, ובהשתקתן של אלה שנאלצות לתוך מוסד הנישואים.[1] החל מסוף שנות ה-1910 ועד מהפכת אוקטובר, היא המשיכה לכתוב ולהשתתף במיזמים חברתיים, אבל פעילותה הוגבלה בשל בריאות לוקה. אחרי הסירוב לפרסם את ספרה השני, לא פרסמה עוד את עבודותיה בספרים עד אחר מותה, ואת ספרה השני, אוסף, ליקטה ופרסמה בשנת 1939 בתה.[2]

בשנת 1921, שנה לאחר הסובייטיזציה של ארמניה, היא חזרה לאלכסנדרופול, עיר מולדתה, שתחת המשטר הסובייטי שונה שמה ל"לנינקאן". היא נטלה חלק פעיל בבניית המדינה מחדש, והאמינה בכוחה של רוסיה כבעלת ברית למען מולדתה המיוסרת. ב-1925 היא נסעה לחרקוב ולמוסקבה לקבלת טיפול רפואי וחזרה מאוכזבת. ב-1926, לאחר רעידת אדמה בלנינקאן, היא התיישבה בירוואן, שם התקבלה בהתלהבות רבה על ידי המעגלים הספרותיים. קורגיניאן נפטרה בגיל חמישים ואחת בירוואן, ב-24 בנובמבר 1927. היא נקברה בפרק הפנתיאון קומיטאס.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה הסובייטית, עבודתה של קורגיניאן שימשה בעיקר למטרות פרופגנדה, דבר שבפועל מחק את תרומתה האמנותית. על פי חוקרת הספרות ויקטוריה ראו, "הביקורת הספרותית הסובייטית התעלמה מהפנים המגדריים הספציפיים של עבודתה של קורגיניאן, מכיוון שלטענתם, המפלגה הסוציאליסטית תמגר גם את בעיותיהן של נשים, וכל התייחסות ספציפית לסוגיות נשים גונתה כ'בורגנית'. בהקשר כזה, כשהיא מצוירת אך ורק בתור משוררת פרוטלריאנית, היצירה הפמיניסטית שלה נדחקה לשוליים ונותרה בלתי מוכרת. מאז נערכה הכרות מחודשת עם עבודתה, מאז שנות ה-1990, קורגיניאן נחשבת כאחת המייסדות של הספרות הפמיניסטית והפרוטלריאנית הארמנית.[4]

אנדרטה לזיכרונה של שושניק קורגיניאן בפרק הפנתיאו קומיטאס

במקרים רבים גם סר חינה מפני הגורמים המשפיעים הסובייטים, מכיוון שהיא הייתה בוטה מאוד באמונתה אך ורק בכוחו של העם, ובבוז שרחשה למפקדים ומנהלים ובעלי הכוח.[5]

עבודותיה המקוריות שמורות במוזיאון לאמנות וספרות של ארמניה – 59 כתבי יד, כולל מחזות ופרוזה.[2]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות של שושניק קורגיניאן:

  • Արշալույսի ղողանջներ, צלצול השחר, 1907.
  • Հատընտիր, מבחר, 1939.
  • Երկերի ժողովածու. אוסף ספרים, 1947.
  • Բանաստեղծություններ, שירים, 1971.
  • Հատընտիր, מבחר, 1978.
  • Բանաստեղծություններ: Արձակ էջեր: Պիեսներ: Նամակներ, שירים: דפים חופשיים. מחזות: מכתבים, 1981.
  • ב-2006, יצא מטעם אגודת הנשים הארמניות הבינלאומית (AIWA) אוסף שיריה המתורגמים לאנגלית: I Want to Live: Poems of Shushanik Kurghinian

עבודות שנכתבו על שושניק קורגיניאן:

  • Bakhshi Ishkhanian, The Concept of Work and the Worker in the Poetry of Ada Negri, Hakob Hakobian and Shushanik Kurghinian. Nor Nakhijevan, 1909.
  • Hovhannes Ghazarian, Shushanik Kurghinian. Yerevan: National Academy of Sciences, 1955.

המתרגמת העכשווית העיקרית של קורגיניאן, אשר גם כותבת עליה ומכירה אותה לציבורים חדשים ומדרניים, היא שושן אוואגיאן, שהיא סופרת בעצמה, מתרגמת, וחוקרת ספרות. אוואגיאן כתבה שהשכלתה הספרותית תחת המערכת בברית המועצות הגבילה את הידע הספרותי-היסטורי שלה, והיה זה רק כשנסעה ללמוד בארצות הברית שגילתה את קורגיניאן, והפכה את לימוד עבודתה לחלק ממפעל חייה.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שושניק קורגיניאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Exclusive: Shushanik Kurghinian’s The Workers, Ianyan Mag, MARCH 18, 2012
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 A FORGOTTEN HERITAGE, Shushan Avagyan, Armenian News Network / Groong, July 15, 2003
  3. ^ The Heritage of Armenian Literature: From the eighteenth century to modern times, Agop Jack Hacikyan, Wayne State University Press, 2005, ISBN 978-0814332214
  4. ^ Victoria Rowe, A History of Armenian Women's Writing, 1880–1922 (London: Cambridge Scholars, 2003). ISBN 1-904303-23-4
  5. ^ FREE SPIRIT, REBEL AND REVOLUTIONARY, Eddie Arnavoudian, Armenian News Network, February 27, 2006
  6. ^ The Hidden Gem of Armenian Literature. Shushanik Kurghinyan, The Bridge, APRIL 28, 2016