שיאנפנג, קיסר סין
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, תרגמת, היעדר מקורות. | |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, תרגמת, היעדר מקורות. | |
 | |||||
| לידה |
17 ביולי 1831 ארמון הקיץ הישן, שושלת צ'ינג  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 באוגוסט 1861 (בגיל 30) אתר הנופש ההררי והמקדשים שסביבו בצ'נגדה, הרפובליקה העממית של סין | ||||
| מקום קבורה |
Dingling (Qing dynasty) | ||||
| שם לידה |
ᡳ ᠵᡠ | ||||
| מדינה |
שושלת צ'ינג | ||||
| השקפה דתית |
בודהיזם | ||||
| בנות זוג |
Empress Xiaodexian
| ||||
| ילדים |
טונג־ג'ה, Prince Min of the Second Rank, Kurun Princess Rong'an | ||||
| |||||
  | |||||
הקיסר שיאנפנג (17 ביולי 1830 – 22 באוגוסט 1861), או בשם הארמון שלו הקיסר ווזונג של צ'ינג, שמו המולד יִיג'וּ (奕詝), היה הקיסר התשיעי של שושלת צ'ינג, אשר שלט בסין משנת 1850 עד לפטירתו בשנת 1861. שלטונו של הקיסר שיאנפנג עבר מספר מרידות ומלחמות קשות שפגעו מאוד באימפריה, כולל מרד טאיפינג, מרד ניאן ומלחמת האופיום השנייה (מלחמת החץ). שלטונו ושלטון אביו היו נקודת המפנה של סין ותחילתה של נפילת השושלת ו"מאה שנות ההשפלה".
משפחה וצעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ייג'ו נולד בשנת 1831 בארמון הקיץ הקיסרי הישן, שמונה קילומטרים צפונית-מערבית מבייג'ינג. הוא היה בן שבט המנצ'ו אייסין גיורו, והיה בנו הרביעי של קיסר דאוגואנג. אמו, קוואן, הייתה הקיסרית הגדולה, משבט בני המנצ'ו ניוהורו, שהפכה למעשה לקיסרית רק בשנת 1834. משם והלאה היא ידועה כקיסרית שיאוקוונצ'נג. היה ידוע כי ייג'ו היה בעל יכולת בספרות ובמינהל כבר מגיל צעיר, יכולותיו, אשר עלו על אלה של מרבית אחיו, הרשימו את אביו, ולכן למרות היותו בן רביעי החליט אביו למנות אותו ליורשו.
שלטונו המוקדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ייג'ו ירש את כס המלוכה בגיל 19, עם מות אביו בשנת 1850, והיה קיסר צעיר יחסית. הוא ירש שושלת שהתמודדה לא רק עם אתגרים פנימיים אלא גם חיצוניים. כותרת שלטונו של ייג'ו, שיאנפנג, שפירושה "שגשוג אוניברסלי", לא שיקפה את המצב בקיסרות. בשנת 1850 החלה הראשונה מתוך סדרת מרידות פופולריות, שכמעט והרסו את שושלת צ'ינג. מרד טאיפינג החל בדצמבר 1850, כאשר הונג שיצ'יואן, מנהיג האקה של כת נוצרית סינקרטית, ניצח כוחות מקומיים שנשלחו לפיזור חסידיו. הונג הכריז על הקמת הממלכה השמיימית טאיפינג, והמרד התפשט למספר מחוזות במהירות מדהימה. בשנה שלאחר מכן החל מרד ניאן בצפון סין. בניגוד למורדי טאיפינג שהושפעו מהנוצרים, לתנועת ניאן לא הייתה תוכנית פוליטית ברורה, אך הם הפכו לאיום רציני על בירת צ'ינג, בייג'ינג, עם הניידות של צבאותיהם הפרוסים. הכוחות הקיסריים בצ'ינג ספגו תבוסות חוזרות ונשנות בידי שתי תנועות המורדים.
מרידות ומלחמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1853, המורדים בטאיפינג כבשו את נאנג'ינג ולמשך זמן מה נראה היה שבייג'ינג תיפול בהמשך; אך המשלחת הצפונית בטאיפינג הובסה והמצב התייצב. הקיסר שיאנפנג שיגר כמה כוחות גנרלים בולטים, כמו זנג גופאן והגנרל המונגולי סנג 'רינצ'ן, כדי לדכא את המרידות, אך הם רק זכו להצלחה מוגבלת. המרד הגדול ביותר של אנשי מיאו נגד השלטון הסיני בהיסטוריה החל בשנת 1854, והחריב את האזור עד שדוכא לבסוף בשנת 1873. בשנת 1856סוכל ניסיון להשיב את נאנג'ינג ומרד פנתאי פרץ ביונאן. בינתיים, אירוע קל ראשוני בחופים עורר את מלחמת האופיום השנייה. כוחות אנגלו-צרפתים, לאחר שהציתו כמה קרבות (הם לא ניצחו בכולם) בחוף שליד טיינג'ין, ניסו לנהל "משא ומתן" עם ממשלת צ'ינג. קיסר שיאנפנג האמין בעליונותו הסינית ולא הסכים לדרישות הקולוניאליות. הוא העניק לנסיך גונג סמכות לנהל משא ומתן מספר פעמים, אולם היחסים הידרדרו לחלוטין כאשר דיפלומט בריטי, סר הארי פארקס, נעצר במהלך המשא ומתן ב-18 בספטמבר. הפלישה האנגלו-צרפתית התנגשה בפרשים המונגולים של סנג 'רינצ'ן ב-18 בספטמבר בסמוך לז'נג'יואן לפני שהמשיכה לעבר פרברי בייג'ינג לקרב מכריע במחוז טונגז'ו, בייג'ינג. ב-21 בספטמבר, בקרב על פליקאו, הושמדו כליל 10,000 אנשי צבאו של סנג 'רינצ'ן, כולל פרשי העלית המונגולים שלו, לאחר כמה התנגשויות חזיתיות מול כוח האש המרוכז של הכוחות האנגלו-צרפתים, שנכנסו לבייג'ינג ב־6 באוקטובר.
ב-18 באוקטובר 1860 המשיכו הכוחות הבריטים והצרפתים לבזוז ולשרוף את ארמון הקיץ הישן ואת ארמון הקיץ החדש. לאחר שנודע לו על חדשות אלה, הידרדרה בריאותו של הקיסר שיאנפנג במהירות. במהלך שלטונו איבדה סין חלק ממנצ'וריה לאימפריה הרוסית. בשנת 1858, על פי הסכם אייגון, השטח בין הרי סטנובוי לנהר אמור הוענק לרוסיה, ובשנת 1860, על פי הסכם בייג'ינג, גם האזור שממזרח לנהר אוסורי. לאחר אותה אמנה, הקימו הרוסים את העיר ולדיווסטוק באזור שסיפחו. במהלך המשא ומתן עם המעצמות האירופיות ברח הקיסר שיאנפנג ופמלייתו הקיסרית למחוז ג'הול בתואנה של עריכת משלחת הציד הקיסרית השנתית. כשמצבו הבריאותי החמיר, הידרדרה גם יכולתו של הקיסר לשלוט, ואידאולוגיות מתחרות הביאו להיווצרותם של שני פלגים נבדלים - האחד בראשותו של הגורם הבכיר סושון והנסיכים זייאיואן ודואנהואה, והשני בראשות אשת הקיסרות, שנתמכה על ידי הגנרל רונגלו והבריננים של שבט יהא נארה.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיסר סין שיאנפנג נפטר ב-22 באוגוסט 1861 באתר הנופש צ'נגדה, 230 ק"מ צפונית-מזרחית לבייג'ינג. ממשיך דרכו היה בנו בן השש שנשאר בחיים, זאיצ'ון. יום לפני מותו זימן קיסר שיאנפנג את שושון ותומכיו למיטתו ומסר להם צו אימפריאלי שהכתיב את מבנה הכוח במהלך שלטונו של בנו הצעיר עד לבגרותו. ההוראה מינתה שמונה גברים - זייאיואן, דואנאהו, ג'ינג'שו, סושון, מוין, קואנגיואן, דו האן וג'יאו יויינג - כמועצת עוצרי שלטון של שמונה חברים כדי לסייע לזייצ'ון, שלימים הוחתם כקיסר טונג-ג'ה.[1] שיאנפנג נתן לשמונת הגברים את תפקיד עוצרי השלטון, אך על החלטותיהם היה צורך לקבל את אישורם של אשתו האצילית והקיסרית השותפה ג'ן. על פי המסורת, לאחר מותו של קיסר היו נציגי השלטון אמורים ללוות את גופתו לבירה. הקיסרית האצילית והקיסרית השותפה ג'ן, שהיו ידועות כעת בשמן הקיסרית האלמנה צה שי והקיסרית האלמנה שיאן, הקדימו לנסוע לבייג'ינג ותכננו הפיכה עם הנסיך גונג, שהדיח את שמונת העוצרים. לאחר מכן שלטה למעשה הקיסרית האלמנה צה שי בסין במשך 47 שנים כעוצרת הכס. הקיסר שיאנפנג הובא למנוחות בקברי צ'ינג המזרחיים, 125 ק"מ 75 מזרחית לבייג'ינג, במתחם המאוזוליאום של דינג (定; מואר "שקטה").
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיאנפנג, קיסר סין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ S. A. M. Adshead, Frederic Wakeman, The Fall of Imperial China., Pacific Affairs 49, 1976, עמ' 697 doi: 10.2307/2756682
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |