שחקני הקלפים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שחקני הקלפים
Les Joueurs de cartes
Les Joueurs de cartes, par Paul Cézanne.jpg
צייר פול סזאן
תאריך יצירה 18941895
טכניקה וחומרים שמן על בד
ממדים בס"מ 47.5 אורך × 57 רוחב
מיקום מוזיאון ד'אורסה
פריז

שחקני הקלפיםצרפתית: Les Joueurs de cartes) היא סדרת של חמישה ציורים, שנוצרה על ידי הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט פול סזאן בשנות ה-90 של המאה ה-19. היצירות בסדרה נבדלות בגודלן, במספר המשתתפים המשחקים בקלפים ובמיקום המשחק. כמו כן, סזאן יצר מספר סקיצות לציורי הסדרה. אחת מהגרסאות בסדרה נמכרה למשפחת המלוכה בקטר בסכום של 250 מיליון דולר ב-2011. ההערכות הן שהציור נמכר שנית בסכום של בין 225 ל-300 מיליון דולר, מה שהפך אותו לציור הכי נמכר אי פעם עד 2017.[1]

אודות היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה נחשבת כאבן פינה עבור סזאן בשנות ה-90 של המאה ה-19 וכהקדמה ליצירותיו האחרונות.[2] ביצירות מתוארים איכרים מפרובאנס מעשנים ומשחקים בקלפים. כל השחקנים ביצירות הם גברים ומבטם מוטה לכיוון הקלפים שהם מחזיקים בידיהם. ניכר כי השחקנים מרוכזים במשחק, והתקשורת ביניהם מתבצעת דרך הקלפים.[3] סזאן אימץ את המוטיב הזה מסגנון אומנותי צרפתי והולנדי של שחקני קלפים רועשים ושיכורים. הז'אנר כולל גם מוטיב של דרמה. סזאן התאים את הסגנון לציוריו, אבל במקום דמויות רועשות והתרחשות דרמטית הוא צייר אנשים פשוטים באווירה נינוחה.[4] חוץ מבקבוק יין סגור בשלוש מהגרסאות לא נעשה שימוש באלכוהול ובכסף, מוטיב שחזר בז'אנר המדובר. סזאן כנראה הושפע מציור של אחד מאחים לה נאיין (Le Nain) שהוצג במוזיאון ליד ביתו של האמן באקס-אן-פרובאנס.[5] הדוגמנים ליצירה היו איכרים שעבדו באחוזת משפחת סזאן.[6]

למרות שהסדרה כוללת חמישה ציורים, השלושה ציורים האחרונים זהים בכמות השחקנים ובקומפוזיציה. קיימת אי בהירות בנוגע למתי סזאן השלים כל אחת מהיצירות בסדרה, אך מומחים טוענים כי הצייר יצר את הגרסאות הראשונות והפחות מוצלחות בקנבסים גדולים ואילו את הגרסאות הסופיות הוא צייר על קנבסים קטנים יותר. הגרסה הגדולה ביותר בסדרה נעשתה בין השנים 1890 ל-1892, והיא המורכבת ביותר מכל היצירות בסדרה. היא כוללת חמש דמויות; שלושה שחקני קלפים ושני צופים מהצד. השחקנים יושבים ליד שולחן חצי מעוגל. בצד ימין בין שני שחקנים יושב לו נער המרוכז גם הוא במשחק. בצד השני בין שני השחקנים עומד לו צופה נוסף המעשן במקטרת, ככל הנראה מחכה לתורו במשחק. דמותו של אותו צופה נוצרה כדי להוסיף נדבך עומק לציור וכן כדי למשוך את עיניי הצופים ביצירה. הסופר ניקולס וואדלי תיאר את היצירה כ"מתח בין הפכים". אלמנטים כמו צבע, סוג הבגדים, צורת הכובעים אור וצל מביאים לניגודיות עקב השוני בין הדמויות.[7] בגרסה הזו הניגודיות היא החזקה ביותר מבשאר ציורי הסדרה. הגרסה הגדולה מוצגת בקרן בארנס בפילדלפיה, פנסילבניה.

גרסה יותר מרוכזת של היצירות עם ארבעה שחקנים נחשבת לציור השני בסדרה. הציור מוצג במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק, וגודלו הוא כחצי מהיצירה שנמצאת בקרן בארנס. הקומפוזיציה בציור זהה לקודמת עם שוני בחסרונו של הילד הצופה, פרספקטיבה קרובה יותר של המתבוננים ביצירה וחלל מועט בין השחקנים. בגרסה הקודמת אחד השחקנים והילד לא חובשים כובע, אולם בגרסה הזו כולם חובשים כובע. בנוסף, אין בגרסה זו את המדף עם האגרטל ואת החלק ממסגרת של התמונה במכרז היצירה, ונותרו רק ארבע המקטרות התלויות על הקיר. הגרסה של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות יותר בהירה עם פחות התמקדות בצבעים הכחולים. הגרסה עברה בדיקת קרני רנטגן והתגלו בה רישומי בסיס ושכבות רבות של צבע שמן. לאור אותו גילוי, ייתכן כי זאת הגרסה המוקדמת מבין שתי הגרסאות הגדולות בסדרה מבחינה כרונולוגית. יתר על כן, בסקיצה ניכר שסזאן צייר כל אחד מהשחקנים בנפרד ולא כקבוצה.[8]

בשלוש הגרסאות האחרונות, סזאן פתר את הבעיה המרחבית של הצגת הקבוצה על ידי כך שהוא התרכז בפרטים המהותיים בציור ללא פרטים מיותרים.[9] הוא צייר סצנה של שני שחקנים ללא צופים. השחקן השמאלי חובש כובע צילינדר, מעשן במקטרת, לבוש באופן פורמלי ויושב בצורה זקופה. השחקן הימני חובש כובע נמוך, לא מעשן, לובש בגדים פחות פורמליים ונשען על השולחן. אפילו הקלפים בין השחקנים נבדלים ביניהם עקב הצל והאור. בכל אחד מהציורים של שני השחקנים ישנו בקבוק יין המשמש חיץ ביניהם. הגרסה המוכרת ביותר, וככל הנראה האחרונה בסדרה, מוצגת במוזיאון ד'אורסה שבפריז. זוהי גם הגרסה הקטנה ביותר בסדרה.

בגרסה של מוזיאון ד'אורסה דמותו של השחקן השמאלי מוצגת במלואה בעוד השחקן הימני מוצג באופן חלקי.[10] השימוש בצבעים בגרסה הזו הוא מתון יותר מבשאר הגרסאות. בשנת 1961, הגרסה נגנבה בעת שהייתה מוצגת בתערוכה זמנית ביחד עם עוד שבע יצירות נוספות של סזאן. ממשלת צרפת אף הנפיקה בול לכבוד היצירה האבודה, אולם לאחר מספר חודשים כל היצירות הגנובות הוחזרו בתמורה לכופר.[11]

אחת משתי הגרסאות הנוספות בסדרה מוצגת במכון קורטולד לאמנות שבלונדון והאחרת נמצאת באוסף פרטי. בפברואר 2012, המגזין "Vanity Fair" דיווח כי משפחת המלוכה בקטר רכשה את אחת הגרסאות בסכום מוערך של בין 250 ל-320 מיליון דולר מג'ורג' אמביריקוס במהלך שנת 2011.[12]

יצירות נוספות בסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Qatar Purchases Cézanne's The Card Players for More Than $250 Million, Highest Price Ever for a Work of Art", Vanity Fair (באנגלית)
  2. ^ "Paul Cézanne: The Card Players, Courtauld Gallery, review", The Telegraph (באנגלית)
  3. ^ "Another view Cézanne's The Card Players", The Guardian (באנגלית)
  4. ^ "Workers at Rest: Smoking and Playing Cards", The New York Times (באנגלית)
  5. ^ Gaunt, William (1970). Impressionism: A Visual History. New York: Praeger Publishers. p. 256
  6. ^ Salinger, Margaretta M. (Summer 1968). "Windows Open to Nature". The Metropolitan Museum of Art Bulletin. The Metropolitan Museum of Art. 27 (1). 18 April 2011.
  7. ^ Wadley, Nicholas (1975). Cézanne and his art. New York: Galahad Books. p. 58. ISBN 0-88365-248-X.
  8. ^ "New Lessons on an Old Hand", The Wall Street Journal (באנגלית)
  9. ^ Howard, Michael (1990). Cézanne. New York: Gallery Books. p. 118. ISBN 0-8317-2827-2.
  10. ^ Schapiro, Meyer (1988). Cézanne. New York: Harry N. Abrams. p. 94. ISBN 0-8109-1043-8.
  11. ^ Murphy, Richard A (1968). The World of Cézanne. New York: Time-Life Books. pp. 119–20.
  12. ^ "The Most Wanted Works of Art", ARTnews (באנגלית)