מדינת חסות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שטח חסות)

במדע המדינה, מדינת חסות (או פרוטקטורט) היא מדינה או ישות אזורית ופוליטית בעלת זהות עצמית, המקבלת על עצמה כניסה למערכת יחסים לא שוויונית עם מעצמה גדולה וחזקה ממנה. זהי טריטוריה תלויה הנהנית מאוטונומיה ברוב ענייניה הפנימיים, תוך הכרה בסוזרניות של מדינה חזקה יותר מבלי להיות מסופחת אליה.[1] מדינת החסות מקבלת, בהסכם פורמלי, המוכר במשפט הבינלאומי, את "חסותה" הצבאית, ולעיתים גם התרבותית, של המדינה החזקה ממנה. המדינה החזקה נהנת מהרחבת שליטתה עם השקעה יחסית נמוכה.[2]

שטח חסות אינו שטח כבוש. בעוד כיבוש קולוניאליסטי הוא מהלך חד צדדי וכוחני, מצד המעצמה הכובשת, הרואה עצמה כעליונה מבחינה תרבותית ומוסרית; הרי שהסכם על מדינת חסות הוא הסכם מדיני הדדי. בהסכם זה יש לשני הצדדים אינטרס, לעיתים קרובות צבאי הגנתי, כנגד צד שלישי. עם זאת ישנם גם מקרים בהם מדינה כובשת כופה על המדינה הנכבשת הסכם חסות על מנת להסיר לחץ מעליה, למשל מתן עצמאות חלקית למצרים על ידי בריטניה ב־1922.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות חסות הן אחד המבנים העתיקים ביותר ביחסים בין-לאומיים, ומוכרים מאז האימפריה הרומית. Civitates foederatae היו ערים שלא היו חלק מהאימפריה הרומית אך היו כפופות לרומא ביחסי החוץ שלהן. בימי הביניים, היו מספר דגמים של מדינות חסות. אנדורה הייתה מדינת חסות של צרפת וספרד מאז המאה ה-13.[2][3] במאה השש עשרה, קמברה, ורדן ושטרסבורג היו מדינות חסות עד שהשתלבו בממלכה הצרפתית.[3]

יחסי חסות המודרניים התגבשו במאה ה-19. ג'יימס קרופורד מונה שלושה סוגים של יחסי חסות: יחסי חוץ, מדינת חסות והגנה קולוניאלית.[4]

טיפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים רבות, מדינת חסות קשרי חוץ ישירים רק עם מדינת המגן. היא מעבירה את ניהול כל ענייניה הבינלאומיים החשובים יותר למדינה האחרונה.[5][1] באופן דומה מדינת החסות לא תוביל פעולה צבאית בעצמה, אלא תסתמך על מדינת המגן להגנתה.

מדינות מוגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מדינות ללא צבא

במדינה מוגנת, ביטחון המדינה מופקד בידי מדינה או מדינות אחרות. מדינת החסות מנהלת בצורה חופשית למדי את יחסי החוץ שלה. [3]

הגנה קוֹלוֹנִיאָלִית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגנה קולוניאלית העצמה מנהלת גם את עניינים הפנים של מדינת החסות. לאחרונה יש אוטונומיה פורמלית. מדינות באפריקה נכנסו לקטגוריה זו. למשל ניגריה, בין השנים 1900 ל-1914 ניגריה הייתה מחולקת לשני מדינות חסות בריטיות: פרוטקטורט צפון ניגריה ופרוטקטורט דרום ניגריה שמוזגו בסיומה לקולוניה בריטית אחת – קולוניה ופרוטקטורט של ניגריה (אנ'). משפטנים בינלאומיים טוענים כי מדינות שהיו תחת הגנה קולוניאלית אינן מדינות חסות אלא חלק מהמעצמה נותנת החסות.[3] הן למעשה קולניאלות לכל דבר ועניין.[6]

דוגמאות למדינות חסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1829 פנה סולטאן שארג'ה לבריטניה,בבקשה להפוך למדינת חסות בריטית, על מנת להגן על עצמו מפני כיבוש השלטון העות'מאני. דוגמה אחרת היא פנייתו של מלך לסוטו למלכה ויקטוריה בשנת 1868 בהצעה לקבלתה של לסוטו כמדינת חסות בריטית. ואכן, ההכרזה על לסוטו כעל מדינת חסות מנעה את כיבושה בידי דרום אפריקה, המקיפה אותה מכל צדדיה, ושמרה על קיומה. דוגמאות נוספות להסכם חסות הן הקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1938 וכן הקמת הרפובליקה הסלובקית הראשונה כמדינת חסות בשטח מזרח הפרוטקטורט בשנת 1939. בהסכמת הנאצים זכתה סלובקיה באופן זמני בעצמאות מדינית מוגבלת מאוד.

פירוק הסכם החסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמדובר בהסכם הדדי, הרי ששני הצדדים בהסכם אינם שווים בעוצמתם הצבאית, דבר שעלול להביא לקושי כאשר הצד החלש יותר מעוניין לסיים את ההסכם, בניגוד לעמדת הצד החזק. לכן, ישנם מקרים בהם פירוק הסכם החסות הוא קשה, ונעשה לאחר מאבק פוליטי ומזוין ארוך ומתיש.

דוגמה למקרה כזה ניתן למצוא במקרה של מדינת החסות מרוקו. בהסכם פס, בשנת 1912, הוחלט על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות של צרפת. בכך קיבלה מרוקו את הגנתה הצבאית של המעצמה הצרפתית כנגד האיום הגרמני, ומנעה את כיבושה האפשרי בידי גרמניה. הסכם זה, שהתאים לתחילת המאה העשרים, לא התאים לשאיפותיה הבדלניות של מרוקו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה פסקה מלהוות איום צבאי. אולם פירוק הסכם החסות לא היה מקובל על ממשלת צרפת. במסגרת התנגדותה לפירוק ההסכם, כפתה צרפת על סולטאן מרוקו מוחמד החמישי לצאת מתחומי ארצו לגלות, מאחר שסברה כי הצהרותיו היוו איום מדיני על ההסכם. רק בשנת 1956, לאחר מאבק מר, קיבלה מרוקו את עצמאותה המדינית והשתחררה מהסכם פס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 W. Reisman, Reflections on State Responsibility for Violations of Explicit Protectorate, Mandate, and Trusteeship Obligations, Michigan Journal of International Law 10, 1989-01-01, עמ' 231–240
  2. ^ 1 2 Stephen D. Krasner, Abiding Sovereignty, International Political Science Review / Revue internationale de science politique 22, 2001, עמ' 229–251
  3. ^ 1 2 3 4 Niels van Willigen, Peacebuilding and Recognition of States: Failures of the International Territorial Administrations in Bosnia and Herzegovina and Kosovo, Peter Lang, 2013, עמ' 16-17
  4. ^ JAMES CRAWFORD, International Law Conditions for the Creation of States, Oxford University Press, 2007-03-15, עמ' 286-288, מסת"ב 978-0-19-922842-3
  5. ^ Jong-pil Yoon, Establishing expansion as a legal right: an analysis of French colonial discourse surrounding protectorate treaties, History of European Ideas 46, 2020-08-17, עמ' 811–826 doi: 10.1080/01916599.2020.1722725
  6. ^ Ralph Wilde, International territorial administration: how trusteeship and the civilizing mission never went away, Oxford: Oxford university press, 2008, עמ' 299-300, מסת"ב 978-0-19-927432-1