לדלג לתוכן

שיא התקופה הקרחונית האחרונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיא התקופה הקרחונית האחרונה
Last Glacial Maximum (LGM)
מפת תבליט המציגה את פני כדור הארץ בשיא התקופה הקרחונית האחרונה. המפה חושפת את היבשות במצבן ה"ערום" מקרחונים ומדגישה את נסיגת האוקיינוסים. ירידה דרמטית זו חשפה מדפי יבשת וגשרים יבשתיים נרחבים: ברינגיה שחיברה בין אסיה לאמריקה, דוגרלנד שחיברה את האיים הבריטיים לאירופה, וסונדאלנד שאיחדה את איי דרום-מזרח אסיה למסה יבשתית אחת
תקופה התקופה הקרחונית האחרונה
טווח תאריכים האלף ה־19 לפני הספירה עריכת הנתון בוויקינתונים

שיא התקופה הקרחונית האחרונה (באנגלית: Last Glacial Maximum, ובקיצור: LGM) היה השלב האחרון במהלך התקופה הקרחונית האחרונה שבו יריעות הקרח היבשתיות הגיעו להתפשטותן המרבית.

תקופה זו התרחשה בקירוב בין 26,000 ל-19,000 שנים לפני זמננו,[1] והיא מייצגת את אחד משיאי הקור והיובש בהיסטוריה האקלימית המאוחרת של כדור הארץ. בתקופה זו שררו טמפרטורות גלובליות נמוכות משמעותית בהשוואה לימינו, ויריעות קרח אדירות כיסו חלקים נרחבים מאמריקה הצפונית, צפון אירופה ואסיה. הצטברות המים בקרחונים גרמה לירידה דרמטית של כ-125 מטרים במפלס פני הים, תהליך שחשף גשרים יבשתיים נרחבים ואפשר נדידת בעלי חיים ובני אדם בין יבשות.

בעוד שמרבית העולם סבל מיובש קיצוני ומהתפשטות מדבריות, טונדרות וערבות עשב קפואות, באזורים מסוימים כמו הלבנט (ובכללו ארץ ישראל), הירידה בשיעורי ההתאיידות עקב הקור עלתה על הירידה בכמות המשקעים, מה שיצר מאזן מים חיובי שהפך את האזור למקלט אקלימי עבור מיני חי וצומח ואוכלוסיות אנושיות.[2]

טווחי ההתרחשות המדויקים של שיא התקופה הקרחונית האחרונה אינם מוסכמים באופן מלא, והם משתנים בהתאם לשיטות התיארוך והקריטריונים המחקריים. בבריטניה מכונה התקופה בשם "דימלינגטון סטדיאל", ומתוארכת לטווח רחב יותר שבין 31,000 ל-16,000 שנים לפני זמננו.[3] במקביל, קיימת שונות אזורית ניכרת בעיתוי שיא ההתקרחנות בין חצי הכדור הצפוני והדרומי.

שיא התקופה הקרחונית האחרונה הוא אחד הפרקים הנחקרים ביותר בפלאוקלימטולוגיה. חקר התקופה מספק מידע על תגובת מערכת האקלים לשינויים באילוצים חיצוניים ולפעולתם של משובים אקלימיים. נתונים אלה משמשים לאימות מודלים אקלימיים ולהערכת שינויי אקלים עתידיים.[4]

רקע אקלימי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזורי אקלים גלובליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שחזור נתוני אקלים מ-420,000 השנים האחרונות על פי ליבות קרח מתחנת ווסטוק, אנטארקטיקה. הנתונים מציגים התאמה בין טמפרטורה, ריכוז פחמן דו-חמצני וריכוז אבק: בתקופות קרחוניות הטמפרטורות וריכוז גזי החממה יורדים, בעוד שריכוז האבק עולה; בתקופות בין-קרחוניות מתרחש דפוס הפוך.

האקלים של כדור הארץ משתנה לאורך ההיסטוריה הגאולוגית במחזורים הפועלים בטווחי זמן שונים, החל מעשרות מיליוני שנים ועד לאלפי שנים בודדות. שינויים אלו מעצבים את תפוצת הקרחונים, את מפלס פני הים, את מחזורי האטמוספירה והאוקיינוסים ואת תנאי החיים על פני כדור הארץ. במסגרת זו, שיא התקופה הקרחונית האחרונה אינו נתפס כאירוע מבודד של קור קיצוני, אלא כנקודת שיא בתוך מערכת של מחזורים אקלימיים משולבים.

ברמת המאקרו, כדור הארץ נע בין שני מצבי יסוד אקלימיים: "עולם חממה" (שימוש בתבנית אנ עבור "Greenhouse Earth" בשפה en אך ערך זה לא קיים בשפה זוGreenhouse Earth), שבו הטמפרטורות גבוהות והקטבים חסרי שכבות קרח קבועות, ו"עולם בית קרח" (שימוש בתבנית אנ עבור "Icehouse Earth" בשפה en אך ערך זה לא קיים בשפה זוIcehouse Earth), שבו מתקיימות יריעות קרח יבשתיות לפחות באחד הקטבים.[5] כדור הארץ מצוי כיום במצב של עולם בית קרח, במסגרת עידן הקרח של הקנוזואיקון המאוחר, שהחל כ-34 מיליון שנים לפני זמננו עם התקררות אנטארקטיקה והיווצרות כיפת הקרח הקוטבית שלה.[6]

בתוך עידני הקרח מתרחשים מחזורים של תקופות קרחוניות ותקופות בין-קרחוניות. בתקופות קרחוניות מתפשטות יריעות קרח נרחבות לעבר פנים היבשות, בעוד שבתקופות בין-קרחוניות הקרחונים נסוגים אל הקטבים והאזורים ההרריים הגבוהים. במהלך מיליון השנים האחרונות התרחשו מחזורים אלו בקצב ממוצע של כ-100,000 שנים. בתוך התקופות הקרחוניות עצמן מתרחשות תנודות קצרות יותר של התקררות והתחממות, הידועות כסטדיאלים ואינטרסטדיאלים, שנובעות משינויים בדינמיקה שבין האוקיינוסים לאטמוספירה.[7]

התקופה הקרחונית האחרונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת חצי הכדור הצפוני המציגה את התפשטות הקרח המקסימלית (מסומנת בשחור) במהלך התקופות הקרחוניות של הרביעון. ניתן להבחין בכיסוי הנרחב של יריעת הקרח לורנטייד בצפון אמריקה והיריעה הפנוסקנדינבית באירופה וצפון אסיה.
ערך מורחב – התקופה הקרחונית האחרונה

התקופה הקרחונית האחרונה נמשכה בקירוב מ-115,000 שנים לפני זמננו ועד תחילת התקופה הבין-קרחונית הנוכחית, ההולוקן, כ-11,700 שנים לפני זמננו. היא מהווה את המחזור הקרחוני המלא האחרון במסגרת התקרחנות הרביעון (אנ'), ואת הפרק המאוחר ביותר בעידן הקרח של הקנוזואיקון המאוחר.

לפני המחזור הנוכחי, חווה כדור הארץ את התקופה הקרחונית הלפני-אחרונה (אנ'). תקופה זו הגיעה לשיאה כ-140,000 שנים לפני זמננו והייתה אחת הקשות והקרות בתולדות הרביעון; בחלק מהאזורים הגיעו יריעות הקרח לממדים דומים, ואף גדולים יותר בחלק מהאזורים, מאלו של השיא האחרון.[8]

סיומה של התקופה הקרחונית הלפני-אחרונה הוביל לתקופה הבין-קרחונית האחרונה (כ-130,000 עד 115,000 שנים לפני זמננו), שבה הטמפרטורות הגלובליות היו גבוהות בעד 2 מעלות צלזיוס מהתקופה הקדם-תעשייתית, ומפלס פני הים היה גבוה ב-6 עד 11 מטרים מהמפלס המודרני.[9] התקופה הבין-קרחונית האחרונה סיפקה הצצה לעולם שבו הקטבים מופשרים ברובם, אך הסתיימה עם תחילתו של תהליך ההתקררות שהוביל למחזור הקרחוני האחרון.

לאורך למעלה מ-100,000 שנים, האקלים לא היה קפוא באופן אחיד, אלא התאפיין בתנודתיות ניכרת; אירועי התחממות מהירים וקצרים נקטעו שוב ושוב על ידי צניחות טמפרטורה חריפות. מבחינה כרונולוגית, נהוג לחלק רצף זה לשלבים איזוטופיים ימיים.[א][10]

נקודת מפנה משמעותית בדרך אל השיא התרחשה כ-70,000 שנים לפני זמננו (שלב MIS 4), אז התבססו יריעות הקרח הגדולות – הלורנטייד בצפון אמריקה והפנוסקנדינבית באירופה – והחלו לשנות את דפוסי הרוחות, הזרמים ומאזן האנרגיה הגלובלי.[11][12] לקראת סוף שלב MIS 3, כ-30,000 שנים לפני זמננו, גברה צבירת הקרח הגלובלית, התנודות החמימות שככו, ויריעות הקרח החלו בהתקדמותן הסופית והמסיבית ביותר.[13]

הגורמים לשיא הקרחוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיאגרמה הממחישה את שלושת מחזורי מילנקוביץ' העיקריים: אקסצנטריות של מסלול כדור הארץ, נטיית ציר הסיבוב (22.1°–24.5°) ונקיפת הציר. מחזורים אלו משפיעים על התפלגות קרינת השמש המגיעה לכדור הארץ, ובכך משמשים גורם מסלולי מרכזי במחזורי הקרחונים.

שיא התקופה הקרחונית האחרונה נבע משילוב בין אילוצים אסטרונומיים לבין משובים פנימיים במערכת כדור הארץ, אשר יחד קיבעו מצב של קירור גלובלי ממושך ויציבות יחסית של יריעות קרח. תהליך זה הונע תחילה על ידי שינויים מחזוריים במסלול כדור הארץ, אך התעצם והתקבע באמצעות מנגנונים פנימיים באטמוספירה ובאוקיינוסים.[14]

הגורם הראשוני להתקררות היה מחזורי מילנקוביץ', הכוללים שינויים באקסצנטריות המסלול (אנ'), בנטיית ציר הסיבוב ובנקיפת הציר.[15] שינויים אלו משפיעים על התפלגות הקרינה הסולארית על פני כדור הארץ לאורך עונות השנה. התנאי המרכזי להיווצרות יריעות קרח אינו חורף קר במיוחד, אלא קיץ קריר בקווי הרוחב הגבוהים של חצי הכדור הצפוני (בקו רוחב 65° צפון בקירוב), המאפשר הצטברות הדרגתית של שלג והפיכתו לקרח.[16] עם זאת, האילוץ המסלולי לבדו אינו מספיק ליצירת קיפאון יבשתי נרחב, והוא משמש כמניע ראשוני בלבד.[14]

שחזור סכמטי של יריעות הקרח בחצי הכדור הצפוני בשיא התפשטותן, על פי מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי (NOAA). המשטחים הלבנים הבוהקים מדגימים את השפעת אפקט האלבדו בהגברת הקרינה המוחזרת ובקיבוע תנאי הקור.

לאחר הפעלת הטריגר האסטרונומי, נכנסו לפעולה משובים פנימיים שהגבירו את ההתקררות באופן משמעותי. המרכזי שבהם הוא אפקט האלבדו: התרחבות משטחי שלג וקרח בעלי החזר קרינה גבוה הגדילה את כמות הקרינה המוחזרת לחלל, הפחיתה את ספיגת האנרגיה והובילה להתקררות נוספת, אשר עודדה בתורה התפשטות נוספת של הקרח.[17] במקביל, תהליכים אוקייניים וביולוגיים גרמו לירידה חדה בריכוז גזי החממה, ובעיקר פחמן דו-חמצני. ירידה זו נבעה מעלייה במסיסות פחמן דו-חמצני במים קרים, הגברת קיבוע פחמן על ידי פיטופלנקטון והעברת פחמן לקרקעית האוקיינוס.[18] כתוצאה מכך נחלש אפקט החממה, ירדה הטמפרטורה הגלובלית, וההתקררות התרחבה בקנה מידה עולמי.

במקביל להתעצמות המשובים האטמוספיריים והקרחוניים, למערכת האוקיינוסים היה תפקיד מרכזי בוויסות האקלים. המסוע הימי נחשב רגיש במיוחד לשינויים אקלימיים פתאומיים.[19] במהלך שיא התקופה הקרחונית עברה המערכת למצב זרימה קרחוני (Glacial AMOC state), המאופיין בזרימה רדודה יותר משמעותית בהשוואה להווה. שינויים אלה נקשרו להגדלת השכבתיות[ב] באוקיינוס האטלנטי והדרומי, ולשינויים במאזן היווצרות מי העומק, בפרט האנטארקטיים.[21] שינויי הזרימה באוקיינוסים תרמו לשינוי דפוסי הובלת החום הגלובליים ובכך תרמו בהישרדותן של יריעות הקרח לאורך אלפי שנים.[12]

מאפייני שיא התקופה הקרחונית האחרונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלוקת משנה לתקופות והיסטוריה קרחונית בשלהי הפלייסטוקן ובתחילת ההולוקן, המציגה תנודות אקלימיות לאורך 45,000 השנים האחרונות. המונח LGM מציין את שיא התקופה הקרחונית האחרונה וניתן להבחין שתחילתו חופפת לתחילת שלב האיזוטופ הימי 2 (MIS 2). בנוסף מצוינים אירועי היינריך 3 (H3) ודנסגארד-אואשגר 2 (DO2).

שיא התקופה הקרחונית האחרונה חופף בקירוב לתחילתו של שלב האיזוטופ הימי 2 (MIS 2),[א] המתוארך לכ-29,000 עד 14,000 שנים לפני זמננו. מכלול הנתונים מצביע על מצב אקלימי שבו המערכת הגלובלית הגיעה לשלב הקרחוני המרבי של המחזור הקרחוני האחרון, המאופיין במאזן אנרגטי נמוך ובכיסוי קרח נרחב בחצי הכדור הצפוני.[22]

על פי המכון הגאולוגי של ארצות הברית (USGS), קרח קיץ קבוע כיסה כ-8% משטח הפנים של כדור הארץ ו-25% משטח היבשה במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. נכון לימינו, כ-3% משטח הפנים של כדור הארץ וכ-11% משטח היבשה מכוסים בקרח רב-שנתי.[23] נפח הקרח על פני כדור הארץ עמד על כ-80,000,000 קילומטרים מעוקבים,[24] שהם כמעט פי שלושה מנפח הקרח הנוכחי של כדור הארץ. יריעות הקרח הגדולות בצפון אירואסיה ואמריקה הגיעו לעובי של כמה קילומטרים באזורי הליבה שלהן, כאשר באזורים מסוימים עלה עובי הקרח על 3–4 ק"מ.[25][26]

רום קו שיווי המשקל של הקרחונים, המגדיר את הגובה שמעליו הצטברות השלג השנתית עולה על שיעור ההפשרה, היה נמוך משמעותית. ירידת קו שיווי המשקל שיקפה את התנאים הקרים, אך הושפעה גם מכמות המשקעים והלחות הזמינה. כתוצאה מכך, שיעור הירידה לא היה אחיד ברחבי העולם: באזורים יבשים יחסית, הסתכמה הירידה לעיתים במאות מטרים בלבד, בעוד שבאזורים רבים היא הגיעה ליותר מקילומטר מתחת למפלסה המודרני.[27]

על אף התנאים הקרים באופן קיצוני, שיא התקופה הקרחונית האחרונה לא היה מצב אקלימי אחיד או יציב לחלוטין. הוא התאפיין בתנודתיות אקלימית פנימית, שכללה אירועי התקררות והתחממות מהירים יחסית. אירועי היינריך (אנ'),[28] שהתבטאו בהתפרקות מחזורית של חלקים מיריעות הקרח באמריקה הצפונית ובהזרמת קרחונים צפים לאוקיינוס האטלנטי הצפוני, גרמו לשיבושים זמניים במחזור הזרימה האוקיינית ולהתקררות אזורית משמעותית. במקביל, אירועי דנסגארד-אואשגר (אנ') התבטאו בהתחממות מהירה וקצרת מועד, לעיתים בתוך פרקי זמן קצרים של עשרות עד מאות שנים, ולאחריה חזרה הדרגתית לתנאים קרחוניים.[29]

תנודות אלו מדגישות את הרגישות של מערכת האקלים למנגנוני משוב פנימיים בממשק שבין האוקיינוסים, הקרח הימי והאטמוספירה, בעוד שיריעות הקרח היבשתיות הגיבו לשינויים אלה באיטיות יחסית בשל מסות הקרח הגדולות. כתוצאה מכך, שיא התפשטות הקרחונים לא היה אחיד: בעוד שבאזורים מסוימים הקרחונים הגיעו לממדיהם המקסימליים כבר כ-26,000 שנים לפני זמננו, באזורים אחרים הושג השיא רק אלפי שנים מאוחר יותר, סביב 21,000 שנים לפני זמננו.

חקר שיא התקופה הקרחונית האחרונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר שיא התקופה הקרחונית האחרונה מבוסס על שילוב רחב של תחומי מחקר, ובהם גאולוגיה, פלאוקלימטולוגיה, גאוכימיה, פלאונטולוגיה, ארכאולוגיה ומידול אקלימי. מאחר שלא קיימות מדידות ישירות מהתקופה עצמה, החוקרים מסתמכים על סמנים אקלימיים – עדויות טבעיות המשמרות מידע על תנאי הסביבה והאקלים בעבר. שילוב בין נתונים ממקורות שונים מאפשר לשחזר את הטמפרטורות, הרכב האטמוספירה, תפוצת הקרחונים, מפלסי הים, מערכות אקולוגיות ודפוסי ההתיישבות האנושית במהלך התקופה.

ארכיונים גאולוגיים ואקלימיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
An ice core being slid out of a drill barrel sideways
דגימת ליבת קרח שנלקחה ממקדחה.

ליבות קרח מאנטארקטיקה, גרינלנד וקרחוני הרים הן מהמקורות החשובים לחקר התקופה. שכבות הקרח משמרות מידע על תנאי האטמוספירה בזמן היווצרותן, ובועות אוויר הכלואות בהן מאפשרות למדוד ישירות את ריכוז גזי החממה בתקופות קרחוניות. בנוסף, ניתוח היחסים האיזוטופיים של חמצן ומימן בקרח משמש לשחזור טמפרטורות עבר ותנאי משקעים.[30]

גם ליבות משקעים ימיים מהוות מקור מרכזי לשחזור תנאי הסביבה במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. משקעי קרקעית האוקיינוסים מכילים מיקרו-מאובנים, כגון חוריריות, שהרכבם הכימי והביולוגי משקף את טמפרטורת מי הים, מליחותם ונפח הקרח העולמי.[31][32] בנוסף, סלעים שהוסעו בידי קרחונים ונפלו לקרקעית הים משמשים עדות להתפשטות יריעות הקרח ולכיסוי הקרח הימי.[33]

חריטות סלע קרחוניות באי קליס (אנ'), ימת אירי, אוהיו.

אגמים, ביצות ומשקעים יבשתיים מספקים מידע אזורי מפורט על תנאי הסביבה במהלך התקופה. ניתוח גרגרי אבקה, שרידי צמחים, פחם, ומיקרואורגניזמים מאפשר לשחזר את הצמחייה הקדומה, משטרי המשקעים ותנאי האקלים.[34] לצד זאת, הנוף הקרחוני עצמו משמש מקור מידע חשוב. גאומורפולוגים חוקרים מורנות, עמקים קרחוניים, חריטות סלע וצורות נוף נוספות כדי למפות את גבולות יריעות הקרח ואת דינמיקת תנועתן. גם תהליכי התאמה איזוסטטית מספקים מידע על עובי יריעות הקרח ועל היקפן בשיא התקופה הקרחונית.[35]

שיטות גאוכימיות וכרונולוגיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור כרונולוגי של שיא התקופה הקרחונית האחרונה מתבסס על מגוון שיטות תיארוך רדיומטריות. השיטה הנפוצה בהן היא פחמן-14, המשמשת לתיארוך חומרים אורגניים כגון עצמות, פחם, ושרידי צמחים עד לטווח של כ-50,000 שנים. בנוסף נעשה שימוש בלומינסנציה אופטית (OSL), המודדת מתי נחשפו גרגירי משקע (כמו קוורץ או פצלת השדה) לאחרונה לאור, ובאיזוטופים קוסמוגניים[ג] כגון בריליום-10, המשמשים לתיארוך חשיפת סלעים לאחר נסיגת קרחונים.[37] שילוב בין שיטות שונות מאפשר לבנות מסגרות כרונולוגיות מדויקות ולהצליב נתונים מאזורים שונים בעולם.[38][39]

מחקר גאוכימי ואיזוטופי הוא מהכלים המרכזיים בפלאוקלימטולוגיה.[40] יחסי איזוטופים של פחמן, חמצן ומימן משמשים לשחזור טמפרטורות, נפחי קרח, מחזור הפחמן ותנאי סביבה קדומים. בנוסף נבדקים יסודות קורט ותרכובות אורגניות במשקעים ימיים.[41] סמנים ביולוגיים (Biomarkers), שמקורם באצות, חיידקים וצמחים, מאפשרים להעריך טמפרטורות ותנאי אקלים גם באזורים שבהם אין השתמרות טובה של מאובנים.[42]

ראיות ביולוגיות ואנושיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרגרי אבקה של עץ אורן תחת מיקרוסקופ בהגדלה של פי 1,200. המבנה הייחודי של הגרגירים, הכולל שני שקי אוויר בצדדיו, מאפשר להם להינשא ברוח למרחקים גדולים, לשקוע במשקעי אגמים וביצות ולהשתמר לאורך זמן. נוכחותם ושכיחותם של גרגירים אלה בליבות משקעים משמשות את החוקרים ככלי לשחזור הצמחייה, תנאי האקלים ותפוצת בתי הגידול במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה.[43]

פלאונטולוגיה וביוגאוגרפיה עוסקות בשחזור המערכות האקולוגיות של התקופה. באמצעות מאובנים, גרגרי אבקה ושרידי בעלי חיים ניתן לזהות שינויים בתפוצת מינים ובמבנה בתי הגידול. מחקרים אלה תרמו לזיהוי מקלטים אקלימיים – אזורים שבהם שרדו אוכלוסיות של צמחים, בני אדם ובעלי חיים במהלך תנאי הקור הקיצוניים, ושמהם התפשטו מחדש לאחר נסיגת הקרחונים.[44]

בעשורים האחרונים הובילו התפתחויות בחקר ה-DNA העתיק לשינוי משמעותי בחקר התקופה. הפקת DNA מעצמות, שיניים ומשקעים מאפשרת לשחזר את ההיסטוריה הגנטית של בני אדם, בעלי חיים וצמחים.[45] מחקרים אלה מספקים מידע על נדידות אוכלוסין, בידוד גנטי, צווארי בקבוק דמוגרפיים והתרחבות מחודשת לאחר סיום התקופה הקרחונית.

המחקר הארכאולוגי מספק מידע על הסתגלות האדם לתנאי שיא התקופה הקרחונית האחרונה. אתרי מגורים, כלי אבן, שרידי בעלי חיים, מדורות ואמנות פרהיסטורית מאפשרים לשחזר דפוסי התיישבות, אסטרטגיות ציד וטכנולוגיות הישרדות.

מודלים ממוחשבים ואינטגרציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודלים אקלימיים ממוחשבים הם כלי מרכזי בחקר התקופה. המודלים מדמים את מערכת האקלים באמצעות משוואות פיזיקליות המתארות את האטמוספירה, האוקיינוסים, מחזורי הקרח ומחזור הפחמן. החוקרים מזינים למודלים נתונים על ריכוזי גזי החממה, מסלול כדור הארץ, מפלסי ים וכיסוי קרח, ומשווים את תוצאות הסימולציה לנתונים הפלאואקלימיים שנאספו מהשטח.[46]

שילוב בין מאגרי נתונים גלובליים, מודלים אקלימיים ושיטות סטטיסטיות מתקדמות מאפשר ליצור שחזורים רחבי-היקף של תנאי הסביבה במהלך התקופה. גישה רב-תחומית זו תרמה להבנה מפורטת של דפוסי הטמפרטורה, זרמי האוקיינוסים, תפוצת הקרחונים והשפעת השינויים האקלימיים על מערכות אקולוגיות ועל אוכלוסיות האדם.[4]

אקלים בשיא התקופה הקרחונית האחרונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת שינויים בטמפרטורת פני הים והיקף הקרחונים במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה, על פי CLIMAP – פרויקט מיפוי שנערך על ידי הקרן הלאומית למדע (NSF) בשנות ה-70 וה-80.

האקלים בשיא התקופה הקרחונית האחרונה התאפיין בשילוב של קור עז, יובש קיצוני ובמחזור הידרולוגי חלש יותר בהשוואה לתקופה הבין-קרחונית הנוכחית, ההולוקן. בשיא התקופה, הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת הייתה נמוכה בכ-6 מעלות צלזיוס מזו של העידן הקדם-תעשייתי.[47] ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה צנח לרמה של כ-180 עד 190 חלקיקים למיליון (ppm) בלבד – פחות ממחצית מערכו הנוכחי.[48] ירידה זו בריכוזי גזי החממה תרמה להחלשת אפקט החממה ולהגברת התנאים הקרים הגלובליים, כחלק ממשובי אקלים מחזקים בין קרחונים, קרינה ואטמוספירה.

אחד המאפיינים המרכזיים של התקופה היה היחלשות מחזור המים הגלובלי. האטמוספירה הכילה פחות אדי מים והמשקעים פחתו באזורים נרחבים בעולם. תהליך זה נבע הן מהטמפרטורות הנמוכות, שהפחיתו את קצב האידוי, והן מכליאת כמויות מים עצומות ביריעות הקרח היבשתיות. כתוצאה מכך ירד מפלס פני הים באופן משמעותי, שטח הפנים של האוקיינוסים הצטמצם, והמערכת האקלימית נעשתה יבשה יותר באזורים רבים.[49] עם זאת, השינויים במשקעים לא היו אחידים. באזורים מסוימים ירידת הטמפרטורות הפחיתה את קצב האידוי ותרמה לתנאים לחים יותר בהשוואה להווה.

במקביל, חל שינוי גם במחזור האטמוספירי בקווי הרוחב הטרופיים והממוזגים: תא הדלי ואזור ההתכנסות הבין-טרופי נחלשו והוסטו לכיוון קווי רוחב דרומיים יותר, דבר שתרם להתייבשות אזורים נרחבים ברצועות הסובטרופיות ולהרחבת אזורי המדבר העולמיים.[50] בנוסף, התגברו הבדלי הטמפרטורה בין קווי הרוחב וחיזקו את המחזור האטמוספירי בקווי הרוחב הבינוניים. תנאים אלו הובילו לצמצום שטחי היערות, להתפשטות נרחבת של מדבריות, ערבות עשב קפואות ותנאים פריגלציאליים[ד] וכן להתגברות סופות אבק תכופות.

שחזור ממוחשב של הטמפרטורות הגלובליות בחודש יולי במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. ניתן להבחין בקירור בקווי הרוחב הגבוהים, בסמוך ליריעות הקרח, לעומת התקררות מתונה יותר באזורים הטרופיים.

נוכחות האבק באטמוספירה היא מאפיין בולט בליבות קרח; רמות האבק היו גבוהות פי 20 עד 25 מאשר בימינו.[51] הדבר נבע ככל הנראה ממספר גורמים, בהם צמחייה דלילה, ירידה בכמות המשקעים שהפחיתה את סילוק האבק מהאטמוספירה והתחזקות הרוחות העולמיות.[52] הפרשי הטמפרטורה החדים בין הקטבים לקו המשווה בשיא התקופה הקרחונית האחרונה הגבירו את הניגוד התרמי בין קווי הרוחב, וכתוצאה מכך התחזקו זרמי הסילון והרוחות המערביות ברוחב הביניים. תנאים דינמיים אלו תרמו להגברת היכולת של האטמוספירה להסיע אבק למרחקים גדולים, ובשילוב עם יובש נרחב, צמחייה דלילה וחשיפה של משקעים יבשתיים, הובילו להיווצרות מרבצי לס נרחבים ולעיצוב שדות דיונות באזורים שונים בעולם.

להתפשטות יריעות הקרח הייתה גם השפעה ניכרת גם על מחזוריות האטמוספירה והאוקיינוסים, במיוחד באוקיינוס הדרומי, שם התחזקו הרוחות המערביות והשפיעו על ערבול המים ועל חילופי חום ופחמן בין האוקיינוס לאטמוספירה. שינויים אלה תרמו להתקררות פני הים בצפון האוקיינוס האטלנטי ובצפון האוקיינוס השקט והשפיעו על דפוסי העננות והזרימה האטמוספירית. באזורים מסוימים התגברה החזרת קרינת השמש לחלל כתוצאה מעלייה בכיסוי העננים, תהליך שהעצים את המשוב הקרינתי והחריף את ההתקררות הגלובלית.[53]

עם זאת, מוערך כי במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה, פני השטח של אזורי יבשה בקווי רוחב נמוכים עד בינוניים ובגובה נמוך התקררו בממוצע ב-5.8 מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורות של ימינו. הערכה זו מבוססת על ניתוח של גזים אצילים המומסים במי תהום, ולא על בחינת שפע המינים הביולוגיים כפי שהיה נהוג בעבר.[47]

השפעות גלובליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריעות הקרח בחצי הכדור הצפוני במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. קרח ימי השתרע על אזורים נרחבים של האוקיינוסים הצפוניים ולעיתים יצר רצף קרח בין היבשות והאיים הארקטיים.

שיא התקופה הקרחונית האחרונה חולל שינויים נרחבים במערכות הגאומורפולוגיות והסביבתיות של כדור הארץ, ועיצב מחדש את פני השטח בקנה מידה גלובלי.[54] שינויים אלה נבעו מהתפשטות יריעות קרח יבשתיות ומהנסיגה המשמעותית של מפלס הים לכ-125 מטרים מתחת למפלסו הנוכחי. יחד, תהליכים אלו שינו את קווי המגע בין ים ליבשה והובילו לארגון מחדש של מערכות הניקוז וההידרוגרפיה העולמית.[55]

חשיפת המדפים היבשתיים האריכה את מסלולי הנהרות אל מעבר לקווי החוף המודרניים, והשפיעה על דפוסי הסחיפה וההשקעה באזורי השפך, כולל היווצרות קניונים תת-ימיים.[56] במקביל, הצטברות הקרח ביבשות חסמה נהרות רבים ותרמה להיווצרות אגמים קרחוניים רחבי ידיים.[57] תהליך זה שינה את כיווני הזרימה של המים ביבשות וגרם לחיבור בין אגני ניקוז נפרדים. ירידת מפלס הים התבטאה גם ביצירת גשרים יבשתיים זמניים, אשר שינתה את זרימת המים והסחף ביבשות ובין היבשות לאוקיינוסים.

מעבר להשפעות הקרח הישירות, תהליכים פריגלציאליים ותנודות אזוריות במשטרי זרימה עיצבו מחדש מערכות נוף נוספות. עמקי נהרות הושפעו משינויים בדינמיקת הזרימה,[58] ואגמים באזורים צחיחים למחצה התרחבו או הצטמצמו בהתאם למאזן המים המקומי. תהליכים אלה עיצבו את הגאוגרפיה הפיזית של כדור הארץ במהלך שלהי הפלייסטוקן, והשפעותיהם ניכרות עד היום בתצורת הנוף, בקווי החוף ובמאפיינים הגאומורפולוגיים של היבשות.[54][59]

אמריקה הצפונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
היקפן המרבי של יריעות הקרח באמריקה הצפונית. במפה מסומנת יריעת הקרח לורנטייד שכיסתה את מרבית קנדה וחלקים נרחבים מצפון ארצות הברית, יריעת הקרח הקורדילרית לאורך רכסי מערב היבשת, וכן יריעת הקרח האינואיטית בצפון הארקטי. בנוסף מוצגת גם יריעת הקרח הגרינלנדית, כחלק ממערכת הקרח הצפון-אטלנטית הרחבה של אותה תקופה.

חלק ניכר מאמריקה הצפונית כוסה ביריעות קרח עצומות. יריעת הקרח לורנטייד התפשטה דרומית לקנדה אל חלקים נרחבים של צפון ארצות הברית של ימינו והיוותה את מסת הקרח היבשתית הגדולה בעולם מחוץ לאנטארקטיקה. ממערב לה התפתחה יריעת הקרח הקורדילרית, שכיסתה את רכסי ההרים של מערב קנדה ודרום אלסקה. שתי היריעות התמזגו לאורך השוליים המזרחיים של הרי הרוקי ויצרו מעטפת קרח רציפה על פני מרבית קנדה.[60]

בצפון ובצפון-מזרח התקיימו שתי יריעות קרח מרכזיות ממערכת הקרח הצפון-אטלנטית: יריעת הקרח האינואיטית כיסתה את הארכיפלג הארקטי הקנדי ובשיאה התמזגה עם יריעת לורנטייד מדרום.[61] ממזרח לה, גרינלנד כוסתה כמעט כולה ביריעת הקרח הגרינלנדית, שהתרחבה אל המדף היבשתי והתמזגה עם היריעה האינואיטית.[62] בשוליים החופיים של אזורים אלו התפתחו פיורדים עמוקים שנחצבו על ידי קרחוני מוצא רבי עוצמה. בצפון האוקיינוס האטלנטי ובאזורים הארקטיים התקיימו רצפים קרחוניים מקומיים שבהם השתלבו יריעות הקרח הגדולות, כך שנוצרה רציפות קרחונית אזורית שהשפיעה על המבנה הקריוספרי של חצי הכדור הצפוני כולו.[63]

באזורים ההרריים שמדרום וממערב לשולי היריעות היבשתיות התפתחו מערכות קרחוניות הרריות מקומיות בתוך רכסי הרוקי הדרומיים והסיירה נבדה.[64] בפנים אלסקה ובצפונה, ובכלל זה ברכס ברוקס (Brooks Range), מנע היובש הקיצוני את התפתחותה של יריעת קרח רציפה ולכן האזור התאפיין בעיקר במערכות של קרחוני הרים וקרחוני עמק מבודדים או מקושרים חלקית, ולא בכיסוי קרח יבשתי נרחב.[27]

מדרום לשולי הקרח היבשתיים השתרעו תנאי קפאת-עד רציפים ומקוטעים על פני המישורים הגדולים.[65] בעוד שמרבית המדבריות בעולם התרחבו, במערב ארצות הברית של ימינו שררו תנאים שונים; שינויים בזרם הסילון בעקבות נוכחות יריעות הקרח אילצו מערכות סופה לנוע דרומה והביאו משקעים מוגברים לאזורים שכיום הם צחיחים.[66] כך נוצרו אגמים פלוביאליים (אנ')[ה] גדולים, שהידוע שבהם הוא ימת בונוויל באגן הגדול שביוטה.

שינויי האקלים והתפשטות יריעות הקרח הובילו לשינויים נרחבים במערכות ההידרולוגיות של היבשת. הקרח חסם נתיבי ניקוז צפוניים ומזרחיים, אילץ נהרות רבים לשנות את מסלולם ויצר אגני ניקוז חדשים לאורך שולי הקרחון. כתוצאה מכך הפכו מערכות הנהרות של מרכז היבשת, ובהן המיסיסיפי והמיזורי, לנתיבי הניקוז העיקריים של שטחים נרחבים בדרום היבשת.[67]

צניחת מפלס הים שינתה את קווי החוף של היבשת. בצפון-מערב, חשיפת מדף היבשת הרדוד באזור מצר ברינג יצרה את גשר היבשה של ברינגיה, שחיבר את היבשת לאסיה ברצף יבשתי רחב-ידיים. לאורך החוף האטלנטי נחשפו שטחים נרחבים של המדף היבשתי, ובהם אזור ג'ורג'ס בנק (אנ') ומדף פלורידה, אשר הרחיבו משמעותית את שטחן היבשתי של היבשות והאיים באזור; פלורידה לבדה הייתה גדולה פי שניים ויותר משטחה כיום.[68]

אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
היקף הקרחונים באירופה במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה, ובה נראים יריעת הקרח הפנוסקנדינבית בצפון והתקרחנות וירם (אנ') באלפים.

באירופה התרחבה יריעת הקרח הפנוסקנדינבית וכיסתה שטחים נרחבים מצפון היבשת. גבולה הדרומי הגיע לעומק גרמניה ופולין של ימינו, שם עוצבה הטופוגרפיה מחדש באמצעות סחיפה קרחונית והצטברות של משקעי מורנות, המגדירים עד היום את קווי הנוף בצפון-מרכז אירופה. בצפון התמזגה יריעה זו עם יריעת הקרח ברנץ-קארה, אשר כיסתה את מדפי היבשת של ים ברנץ וים קארה, כך שנוצר מכלול קרח רציף שהשתרע מסקנדינביה צפונה ומזרחה לעבר סבאלברד, ארץ פרנץ יוזף, נובאיה זמליה ועד לחצי האי טיימיר שבצפון-מערב סיביר של ימינו.[69]

במערב אירופה התפתחה יריעת הקרח הבריטית-אירית, שכיסתה את כלל אירלנד, את מרבית סקוטלנד, ויילס וחלקים נרחבים מצפון אנגליה. גבולה הדרומי של היריעה נמתח בקירוב מדרום ויילס אל צפון-מזרח אנגליה, ומשם דרך שטחי דוגרלנד – המוצפים כיום – לעבר דנמרק.[70][71] באותה עת איסלנד כולה הייתה מכוסה ביריעת קרח, לצד התרחבות של היריעה אל המדף היבשתי הסובב את האי.[72]

באזור האלפים המצב היה מורכב יותר. במהלך שלבי ההתקדמות הקרחונית באזור, המכונה התקרחנות וירם, לא הגיעו כלל הקרחונים לשיאם בו-זמנית. בעוד שקרחון הריין (אנ') כבר נמצא בנסיגה, הגיע קרחון האין (אנ') לקצה גבול התפשטותו המקסימלי, כשהוא מעצב עמקים עמוקים ברכס ההרים. בהרי הפירנאים התפתחו קרחוני עמק ארוכים,[73] בעוד שבהרי קרפטים המזרחיים[74] ורכס מאסיף סנטרל (אנ') שבצרפת נרשמה התקרחנות מקומית נרחבת.[75] גם בהרי האפנינים לאורך איטליה התפתחו קרחוני הרים קטנים יותר אך מתועדים היטב.[76]

מפה של צפון גרמניה המציגה את גבולות התפשטות הקרחונים המרביים בשתי התקופות הקרחוניות האחרונות:
  היקף התפשטות הקרח המרבי (שלב ברנדנבורג) של יריעת הקרח הפנוסקנדינבית בגרמניה ובפולין.
  היקף התפשטות הקרח המרבי של התקרחנות זאלה (אנ') העתיקה יותר.

בחצי האי האיברי התקיימה שונות פנימית חדה. בהרי הקנטבריים, שבצפון-מערב האזור, נרשמה דווקא נסיגה של קרחונים מקומיים במהלך שיא התקופה הקרחונית, כתוצאה מירידה משמעותית בכמות המשקעים בשל חסימת מסלולי לחות על ידי יריעות הקרח שמצפון וממזרח. תנאים אלו הגבילו את הצטברות השלג השנתית וגרמו להתכווצות הקרחונים ההרריים, לאחר שבשלבים קודמים (כ-60,000–40,000 שנים לפני זמננו) התקיים בהם שיא קרחוני מקומי.[77] לעומת זאת, בצפון-מזרח חצי האי האיברי, שיא התקופה הקרה התרחש דווקא מאוחר יותר, בין כ-18,000 ל-14,000 שנים לפני זמננו.[78]

השינויים הגאומורפולוגיים ומפלס הים הנמוך שינו מהותית את המערכות ההידרולוגיות באירופה. בצפון-מערב היבשת, חשיפת מדף היבשת דוגרלנד באזור תעלת למאנש והים הצפוני יצרה מערכת נהרות משולבת המכונה "נהר התעלה" (Channel River), אשר ניקזה את נהרות הריין, הסן, המז והתמזה לעבר האוקיינוס האטלנטי.[79] בצפון-מזרח, חסימת נתיבי הניקוז על ידי יריעת הקרח הפנוסקנדינבית הובילה להיווצרות אגמים פרו-גלציאליים נרחבים ולהסטת מערכות ניקוז דרומה.[69] תהליכים אלה השפיעו על דפוסי הזרימה של נהרות מרכז ומזרח אירופה, ובכלל זה הדנובה, אשר התאפיין בהזרמות עונתיות מוגברות של מים וסחף אל אגן הים השחור, אשר בתקופות מסוימות תפקד כאגן כמעט מבודד בעל מליחות נמוכה יחסית.[80]

מדרום ליריעת הקרח התפתחו תנאי קפאת-עד נרחבים, רציפים ומקוטעים, אשר השתרעו על פני מרכז ומזרח אירופה והגיעו עד למישור הפאנוני, סביב העיר סגד שבדרום הונגריה של ימינו.[81] תנאים אלו, יחד עם רוחות חזקות שזרמו משולי יריעות הקרח (רוחות קטבטיות), יצרו סביבה רגישה לשחיקה רוחית ולהסעת אבק. כתוצאה מכך נישאו כמויות גדולות של חומר דק ממקור קרחוני, שהושקעו כחגורות לס נרחבות ברחבי מישורי אירופה.[82]

אסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנימציה הממחישה את חשיפת הגשר היבשתי ברינגיה עם צניחת מפלס הים, ואת הצפתו המחודשת עם נסיגת הקרחונים והיווצרות מצר ברינג המודרני.

בניגוד לאמריקה הצפונית ואירופה, חלקים נרחבים מאסיה לא כוסו ביריעות קרח יבשתיות רציפות. אף שבאזורים רבים ביבשת שררו טמפרטורות נמוכות בדומה לאלו שבצפון אירופה ואמריקה, היובש הקיצוני שאפיין את פנים אסיה מנע במקרים רבים הצטברות שלג מספקת להתפתחות קרחונים יבשתיים רחבי-היקף.[83] אחד ההסברים המרכזיים לכך הוא שיריעות הקרח הגדולות באירופה יצרו אנטי-ציקלונים, אשר הגבילו את חדירת הלחות לפנים אסיה.[84] כתוצאה מכך, מסות האוויר שהגיעו לסיביר ולמנצ'וריה היו יבשות במיוחד ולא אפשרו היווצרות קרחונים נרחבים, למעט באזורים הרריים ובאזורים שקיבלו אספקת לחות, כדוגמת קמצ'טקה, שם רוחות מערביות אלו העלו לחות מים יפן.

בצפון אסיה התפשטו יריעות וכיפות קרח אזוריות בארכיפלגים הארקטיים של רוסיה, ובהם נובאיה זמליה, סברנאיה זמליה ואיי סיביר החדשה.[83] שרשראות ההרים באסיה חוו התקרחנות נרחבת, שהובילה להתפשטות קרחונים מעבר לגבולותיהם המוכרים כיום. רכסי ההימלאיה,[85] הקארקוראם,[86] הפמיר,[87] הטיין שאן,[88] האלטאי[89] והקווקז[90] כוסו בקרחוני עמק גדולים, שחלקם התאחדו למערכות קרח אזוריות רציפות. אף שהיקפן הכולל של מערכות אלו שנוי במחלוקת, מקובל כי הן היו נרחבות משמעותית מהקרחונים המודרניים והגיעו לעיתים עשרות קילומטרים מעבר לגבולותיהם כיום. מתקיים ויכוח מדעי באשר להיקף ההתקרחנות ברמה הטיבטית במהלך שיא התקופה הקרחונית. בעוד שהשערות מוקדמות הציעו כי מרבית הרמה כוסתה ביריעת קרח רציפה, מחקרים מאוחרים יותר מצביעים בדרך כלל על מערכת מורכבת של קרחוני הרים, כיפות קרח מקומיות ושדות קרח אזוריים, ולא על יריעת קרח יבשתית אחת.[91]

תנאי קפאת-עד נרחבים השתרעו על פני סיביר והמישורים הצפוניים ולעיתים הגיעו דרומה עד לאזור בייג'ינג של ימינו.[92] לצד זאת שרר ביבשת משטר רוחות עז והתגברות היובש, שנבעו מהיחלשות משמעותית של מערכת המונסון. כתוצאה מכך פחתו המשקעים בדרום, במזרח ובמרכז אסיה. תנאים אלו הובילו להתרחבות מדבריות פנים היבשת, כמו מדבר גובי וטקלה מקאן. רוחות החורף הסיביריות העזות נשאו כמויות אדירות של אבק ממדבריות אלו ותרמו להצטברות שכבות עבות של לס ברמת הלס הסינית (אנ').[93]

תנאים אלו השפיעו על ניקוז הנהרות, על יציבות הקרקע ועל תהליכים גאומורפולוגיים רחבי היקף. הפשרת קרח עונתית בקיץ הזינה נהרות גדולים כדוגמת האוב, היניסיי והלנה, אף כי משטר הזרימה שלהם היה שונה במידה ניכרת מההווה.[69] במרכז אסיה ובאגני פנים יבשתיים השתנו מפלסי אגמים ונתיבי נהרות. מחקרים גאומורפולוגיים באיראן ובאפגניסטן, ובהם מחקרים שנערכו באגן מסילה שבצפון דשת-י כוויר, מצביעים על קיומם של אגמים גדולים בתקופות קדומות, על שינויים משמעותיים בנתיבי הסופות ועל אקלים יציב ורטוב יותר בעבר בשקעים טופוגרפיים סגורים.[94]

ירידת מפלס פני הים חשפה שטחים נרחבים ממדפי היבשת של אסיה ושינתה באופן דרמטי את קווי החוף של היבשת. במזרח, הפך ים יפן לאגן סגור למחצה, כאשר איי יפן חוברו ליבשת דרך האי סחלין מצפון וחצי האי הקוריאני מדרום.[95] ירידת מפלס הים השפיעה גם על ים אוחוצק, ים סין המזרחי והמדפים הרדודים שלאורך חופי סין וקוריאה, ששוליהם הפכו למרחבים יבשתיים חשופים. ירידה זו שינתה גם את דפוסי הזרימה וחילופי המים עם האוקיינוס השקט.[96] בדרום-מזרח אסיה נחשף מדף סונדה (אנ') וחיבר בין חלקים נרחבים של האזור, בהם חצי האי המלאי, סומטרה, ג'אווה ובורנאו ליבשת רציפה המכונה סונדאלנד. באזור הפיליפינים התאחדו מרבית האיים לגושי יבשה גדולים יותר שהופרדו מהיבשת באמצעות מצרי ים צרים, ובהם מעבר סיבוטו (אנ') ומצר מינדורו (אנ'), בעוד ששטחו של האי פלאוואן התרחב משמעותית לכיוון מדף סונדה הסמוך.[97]

המזרח התיכון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערת שורק: הנטיפים והזקיפים במערה משמשים כארכיון אקלימי; ניתוח הרכבם האיזוטופי איפשר לחוקרים לשחזר את הירידה בטמפרטורות ואת כמויות המשקעים בלבנט במהלך שיא התקופה הקרחונית.[98]

במזרח התיכון התקיימו קרחונים באזורים הרריים ובהם הרי הלבנון, החרמון והרי טורקיה.[99] ממצאים אלו כוללים עמקים קרחוניים, מורנות ומשקעי סחיפה המעידים על פעילות קרחונית נרחבת יחסית לגודלם המצומצם של הקרחונים באזור. עדויות אלה מלמדות כי גם אזורים המרוחקים מיריעות הקרח הגדולות הושפעו משמעותית מהתנאים הגלובליים של שיא התקופה הקרחונית האחרונה.

מחקרים פליאוקלימטיים המבוססים על ניתוח איזוטופי של ספלאותמים[ו] ממערת שורק,[98] מצביעים על כך שבתקופה שבין 25,000 ל-17,000 שנים לפני זמננו, היה האקלים בלבנט קר ויבש משמעותית; הטמפרטורות היו נמוכות בכ-6 עד 14 מעלות צלזיוס ביחס להווה, לצד שינויים בדפוסי המשקעים.[99] צניחה זו בטמפרטורות הובילה לירידה חדה של כ-33% בהתאיידות,[100] מה שאיפשר את קיומם של קרחונים בהרים ומקווי מים על אף הירידה הכללית בכמות המשקעים. תנאים אלה השתלבו במגמה רחבה יותר של התרחבות הרצף המדברי הסהרו-ערבי, אשר חיבר בין אזורי המדבר של צפון אפריקה וחצי האי ערב ויצר חגורת יובש כמעט רציפה לאורך דרום המזרח התיכון.

פריסתה המקסימלית של ימת הלשון, האב הקדמון של ים המלח והכנרת, כפי שהשתרעה במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה.

הירידה בהתאיידות ובשינוי מאזן המים האזורי השפיעו על המערכות ההידרולוגיות הסגורות. באגן בקעת הירדן השתרעה ימת הלשון הקדומה לאורך חלקים נרחבים של הבקע, והגיעה למפלס שיא של כ-160 מטרים מתחת לפני הים – גבוה בכ-שגיאה בביטוי: תו פיסוק בלתי מזוהה, "–" מטרים ממפלס ים המלח הנוכחי[ז] – תוך יצירת גוף מים רציף שהשתרע בין אזור הכנרת לצפון הערבה.[102] שינויים במשטר המשקעים והזרימה הביאו להתפתחות אגמים עונתיים וקבועים נוספים באגני ניקוז סגורים, ולהגברת הפעילות הפלוביאלית באזורים צחיחים למחצה. בחלקים מהנגב ובאזורים סמוכים נרשם כיסוי צמחי נרחב יותר בהשוואה לימינו, לצד זרימה תכופה יותר בנחלים, שחלקם פעלו כאפיקים עונתיים ממושכים.[103]

השפעת ירידת מפלס פני הים הגלובלית ניכרה גם בקו החוף של הים התיכון, אשר נסוג מערבה למרחק של קילומטרים אחדים עד עשרות קילומטרים ממיקומו הנוכחי, בהתאם לטופוגרפיה המקומית.[104] נסיגה זו חשפה מדפים יבשתיים ושינתה את המערכת הסדימנטרית של מישור החוף. הנחלים הזורמים אל הים התיכון העמיקו את אפיקיהם בתגובה לירידת בסיס הסחיפה, תוך יצירת קניונים תת-ימיים ועמקים חרוצים.[105]

במקביל, ירידת מפלס הים חשפה חלק ניכר מקרקעית המפרץ הפרסי שברובו הפך למרחב יבשתי רציף. לפי מחקרים גאוארכאולוגיים, אזור זה לא היה מדבר צחיח בלבד, אלא תפקד כמערכת נוף פעילה יחסית, שכללה אגני ניקוז פנימיים וסביבות לחות מקומיות. במרחב זה התפתחה מערכת נהרות ענפה שהוזנה על ידי הפרת והחידקל, ויצרה מישורי הצפה נרחבים באזור המוצף כיום על ידי המפרץ הפרסי.[106] מערכת זו שימשה כעמוד השדרה ההידרולוגי של האזור וזרמה לעבר מפרץ עומאן. נתונים בתימטריים (אנ')[ח] ומודלים גאומורפולוגיים מצביעים על כך שבאזור נוצרו אגנים קדומים ששטחם עשרות אלפי קילומטרים רבועים, אשר הכילו גופי מים מתוקים או מליחים ושימשו כנווה מדבר אזורי.[107][108]

אפריקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תצלום לווין של קרחונים על הר הקילימנג'רו. במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה, כיסתה את ההר כיפת קרח רציפה בשטח של כ-400 קמ"ר, שהשתרעה לגובה של כ-3,200 מטרים.[109]

באפריקה לא התפתחו יריעות קרח יבשתיות נרחבות במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. עם זאת, תנאי האקלים הקרים והיבשים השפיעו באופן משמעותי על הנוף, מערכות הניקוז והמשטר האקלימי ברחבי היבשת. הטמפרטורות הנמוכות אפשרו התפתחות קרחוני הרים באזורים הרריים גבוהים שהשתרעו לשטחים נרחבים יותר. הקרחונים היו מרוכזים בעיקר במזרח אפריקה, ובהם אלו שעל הר קילימנג'רו, הר קניה ורכס רוונזורי, והם הותירו אחריהם צורות נוף קרחוניות.[110]

באפריקה הדרומית, צניחת הטמפרטורה לבדה לא הספיקה כדי ליצור קרחונים נרחבים או קפאת-עד בהרי הדראקנסברג או ברמות לסוטו (אנ').[111] קפיאה עונתית של הקרקע ברמות לסוטו עשויה הייתה להגיע לעומק של שני מטרים או יותר מתחת לפני השטח.[112] בעוד שבעבר הוערך כי מספר קרחונים קטנים אכן התפתחו במהלך השיא הקרחוני האחרון, בעיקר במדרונות הפונים דרומה,[111] מחקרים עדכניים מטילים ספק בקיומם של קרחונים פעילים באפריקה הדרומית במהלך שיא התקופה הקרחונית. מרבית צורות הנוף שיוחסו בעבר לפעילות קרחונית מפורשות כיום כתוצרים של תהליכים פריגלציאליים, ובהם קפיאה והפשרה של הקרקע, בליית כפור ותנועות מסה במדרונות.[113] בנפת הקס ריבר שבכף המערבי, נחלי סלעים וטרסות שנמצאו בסמוך לפסגת המטרוסברג (אנ') מעידים על פעילות פריגלאציאלית[ד] בעבר, שהתרחשה ככל הנראה בתקופה זו.[114]

לצד ההתקררות, שררו ברחבי היבשת תנאים יבשים בהרבה מאלו של ימינו. מדבר סהרה ומדבריות חוליים אחרים התרחבו משמעותית בשטחם. ליבת משקעים מהים העמוק באוקיינוס האטלנטי (V22-196), שהופקה מול חופי סנגל, מעידה על התרחבות מסיבית של הסהרה לכיוון דרום.[115] התרחבות המדבר לוותה גם בעלייה משמעותית בהסעת אבק באמצעות רוחות הסחר. אבק שמקורו בסהרה הובל מעל האוקיינוס האטלנטי, הגיע לאזורים מרוחקים והשפיע על מחזורי משקעים ועל העברת חומרי הזנה.[116] בנוסף, נחלשה פעילות המונסון האפריקאי, במיוחד בצפון היבשת, מה שהוביל לירידה בכמות המשקעים ולהתגברות הפעילות האיאולית באזורים רבים.[117]

היחלשות המשקעים השפיעה באופן ניכר גם על מערכות המים הפנימיות. אגמים גדולים, ובהם אגם ויקטוריה, התייבשו לחלוטין או רשמו מפלסים נמוכים מאוד,[118] בעוד שנהר הנילוס הלבן הפסיק לזרום לפרקי זמן ממושכים.[119] כתוצאה מכך השתנה גם אופיו של הנילוס במצרים, אשר התאפיין בתקופות ממושכות של ספיקות נמוכות לצד אירועי שיטפון עונתיים עתירי סחף.[119] היובש הנרחב השפיע גם על אגן הקונגו, שם פחתה זרימת הנהר באופן משמעותי עקב ירידה ניכרת בכמויות המשקעים במרכז אפריקה.[120]

אוסטרלאסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת אזור אוסטרלאסיה בשיא התקופה הקרחונית האחרונה: קווי החוף המודרניים (בלבן) משורטטים על גבי היבשות הקדומות כפי שהופיעו בעת נסיגת מפלס הים (באפור). במערב נראית יבשת סונדאלנד המחוברת לאסיה, ובמזרח יבשת סאהול המאחדת את אוסטרליה וגינאה החדשה.

במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה פעלו באוסטרלאסיה בעיקר קרחונים אלפיניים, ללא יריעות קרח יבשתיות נרחבות. באוסטרליה היבשתית הקרח היה מוגבל לפסגות הגבוהות בלבד, אך תנאי הקור אפשרו התפתחות של אזורי שלג עונתיים ואף קרחונים זעירים באלפים האוסטרליים, כולל רכס קושצ'ושקו.[121] בטסמניה התקיימו קרחונים קטנים עד בינוניים באזורים ההרריים המערביים, אשר יצרו קרקסים קרחוניים, עמקים קרחוניים ומורנות המעידות על פעילות קרחונית.[121] גם בגינאה החדשה התקיימה פעילות קרחונית משמעותית יחסית לקו הרוחב הטרופי, כאשר קרחונים הרריים התפתחו בגבהים של למעלה מ-3,200 מטרים.[122]

לעומת זאת, בניו זילנד התפתחה מערכת קרחונית נרחבת, שבמרכזה כוסו כמעט כל שטחי האלפים הדרומיים בשדה קרח קבוע. קרחוני ענק אלפיניים השתרעו מהרכסים אל אזורי השפלה ועיצבו נוף קרחוני מובהק, הכולל עמקים קרחוניים, אגני קרח ומורנות רחבות ידיים.[123][124] בנוסף, ייתכן שבניו זילנד ובאזורים סמוכים באוקיינוס השקט הטמפרטורות צנחו עוד יותר במהלך חלק מהשיא הקרחוני האחרון, בשל ההתפרצות הסופר-געשית האחרונה בעולם, התפרצות אורואנוי (אנ'), כ-25,500 שנים לפני זמננו.[125]

במקביל להתפתחות הקרחונים חלו גם שינויים רחבי היקף בגאוגרפיה האזורית: שני האיים המרכזיים של ניו זילנד, הצפוני והדרומי, חוברו יחד עם האיים הקטנים הסמוכים אליהם ליחידה יבשתית רציפה, בשל חשיפת קרקעיתו של מצר קוק.[126] יבשת אוסטרליה, גינאה החדשה, טסמניה ואיים קטנים רבים נוספים הרכיבו מסה יבשתית רציפה גם הם. יבשת זו מכונה סאהול. ירידת מפלס פני הים חשפה מדפי יבשה נרחבים, הבולט שבהם באזור מפרץ ז'וזף בונפרטה שבצפון-מערב היבשת, שבו הפך הים למישור יבשתי רחב ידיים. פנים אוסטרליה חווה יובש נרחב, כפי שמעידה פעילות דיונות ענפה וירידה במפלסי האגמים.[127] במזרח אוסטרליה, למרות שתי צניחות קיצוניות בטמפרטורה, שרדו "כיסים" של לחות.[128][129] נהרות שמרו על צורתם המפותלת בדרום-מזרח אוסטרליה, ונרשמה עלייה בהשקעה של סחף איאולי[ט] בהשוואה להיום.[130] רכס פלינדרס (אנ') חווה אף הוא תנאי לחות, בדומה לאי קנגורו.[131]

מצפון-מערב לסאהול השתרע ארכיפלג וולייסיה (אנ'), אזור מעבר ביוגאוגרפי ששימש כחיץ ימי בין יבשת סאהול לבין סונדאלנד. הגבול המערבי של אזור זה מסומן על ידי קו וולאס – קו ביוגאוגרפי דמיוני המפריד בין עולם החי האסייתי לזה האוסטרלי. ניתוח בתימטרי ועקומות פני הים מראים כי נסיגת המפלס בתקופות הקרחוניות חשפה למעלה מ-100 איים ורכסים תת-ימיים שקועים, אשר יצרו רשת של נתיבי מעבר (stepping stones) בארכיפלג וולייסיה.[132]

אמריקה הדרומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
היקף יריעת הקרח הפטגונית באזור מצר מגלן במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. יישובי קבע מודרניים נבחרים מסומנים בנקודות צהובות. מפלס פני הים היה נמוך בהרבה מהמוצג.

באמריקה הדרומית השפעות התקופה בלטו במיוחד לאורך רכס האנדים ובדרום פטגוניה, שם התפתחה יריעת הקרח הפטגונית – מערכת הקרח הגדולה ביותר בחצי הכדור הדרומי מחוץ לאנטארקטיקה. תקופה זו מוכרת במחקר האזורי בשם התקרחנות יאנקיווה (אנ').[י] במהלך שיא התקופה הקרחונית, השתרעה יריעת הקרח לאורך של כ-2,000 קילומטרים באנדים הדרומיים.[133] היא כללה עשרות קרחוני מוצא שהתנקזו דרך עמקי האנדים מערבה אל הפיורדים של צ'ילה ומזרחה אל מישורי פטגוניה בארגנטינה. במערב הגיעו חלק מהקרחונים עד למדף היבשתי של האוקיינוס השקט, בעוד שבמזרח התקדמו אונות קרח גדולות מאות קילומטרים מעבר לגבולות שדות הקרח המודרניים. שרידים של יריעת קרח זו קיימים כיום בשדות הקרח הפטגוניים[י"א] ובשדה הקרח של קורדיירה דרווין (אנ').[134]

לאורך האנדים המרכזיים והטרופיים, בשטחי פרו, בוליביה ואקוודור של ימינו, התרחשה התקרחנות הררית נרחבת, וקרחונים ירדו לגבהים נמוכים מהיום. עם זאת, תזמון ההתקרחנות באזור זה מציג א-סינכרוניות מול חצי הכדור הצפוני; שיא ההתקרחנות המקומי (Local Last Glacial Maximum; LLGM) באנדים הטרופיים התרחש מוקדם בהרבה, כ-34,000 שנים לפני זמננו.[135] במהלך שיא התקופה הקרחונית הגלובלית, שררו באזורים אלו תנאים יבשים וצחיחים יותר, והקרחונים באנדים הטרופיים היו כבר בשלבי נסיגה.[135]

בדרום פטגוניה ובמישורים שממזרח לאנדים התקיימו תנאים פריגלציאליים[ד] נרחבים. תהליכי הקפאה והפשרה, רוחות חזקות ודלות יחסית בצמחייה תרמו להיווצרות משקעי לס, שדות סחף ומרחבים צחיחים למחצה.[136][137] מנגד, במערב האנדים הדרומיים נשמרה אספקת לחות גבוהה יותר מן האוקיינוס השקט, שסייעה לקיומם של קרחוני הענק של יריעת הקרח הפטגונית.[138]

התפשטות הקרחונים בדרום היבשת עיצבה מחדש את הנוף הפטגוני. קרחוני המוצא חתרו עמקים עמוקים, יצרו אגנים קרחוניים נרחבים והותירו מורנות לאורך חזיתות הקרח.[139] ברמת אלטיפלאנו שבאנדים המרכזיים, שינויים במשטר המשקעים האזוריים במהלך הפלייסטוקן המאוחר, הובילו להתפתחותן של מערכות אגמים פלוביאליים גדולות. באחד משלבי הגאות העיקריים, אגם סאחסי (Sajsi) הגיע לשיאו כ-22,000 שנה לפני זמננו, וכיסה שטחים נרחבים של האלטיפלאנו בבוליביה ובדרום פרו. בשלבים מאוחרים יותר של סוף הפלייסטוקן התפתח גם אגם טאוקה (Lake Tauca), שהגיע למפלס גבוה אף יותר.[140] עם נסיגת המים נותרו אגני אידוי רחבי ידיים, בהם מדבר המלח הגדול בעולם סאלאר דה אויוני, המהווים מורשת גאומורפולוגית למערכות האגמים הפלייסטוקניות.

ירידת מפלס הים חשפה מדפי יבשת נרחבים לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי והרחיבה את קווי החוף של אמריקה הדרומית. שפכי נהרות גדולים, ובהם האמזונאס וריו דה לה פלטה, נדדו הרחק אל המדף היבשתי החשוף. באזורים שונים שונו מערכות ניקוז עקב חסימות קרחוניות, אגמי הפשרה ושינויים במשטרי הזרימה. מדף היבשת הפטגוני נחשף ברובו והפך למישור יבשתי רחב ידיים, אשר במקומות מסוימים הגיע לרוחב של למעלה מ-800 ק"מ.[141]

אנטארקטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפשטות מרבית של יריעת הקרח האנטארקטית במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. שינויים בהיקף ובנפח קשורים קשר הדוק לשינויים בקווי הקרקוע[י"ב] של יריעת הקרח של מערב אנטארקטיקה עקב ירידת מפלס פני הים. בשיא התקופה הקרחונית, קו הקרקוע התפשט נרחבות עד קרוב לקצה המדף היבשתי. הקרח מעל מרכז מזרח אנטארקטיקה היה בדרך כלל דק יותר מאשר כיום, והשתנה בעיקר בהתאם לתנודות בהצטברות המשקעים. הצללות הצבע מייצגות מרווחים של 500 מטרים בעובי הקרח.

במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה יריעת הקרח האנטארקטית (אנ')[י"ג] הייתה עבה ונרחבת יותר. במזרח אנטארקטיקה נותרה היריעה יציבה יחסית, בעוד שבמערב אנטארקטיקה ובחלקים מחצי האי האנטארקטי חלו שינויים דינמיים וקרחוני מוצא גדולים התקדמו מאות קילומטרים מעבר לגבולות היבשת המודרנית.[142] התקדמות ניכרת זו של הקרח נתמכת על ידי עדויות גאומורפולוגיות מקרקעית האוקיינוס. צניחת מפלס הים חשפה את המדפים היבשתיים הרדודים המקיפים את היבשת, ואפשרה ליריעת הקרח היבשתית להתפשט על גביהם עמוק אל תחומי האוקיינוס הדרומי. משקלם ותנועתם של קרחוני הענק עיצבה מחדש עמקים תת-קרחוניים, חרצו קניונים עמוקים והותירו חריצי קרחונים עמוקים ורכסי מורנה תת-ימיים המשמשים כיום עדות למיקומם של קווי הקרקוע[י"ב] הקדומים של הקרחונים.[143][144] קיימת מחלוקת מסוימת בנוגע להיקף ההתפשטות המרבי של חלקים מסוימים במערב אנטארקטיקה, אך מרבית המחקרים מצביעים על התקדמות ניכרת של הקרח.[145]

הטמפרטורות באנטארקטיקה במהלך שיא התקופה הקרחונית היו נמוכות משמעותית מהערכים המודרניים. מנתוני ליבות קרח שנקדחו ביבשת ובהם ווסטוק שימוש בתבנית אנ עבור "Vostok ice core" בשפה en אך ערך זה לא קיים בשפה זו(אנ'), Dome C ו-WAIS Divide, מצביעים על ירידה של כ-10 מעלות צלזיוס במערב אנטארקטיקה, בעוד שבמזרחה ההתקררות הייתה מתונה יותר ועמדה על כ-4 עד 7 מעלות. שיעורי המשקעים באזורים הפנימיים של היבשת היו נמוכים מאוד, משום שהאוויר הקר הכיל כמויות קטנות יותר של אדי מים והאידוי מן האוקיינוסים פחת באופן ניכר.[146]

אחד המאפיינים הקריוספריים המרכזיים של אנטארקטיקה במהלך שיא התקופה הקרחונית היה התרחבותם של מדפי הקרח. בעקבות התקדמות קווי הקרקוע על פני המדפים היבשתיים הרדודים, באזורים רבים התעבו מדפי הקרח והפכו יציבים יותר מבחינה דינמית.[147] בחודשי החורף השתרע שדה הקרח הימי על פני כפול משטחו היום,[148] וגם בחודשי הקיץ נותר כיסוי קרח משמעותי באזורים רבים.[י"ד] התרחבות זו השפיעה באופן ניכר על הנוף, על קווי החוף ועל התנאים הסביבתיים ברחבי היבשת ובסביבתה.

לצד התנאים הקיצוניים התקיימו באנטארקטיקה גם אזורים ביולוגיים ימיים שבהם שרדו אורגניזמים מותאמים לקור, בעיקר בשולי הקרח הימי ובאזורים של מים פתוחים עונתיים. עם זאת, ההתפשטות הנרחבת של הקרח היבשתי והימי צמצמה את שטחי בתי הגידול החופיים והגבירה את הבידוד האקולוגי של מערכות רבות באזור.[150]

אוקיינוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת המסוע הימי של זרמי האוקיינוסים. בשיא התקופה הקרחונית, נתיבים אלו השתנו באופן משמעותי: השקיעה בצפון האטלנטי נחלשה, בעוד המים הקרים מהאוקיינוס הדרומי, סביב אנטארקטיקה, הפכו לדומיננטיים יותר במילוי האגנים העמוקים.

האוקיינוסים במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה היו קרים, מלוחים ומרובדים יותר בהשוואה להווה,[151] ומילאו תפקיד מרכזי במערכת האקלים העולמית.[152] טמפרטורת פני הים ירדה באופן ניכר גם באזורים הטרופיים, בעוד שבקווי רוחב גבוהים התרחבו אזורי הקרח הימי בצפון האוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס הדרומי. התפשטות הקרח הימי הגבירה את האלבדו של כדור הארץ וצמצמה את חילופי החום והלחות בין האוקיינוסים לאטמוספירה.[153]

בצפון האוקיינוס האטלנטי הגיע הקרח הימי דרומה הרבה יותר מאשר כיום, כאשר בחורף הגיע עד דרום איסלנד ואזור איי פארו.[154] באוקיינוס הדרומי הקיף הקרח הימי שטח גדול בהרבה סביב אנטארקטיקה, דבר שהשפיע על מסלולי הסופות ועל מחזור הרוחות בחצי הכדור הדרומי. תנאים אלה תרמו להיחלשות חילוף החום בין קווי הרוחב הטרופיים והקוטביים ולהתעצמות התנאים הקרים והיבשים באזורים נרחבים בעולם.[155] האוקיינוס הארקטי היה מכוסה ברובו בקרח ימי עבה ורב-שנתי, שהגביל את חילופי החום והמים עם האוקיינוס האטלנטי והשקט. באזורים רדודים לאורך המדפים היבשתיים של האוקיינוס הארקטי ייתכן כי קרח יבשתי או מדפי קרח מעוגנים הגיעו עד לקרקעית הים, דבר שהגביל את חילופי המים ותרם לבידוד אוקיינוגרפי מוגבר באזורים מסוימים של האגן.[156]

המסוע הימי של האוקיינוסים השתנה גם הוא באופן משמעותי. היווצרות המים העמוקים בצפון האוקיינוס האטלנטי (NADW) נחלשה והפכה רדודה יותר, כפי שמעידה נוכחות זרם מי הביניים הצפון-אטלנטיים הקרחוניים (GNAIW).[157] שינוי זה אפשר למים עמוקים וצפופים שמקורם באוקיינוס הדרומי להתפשט צפונה ולמלא את האגנים העמוקים ביותר באוקיינוס האטלנטי.[158] כתוצאה מכך השתנו דפוסי ההובלה של חום, מלח ופחמן במסגרת המסוע הימי הגלובלי.[159]

האוקיינוסים אגרו כמויות גדולות יותר של פחמן דו-חמצני, והיוו גורם מרכזי בירידת ריכוזו באטמוספירה. המים הקרים אפשרו מסיסות גבוהה יותר של גזים, בעוד שהתרחבות הקרח הימי והשכבתיות באוקיינוס הדרומי הגבילו את פליטת הפחמן חזרה לאטמוספירה.[20] במקביל, רמות האבק הגבוהות בתקופה זו העשירו אזורים נרחבים באוקיינוסים בברזל, במיוחד באוקיינוס הדרומי, ועודדו פריחת פיטופלנקטון שהגבירה את קליטת הפחמן באמצעות המשאבה הביולוגית.[ט"ו][160]

תצלום לוויין זה מציג פריחה של פיטופלנקטון היוצרת צורות ספירליות של כחול וירוק במי האוקיינוס הדרומי. פיטופלנקטון הם אורגניזמים מיקרוסקופיים המהווים את בסיס מארג המזון הימי וממלאים תפקיד מרכזי במשאבה הביולוגית.[ט"ו] במהלך שיא התקופה הקרחונית, רמות אבק גבוהות העשירו את האוקיינוסים בברזל ועודדו פריחות נרחבות דומות, אשר הגבירו את קליטת הפחמן וסייעו בקירור האקלים הגלובלי.[160]

השינויים האוקייניים השפיעו גם על מערכות אקולוגיות ימיות. באזור ים סוף ירידת מפלס הים הגבילה את חילופי המים דרך מצר באב אל-מנדב והובילה לעלייה משמעותית במליחות.[161] שוניות אלמוגים רבות נפגעו עקב ירידת מפלס הים והתקררות המים, ובאזורים מסוימים נחשפו שוניות שהיו שקועות בעבר. בשונית המחסום הגדולה, נדדה התפתחות השונית לכיוון הים עם נסיגת קו החוף, והגיעה למרחקה המרבי מהחוף הנוכחי כ-20,500 שנים לפני זמננו.[162] במקביל, רמות הפחמן הדו-חמצני הנמוכות באטמוספירה עודדו באזור זה השקעת פחמות מיקרוביאלית.[ט"ז] במהלך שיא התקופה הקרחונית, רמות הפחמן הדו-חמצני הנמוכות באטמוספירה הפחיתו את חומציות האוקיינוסים, מצב שסייע למיקרואורגניזמים אלו להשקיע את הפחמות ביעילות רבה יותר ולחזק את מבנה השונית.[163]

גם בים התיכון התרחשו שינויים משמעותיים במחזור הזרימה. ירידת מפלס הים הפחיתה את חילופי המים בין האגן המזרחי למערבי, אך עדיין התקיימה זרימה דרך מצר סיציליה, אם כי בעוצמה נמוכה יותר. במקביל השתנה אופן היווצרות מי העומק, כאשר האגן היווני הפך לאזור דומיננטי יותר בתהליך זה.[164]

באוקיינוס השקט הטרופי התרחשו שינויים בדפוסי טמפרטורת פני הים ובזרמי הים, אשר הובילו לשינוי במחזורי משקעים טרופיים ועל עוצמת תופעות דמויות אל ניניו.[165] בנוסף, נמצאו ראיות לכך שזרם הקורושיו בצפון האוקיינוס השקט נחלש משמעותית, כפי שמעידות טמפרטורות ורמות מליחות נמוכות בים סין המזרחי בתקופה זו.[166]

באוקיינוס ההודי, התקררות פני הים והיחלשות זרמי השטח הובילו לירידה משמעותית באידוי ולשינויים במפל הלחצים האטמוספירי,[י"ז] אשר גרמו להיחלשות של מערכות המונסון באסיה ובאפריקה ולהתפשטות תנאי יובש ביבשות הסמוכות.[167] במעמקי האוקיינוס, המים היו דלים משמעותית בחמצן;[168] ובפרט, דרום האוקיינוס ההודי העמוק שימש כמאגר פחמן משמעותי,[169] אשר ייתכן שתרם לשמירה על הריכוז הנמוך של פחמן דו-חמצני באטמוספירה. בנוסף, היחלשות המסוע הימי הובילה לכך שמי הביניים בדרום-מזרח הים הערבי היו מאווררים פחות,[י"ח][170] בעוד שחשיפת מדפי יבשה נרחבים, כגון סונדאלנד ומדף סאהול, שינתה את נתיבי זרימת המים והשפיעה על הקישוריות בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט.[167]

ביומות ועולם החי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שחזור של תפוצת הביומות והצמחייה העולמית במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. ניתן לראות בה את התרחבותן של ביומות קרות ויבשות, כגון טונדרה וערבות עשב קרות, באזורים נרחבים של קווי רוחב גבוהים ובינוניים, לצד התכווצות משמעותית של יערות ממוזגים וטרופיים.

בשיא התקופה הקרחונית האחרונה השתנו דפוסי התפוצה של ביומות ברחבי העולם באופן נרחב, כתוצאה מהתרחבות תנאי קור ויובש בקווי רוחב גבוהים ובינוניים. שינויים אלה הובילו לנדידה של אזורי צמחייה, לפיצול בתי גידול ולארגון מחדש של מערכות אקולוגיות בקנה מידה גלובלי.[171]

טונדרות, ערבות קרות וערבת הממותות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזורים נרחבים של חצי הכדור הצפוני התפתחה חגורה אקולוגית רציפה יחסית של טונדרה וערבות עשב קרות, שהשתרעה מאלסקה דרך סיביר ועד צפון אירופה. אזור זה אופיין בצמחייה נמוכה, בעיקר עשבונית ושיחית, ובעונתיות אקלימית חריפה. בתוך חגורת הערבות הקרות התקיימה ערבת הממותות (אנ'), ביומה פתוחה וקרה שהתאפיינה בצמחייה עשבונית דלילה ובבתי גידול רחבי-ידיים לעדרי אוכלי עשב גדולים.[172] ערבת הממותות שימשה בית גידול למכלול ייחודי של בעלי חיים גדולים מותאמי קור, הכלל בין היתר ממותות, ביזונים קדומים, סוסי פרא, איילי צפון וטורפים גדולים כגון אריות מערות וזאבים פלייסטוקנים (אנ'). עם זאת, תנאים אלו לא היו אחידים; בעוד שדרום סיביר היה מכוסה ברובו בערבת הממותות הצחיחה, צפון סיביר הכיל בתי גידול לחים יותר הכוללים ביצות, חורשים וטונדרות.[173] אזור צפון הרי אורל היה מכוסה באותה עת בערבות פריגלציאליות.[174] בצפון-מזרח איטליה, באזור שסביב אגם פימון (אנ'), החליפו מדבריות-מחצה, ערבות וערבות-אחו הנשלטות על ידי צמחי לענה את היערות הבוריאליים הפתוחים עם תחילת שיא התקופה הקרחונית האחרונה, ובמיוחד בתקופת סטדיאל היינריך 3.[175] ביוון הייתה צמחיית הערבה הדומיננטית בנופים רבים.[176]

נוף מהתקופה הקרחונית של ספרד. בתמונה נראות ממותות צועדות ולצידן קרנף צמרירי, אריות מערה טורפים אייל צפון ועדר של סוסי בר.

הנופים הפתוחים שאפיינו את הערבות הקרות תמכו באוכלוסיות גדולות של אוכלי עשב מותאמי קור ובטורפים שניזונו מהם. כך למשל, שפע המגה-פאונה באירופה הגיע לשיאו סביב 27,000–21,000 שנים לפני זמננו, ככל הנראה על רקע התנאים הסטדיאליים הקרים.[177]

יערות ממוזגים וטרופיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ההתפשטות הנרחבת של תנאי הקור והיובש, יערות המשיכו להתקיים באזורים שונים בעולם, אם כי בתפוצה נמוכה יותר. יערות ממוזגים בתפוצה מצומצמת ומקוטעת יחסית התקיימו באזורים דרומיים יותר באירופה וחלקים מאמריקה הצפונית. עולם החי כלל מינים ממוזגים[י"ט] כגון צבאים, חזירי בר, דובים, חתוליים גדולים ומגוון רחב של עופות מותאמי יער. אזורי חוף בדרום סין שמרו על אקלים יציב יחסית והמשיכו לקיים יערות-עד סובטרופיים בדומה לימינו.[178]

באזורים הטרופיים הצטמצמו יערות הגשם למקטעים מבודדים יותר, אך לא נעלמו לחלוטין. באפריקה המשוונית, בדרום-מזרח אסיה ובאגן האמזונאס נותרו אזורים של יער גשם טרופי, אך בתפוצה נמוכה יותר משמעותית.[179] עולם החי באזורים אלה כלל מגוון רחב של פרימטים, עופות טרופיים, זוחלים ויונקים קטנים. חלק מהמינים הראו התאמות לתנאים יבשים ועונתיים יותר בעקבות צמצום בתי הגידול הלחים.[180] גם אזורים סובטרופיים בני זמננו איבדו את רוב כיסוי היערות שלהם, במיוחד ביער האטלנטי של ברזיל. רק במרכז אמריקה ובאזור צ'וקו שבקולומביה נותרו יערות הגשם הטרופיים שלמים יחסית – ככל הנראה בשל כמויות המשקעים הכבדות במיוחד באזורים אלו. באיים טרופיים מסוימים התרחשו שינויים משמעותיים בהרכב הצמחייה. כך למשל, באי מאוריציוס שבארכיפלג מסקארן, שלטה צמחיית יער רטוב פתוח, בניגוד ליערות המדורגים, הסגורים והגבוהים שמאפיינים את האי בתקופת ההולוקן.[181]

שחזור פלאונטולוגי של בעלי חיים אופייניים לאמריקה הצפונית במהלך התקופה הקרחונית האחרונה: ממותה קולומביאנית ופרמילודון (רקע שמאל), זאב בלהות (קדמת התמונה משמאל), אריה אמריקני (רקע מרכז-שמאל), קמלופס (רקע ימין), סמילודון (קדמת התמונה מימין) ומספר יצורים קטנים נוספים כגון ארנב, ינשוף ושתי ציפורים שחורות.

ביבשת סאהול משקעים אגמיים מהאי סטרדברוק הצפוני שבחוף קווינסלנד ונתונים מלגונת ליטל לנגות'לין (אנ') מעידים כי יערות הגשם המשיכו להתקיים באזורים מסוימים ולא נעלמו כליל במהלך התקופה.[182] מנגד, בדרום-מערב אוסטרליה המערבית, הובילו התנאים הקרים והירידה במשקעים לקריסת חלק ניכר מהצמחייה המיוערת.[183]

מדבריות וערבות יבשות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקים נרחבים של אמריקה הצפונית, המזרח התיכון, מרכז אסיה, אוסטרליה ופנים אמריקה הדרומית התרחבו אזורי יובש, מדבריות ומדבריות למחצה. אזורים אלה התאפיינו בצמחייה דלילה מאוד ובפיזור מרחבי גדול של משאבים. עולם החי כלל בעיקר מינים מותאמי יובש כגון מכרסמים קטנים, זוחלים, גמלים קדומים באסיה ובצפון אמריקה, וטורפים אופורטוניסטיים. באמריקה הדרומית השתרעו ערבות קרות ויבשות בחלקים מפטגוניה ומאזור הפמפס. שינויים אלה השפיעו על תפוצת בעלי החיים ביבשת, בה התקיימה מגה-פאונה מגוונת; זו כללה יונקים גדולי-ממדים כגון עצלני קרקע ענקיים, גליפטודונים, מקרוקנים וטוקסודונים. מינים אלה חיו במגוון סביבות, החל מערבות פתוחות ועד סוואנות ויערות דלילים, והותאמו לתנאים הקרים והיבשים יותר שאפיינו חלקים נרחבים של היבשת.

ביומות חופיות, ימיות והרריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לירידת מפלס הים הייתה השפעה משמעותית גם על הביומות הימיות והחופיות. חשיפת מדפי היבשת שינתה את קווי החוף וצמצמה אזורי שפכים, לגונות ודלתאות נהרות באזורים רבים בעולם. שינויים אלה השפיעו על בתי גידול ימיים רדודים ועל תפוצת מינים שהיו תלויים במערכות אקולוגיות חופיות. שינויים בטמפרטורת מי האוקיינוסים ובזרמי הים השפיעו על דפוסי נדידה של בעלי חיים ימיים, ובהם לווייתנים, עופות ימיים ומינים שונים של דגים.[184]

באזורים הררים ברחבי העולם התקיימה שונות אקולוגית משמעותית, אשר יצרה רצפים של ביומות לאורך מדרונות גובה שונים. מערכות אלו כללו שילוב של תנאים קרים יותר בגבהים גבוהים ותנאים ממוזגים או טרופיים בגבהים נמוכים יותר. עולם החי כלל מינים מותאמי הרים, אשר יכלו לנצל טווחים אקלימיים מגוונים בטווחים גאוגרפית מצומצמים יחסית.

מקלטים אקלימיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפה מציגה את היקף הקרח היבשתי ואת התפשטות קרח הים העונתי בחצי הכדור הצפוני במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה. התפשטות הקרח היבשתי הובילה לדחיקת אזורי אקלים מתונים דרומה וליצירת אזורי מקלט אקלימיים באזורים שלא כוסו בקרח.

השינויים האקלימיים במהלך שיא התקופה הקרחונית לא היו אחידים במרחב, ובאזורים שונים התקיימו תנאים מקומיים אשר סטו מהמגמה הגלובלית הכללית של התקררות והתייבשות. אזורים אלה, שבהם נשמרה יציבות אקלימית יחסית לאורך זמן, מכונים מקלטים אקלימיים.[כ][185] בקנה מידה קטן יותר התקיימו גם מיקרו-מקלטים (microrefugia), שהם יחידות קטנות יותר התלויות בתנאים טופוגרפיים ומקומיים, ולעיתים אף מתקיימות בתוך אזורים הנתפסים כלא מתאימים באופן כללי לקיום ארוך-טווח של מערכות אקולוגיות.[186] אזורים אלו שימשו מוקדים של הישרדות יחסית בתקופות של התקררות והתייבשות נרחבת, ולעיתים אף בסיס להתפשטות מחודשת לאחר שיפור בתנאי האקלים, כאשר הם מרכזים אליהם אוכלוסיות ממערכות סביבתיות בלתי יציבות.

מקלטים אקלימיים נוצו בהשפעת גורמים כגון קרבה לים, זרמי אוקיינוס, טופוגרפיה מורכבת ומשטרי משקעים יציבים יחסית.[187] זיהויים מבוסס על שילוב של מודלים אקלימיים, עדויות פלאו-אקולוגיות ומחקרים פילוגאוגרפיים, אולם בשל מגבלות השיטות השונות, גבולותיהם והיקפם של מקלטים רבים עדיין אינם מוסכמים.[188]

במזרח אסיה ובסיביר הובילו תנאי הקור והיובש לצמצום תחומי המחיה ולהתכנסות אוכלוסיות לאזורים דרומיים ומתונים יותר, תוך שינויים בהרכב האוכלוסיות האנושיות.[189] באסיה הדרומית והמזרחית זוהו אזורים המוצעים כמקלטים אקלימיים, בעיקר באזורים המושפעים ממערכות מונסון ובהרי דרום-מזרח אסיה. אזורים אלה מתאפיינים בשונות אקלימית מרחבית גבוהה, אשר עשויה ליצור תנאים מקומיים יציבים יחסית גם בתקופות של אקלים גלובלי קר ויבש יותר.[190] באפריקה התקיימו מקלטים אפשריים באזורים הרריים ובאזורים בעלי זמינות מים יחסית, כגון רמות מזרח אפריקה, הרי אתיופיה וחלקים מהשוליים הימיים של היבשת, שם התקיימו תנאי אקלים מקומיים מתונים יחסית לתקופה.[191]

מפת שיא התקופה הקרחונית האחרונה באירופה, הממחישה את התפשטות יריעות הקרח והצטמצמות אזורי המחיה האפשריים.

באירופה מקלטים אקלימיים זוהו בעיקר בדרום היבשת. במרכז היבשת התקיימו "כיסים" מבודדים של חמימות יחסית באזורים בעלי פעילות הידרותרמית, שאפשרו הישרדות למיני חי וצומח שלא היו מותאמים לתנאי הקור הקיצוניים.[192] אזורים אלו הושפעו פחות מהתפשטות יריעות הקרח היבשתיות ונשענו על שילוב של השפעות ימיות, טופוגרפיה מגוונת ומשטרי משקעים מקומיים.[193] דפוסים דומים התקיימו בחלקים מהלבנט, אשר התאפיינו בתנאי מחיה נוחים יחסית שאפשרו המשכיות ואף ריכוז של אוכלוסיות אנושיות בקהילות קטנות וניידות,[194] כפי שמעידים ממצאים מאתר אוהלו 2.[195] אזורים אלו שימשו כמרחבי מקלט פוטנציאליים למינים רבים, ותפקדו גם כנקודות מוצא להתפשטות מחודשת לאחר נסיגת הקרחונים. במקביל, הם חיזקו את מעמדו של האזור כגשר יבשתי וכמסדרון ביוגאוגרפי בין אפריקה, אסיה ואירופה.[196]

באמריקה הצפונית התקיימו מקלטים מדרום ליריעות הקרח הגדולות, בעיקר באזורים הדרומיים של היבשת, וכן לאורך חופי האוקיינוס השקט והאטלנטי, שבהם השפעות ימיות וטופוגרפיה הררית מיתנו את תנאי האקלים. באמריקה הדרומית מזוהים מקלטים פוטנציאליים באזורי האנדים, באגן האמזונאס בחלקו המערבי והדרומי, ובאזורים חופיים מסוימים, אם כי היקפם המדויק משתנה בין מודלים שונים.[197] ביבשת סאהול, האוכלוסיות האנושיות שהתיישבו בה עשרות אלפי שנים לפני שיא התקופה הקרחונית,[198] נאלצו להתמודד עם תנאי אקלים קרירים ויבשים יותר ועם התייבשות ניכרת של פנים היבשת. כתוצאה מכך הצטמצמה ההתיישבות בחלקים נרחבים של האזורים הפנימיים, בעוד שאוכלוסיות רבות התרכזו באזורים שסיפקו תנאים יציבים יותר, ובהם רצועות החוף, מערכות נהרות ואזורים הרריים לחים יחסית בצפון ובדרום-מזרח היבשת.[199]

אוכלוסיות אנושיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאור חזותי של בני אדם במהלך הפלייסטוקן המאוחר.

שיא התקופה הקרחונית האחרונה התאפיין בתנאים אקלימיים קיצוניים, אשר השפיעו באופן עמוק על התפוצה הגאוגרפית, הדמוגרפיה והמערכות התרבותיות של אוכלוסיות האדם המודרני בפלייסטוקן המאוחר. ירידה ניכרת בטמפרטורות, התרחבות נופי הערבה-טונדרה ושינויים בזמינות מקורות המזון הובילו להתכווצות תחומי המחיה האנושיים ולהתרכזות אוכלוסיות באזורים בעלי תנאי מחיה מתונים יחסית. במקביל ניכרת ירידה כללית בצפיפות האוכלוסין והתגברות של דפוסי התיישבות בקבוצות קטנות וניידות.[200] בידוד גאוגרפי של קבוצות אדם, תנאי הסביבה הקשים והירידה בצפיפות האוכלוסין האיצו תהליכים של סחף גנטי ותרמו להיווצרות הבדלים גנטיים בין אוכלוסיות שונות באירואסיה.[201]

אומדן אוכלוסייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכות לגבי גודל האוכלוסייה האנושית בשיא התקופה הקרחונית האחרונה מצביעות על אוכלוסייה עולמית קטנה יחסית, שנעה ככל הנראה בין כ-2.1 ל-8.3 מיליון בני אדם.[200] הערכות אלו מבוססות על מודלים אקולוגיים המתמקדים בעולם הישן,[כ"א] ומשלבים שחזור של שטחי מחיה ראויים בתקופה הקרחונית עם אומדני צפיפות של חברות ציידים-לקטים, הנגזרים מנתונים אתנוגרפיים וממודלים של כושר הנשיאה של המערכת האקולוגית. חלק מהמודלים עושים שימוש בהשוואה לצפיפות של טורפים גדולים במערכות אקולוגיות דומות, כדי לאמוד את מגבלות המשאבים על אוכלוסיות אנושיות חסרות חקלאות. שילוב זה מצביע על כך שהתנאים האקלימיים הקיצוניים צמצמו מאוד את כושר הנשיאה של אזורים נרחבים, והובילו לפיזור מקוטע של אוכלוסיות קטנות וניידות.[200]

יש להבחין בין גודל האוכלוסייה הכולל (Census population size), המייצג את מספר הפרטים בפועל, לבין גודל האוכלוסייה האפקטיבי (Effective population size), המתאר את מספר הפרטים התורמים בפועל להמשכיות הגנטית של האוכלוסייה. במצבי פיזור מקוטע ואי-שוויון דמוגרפי, גודל האוכלוסייה האפקטיבי עשוי להיות נמוך משמעותית מההערכות הכוללות.[202]

לפיזור זה יש גם השלכות גנטיות ודמוגרפיות. אוכלוסיות קטנות ומבודדות יחסית הגבילו את היקף זרימת הגנים בין קבוצות אנושיות, והשפיעו על הדפוסים הגנטיים והדמוגרפיים של אוכלוסיות האדם בשלהי הפלייסטוקן המאוחר.[200]

בנוסף, החוקרים מציינים כי אומדנים מוקדמים של תפוצה וצפיפות ייתכן שהיו מוטים, משום שהתבססו בעיקר על אתרים ארכאולוגיים חשופים כיום. מאחר שחלק ניכר מקווי החוף של התקופה הקרחונית מצויים כיום מתחת לפני הים, ייתכן כי אוכלוסיות משמעותיות התקיימו באזורים שאינם נגישים למחקר ישיר. שימוש בכלים גאוגרפיים מודרניים, כגון ניתוחי שטח מבוססי GIS ו-Google Earth, אפשר שיחזור מדויק יותר של שטחי מחיה פוטנציאליים בתקופה זו, ולפיכך הערכות עדכניות מציעות תמונה רחבה ומורכבת יותר של תפוצת האדם בתקופת הפלייסטוקן המאוחר.[200]

כלכלה ואסטרטגיות קיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקרוליתים מן התרבות הכבארית בלבנט, המתוארכים לשלהי הפלייסטוקן, מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים. מיקרוליתים אלו שולבו בכלי ציד מורכבים ושיקפו התאמות טכנולוגיות של אוכלוסיות ציידים-לקטים לתנאי הסביבה המשתנים במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה.

במרבית אזורי אירואסיה ואמריקה הצפונית התבססה הכלכלה האנושית על ציד בעלי חיים גדולים המותאמים לסביבות קרות, ובהם איילי צפון, ביזונים, סוסים פראיים וממותות, אשר היוו מקור עיקרי לאנרגיה וחומרי גלם.[203] זאת לצד ליקוט עונתי של צמחי בר, דיג וניצול משאבי חוף ונהרות. אתרים מוגנים, לרבות מערות ואתרי מחסה טבעיים, שימשו מוקדי התיישבות מרכזיים באזורים נרחבים.

מאפיין מרכזי נוסף היה ניידות מרחבית גבוהה, אשר כללה תנועה עונתית בין אזורי מחיה שונים בהתאם לפיזור משאבי המזון ולעקיבה אחר עדרים נודדים.[204] במקביל התקיימו גם דפוסי יישוב מחזוריים, שבהם אתרים מסוימים שימשו שוב ושוב בתקופות שונות של השנה, בהתאם לתנאים סביבתיים. במקרים רבים פעלו קבוצות אנושיות ממחנות בסיס עונתיים, שמהם יצאו משלחות ציד ואיסוף למשאבים בסביבה הקרובה והרחוקה יותר.[205]

באזורים קרים ויבשים במיוחד ניכרת לעיתים נטייה לדפוסי ניידות לוגיסטיים, שבהם מחנות הבסיס שימשו מוקדי מגורים ממושכים יחסית, בעוד קבוצות קטנות יצאו למסעות ציד ואיסוף ייעודיים. דפוסים אלו אפשרו ניצול יעיל יותר של משאבים מפוזרים במרחב וצמצמו את הצורך בתנועה מתמדת של כלל הקבוצה בתנאי סביבה קיצוניים.[205]

באזורים שונים בעולם הישן והחדש התפתחו התאמות אזוריות לאותם תנאים כלליים: באפריקה ובאזורים שאינם קרחוניים התבססו אסטרטגיות קיום גמישות יותר, אשר כללו שילוב בין ציד, ליקוט וניצול אינטנסיבי של משאבי חוף וים;[206] באוסטרליה ניכרת התאמה לניצול מגוון רחב יותר של משאבי צומח ובעלי חיים קטנים יחסית, בהתאם למגבלות הסביבתיות המקומיות.[207]

תרבות וטכנולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפוצה משוערת של תרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה באירופה.
  התרבות האפי-גרווטיות (אנ')

תנאי הסביבה הובילו להתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות, לרבות שכלול תעשיות אבן, שימוש גובר בכלי עצם,[203] פיתוח לבוש מבוסס עורות ופרוות בעלי חיים, ושימוש במחטים מעצם שאפשרו תפירה מותאמת לתנאי קור קיצוניים. במקביל התפתחו טכנולוגיות של כלים מרוכבים,[כ"ב] אשר שילבו להבי צור, עץ, עצם ודבקים טבעיים במסגרת כלי ציד מורכבים ועמידים יותר. לצד זאת הוקמו מחסות זמניים, ולעיתים אף מבנים מורכבים העשויים מעצמות ממותה.[208]

באירופה נקשרו תנאי שיא התקופה הקרחונית להתפתחותן של תרבויות פלאוליתיות ייחודיות שהסתגלו לסביבות הקרות של התקופה. בדרום-מערב אירופה, במיוחד באזורי צרפת, ספרד ופורטוגל של ימינו, מזוהה התרבות הסולוטרנית, המתאפיינת בייצור כלי צור מעובדים ברמת דיוק גבוהה, ובפרט חודי עלה דו-פניים מתקדמים,[209][210] אשר נחשבים מן הדוגמאות המרשימות ביותר לעיבוד אבן בתקופה הפלאוליתית העליונה. בדרום ובמזרח אירופה התפתחה התרבות האפי-גרווטיות (אנ'), הממשיכה את התרבות הגרווטית (אנ') ומייצגת מגוון אזורי רחב של מסורות חומריות והסתגלויות תרבותיות בתנאי האקלים של שלהי הפלייסטוקן.[211] התרבות האפי-גרווטית המשיכה להתקיים גם בשלבי ההתחממות המאוחרים של שלהי הפלייסטוקן.[212]

באזור מזרח אסיה התפתחו מסורות טכנולוגיות של תעשיית אבן, ובהן ייצור גרעיני מיקרו-להב בצורת טריז, שאפשרו הפקה של להבים קטנים ואחידים לצורכי ציד ועיבוד. טכנולוגיות אלו, לצד שימוש בביגוד מבוסס פרוות ושימוש נרחב באש ובכלים מרוכבים, תרמו להסתגלות לתנאי קור קיצוניים ולהתפשטות הדרגתית לאזורים תת-ארקטיים.[213]

בארץ ישראל ובסביבתה שגשגה התרבות הכבארית, המייצגת את אחת מן התרבויות האפיפלאוליתיות המוקדמות באזור. התרבות הכבארית התאפיינה בטכנולוגיית אבן מתקדמת של ייצור מיקרוליתים עדינים כרכיבים בכלי ציד מורכבים, ובהם חניתות וכלי הטלה. זאת לצד עדות ראשונית למעבר הדרגתי לעבר כלכלת לקט אינטנסיבית יותר, שכללה שימוש בכלי כתישה ואספת דגני בר; תהליכים שנחשבים לחלק מן ההתפתחויות ארוכות הטווח שקדמו להופעת הכלכלה החקלאית באזור.[194]

אמנות וסמלים פלאוליתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צלמית ונוס (אנ') מתרבות מל’טה–בורט שבסיביר. הפסלון מגולף משנהב ממותה ומייצג מסורת אמנות ניידת עשירה.

במהלך הפלייסטוקן המאוחר הופיעו באירואסיה מסורות אמנות פלאוליתיות (אנ'), ובהן ציורי מערות, חריטות, פסלונים ועיטורים סמליים על מגוון חומרים, בהם אבן, עצם ושנהב.[214]

ביטויים אמנותיים אלו אינם אחידים מבחינה גאוגרפית או כרונולוגית, והם משקפים שונות אזורית בדפוסי ההתנהגות הסמלית של קבוצות אנושיות. בחלק מהאזורים, ובעיקר במערב אירופה, מתועדים אתרי מערות בעלי ציורי קיר מורכבים המתארים בעלי חיים, דפוסים מופשטים ולעיתים סימנים חוזרים בעלי אופי סמלי.[215]

במקביל, מופיעה גם אמנות ניידת בצורת פסלונים ועצמים מעוטרים, אשר ייתכן כי שימשו בהקשרים חברתיים או טקסיים. דוגמה בולטת לכך היא אתר מל'טה של תרבות מל'טה–בורט (Mal'ta–Buret' culture) שבסיביר. האתר מהווה עדות משמעותית לאומנות ניידת מפותחת, הכוללת מעל 850 חפצים מגולפים משנהב ממותה. ממצאים אלו, ביניהם צלמיות ונוס מפורטות ודמויות ציפורים, מצביעים על מסורת סמלית עשירה ששימשה ככל הנראה בהקשרים טקסיים או חברתיים בתנאי שיא הקרח.[216]

באוסטרליה מתועדות מסורות אמנות סמלית קדומות. במערת קונלדה (Koonalda Cave) שבדרום-מערב היבשת מופיעים חריטות אצבע גאומטריות המתוארכות לשיא התקופה הקרחונית האחרונה, ומהוות ביטוי לאמנות מופשטת.[217]

בנוסף לאמנות החזותית, ממצאים של חלילי עצם וקבורות טקסיות כגון באתר סונגיר (Sungir)[218] ברוסיה ודולני וייסטוניצה[219] במרכז אירופה, מעידים על עולם סמלי ורוחני מפותח ועל מורכבות חברתית גבוהה. אתרים אלה כוללים קבורות מלוות במנחות עשירות, חפצי אמנות ונשק טקסי, ולעיתים גם עדויות לפעילות סמלית שאינה תועלתנית ישירה.

סיום שיא התקופה הקרחונית האחרונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרף המציג את תנודות הטמפרטורה המשוערות בגרינלנד ב-20,000 השנים האחרונות, כפי ששוחזרו על פי ליבות קרח. התרשים ממחיש את המעבר משיא התקופה הקרחונית האחרונה (LGM) אל עידן ההולוקן החמים יחסית. בגרף בולטות התנודות האקלימיות הקיצוניות שליוו את שלהי התקופה הקרחונית, ובראשן האינטרסטדיאל בלינג–אלרד (אנ') ואירוע ה-Younger Dryas.

סיום שיא התקופה הקרחונית האחרונה היה תהליך ממושך של מעבר אקלימי מהתנאים הקרחוניים הקיצוניים של הפלייסטוקן המאוחר אל התקופה הבין-קרחונית של ההולוקן. המעבר לא התרחש באופן אחיד או רציף, אלא כלל תנודות חדות, שלבים של התחממות מואצת, עצירות זמניות ואף חזרות קצרות לתנאים קרחוניים. תהליך ההפשרה[כ"ג] העיקרי החל בהדרגה כ-19–20 אלף שנים לפני זמננו, והסתיים רק עם התבססות תנאי ההולוקן כ-11,700 שנים לפני זמננו. שלב מעבר זה מכונה לעיתים התקופה הקרחונית המאוחרת (Late Glacial Period).

בקווי הרוחב הצפוניים ההתחממות החלה כ-20,000 שנים שנים לפני זמננו, אך נסיגת הקרחונים נותרה בתחילה מוגבלת. שלב התחממות משמעותי יותר החל רק לפני כ-14,600 שנים לפני זמננו.[220] לעומת זאת, בחצי הכדור הדרומי החלו תהליכי התחממות כבר כ-21,000 שנים לפני זמננו באזור האוקיינוס הדרומי,[221] ובפטגוניה החלה נסיגה משמעותית של יריעת הקרח כ-19,000 שנים לפני זמננו.[222]

נסיגת הקרחונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שחזור של נסיגת יריעות הקרח באמריקה הצפונית. הקווים והצבעים השונים מציינים את גבולות הקרח באלפי שנים לפני זמננו (ka). ניתן לראות את פתיחת "המסדרון נטול הקרח" במערב קנדה ואת חשיפת אזור הימות הגדולות עם התקדמות תהליך ההפשרה.

ראשיתו של תהליך ההפשרה נקשרת לעלייה הדרגתית בקרינת השמש בקיץ של חצי הכדור הצפוני בעקבות מחזורי מילנקוביץ'. שינוי זה, יחד עם משובי אקלים כגון ירידת האלבדו ועלייה בריכוז גזי החממה, הספיק כדי לערער את יציבות יריעות הקרח האדירות שהתקיימו במשך אלפי שנים. עם תחילת נסיגת הקרחונים הפכה ההתחממות לתהליך גלובלי שהזין את עצמו באמצעות שינויים באטמוספירה, באוקיינוסים ובפני השטח של כדור הארץ.

במהלך תהליך ההפשרה נחלש המחזור התרמוהליני בצפון האוקיינוס האטלנטי ובפרט ה-AMOC – הזרם החוזר באוקיינוס האטלנטי. שינוי זה נבע מהזרמת מים מתוקים בכמויות גדולות אל האוקיינוס, אשר הפחיתה את מליחות פני הים ופגעה ביצירת מים צפופים ושקיעת מי עומק.

שינויים אלו גרמו לתנודות אקלימיות חדות. אחת הבולטות בהן היא האינטרסטדיאל בלינג–אלרד (אנ'), שהתרחשה כ-14,700 עד 12,900 שנים לפני זמננו. בתקופה זו חלה התחממות חדה ומהירה, במיוחד באזור צפון האוקיינוס האטלנטי ובחצי הכדור הצפוני, אשר הובילה לנסיגה מואצת של יריעות הקרח ולקריסה מסיבית של קרחונים לאוקיינוסים. תנודה חריפה שהגיעה אחריה ידועה בתור אירוע ה-Younger Dryas, שהחל כ-12,900 שנים לפני זמננו ונמשך יותר מאלף שנים. במהלך תקופה זו חזרו תנאים קרובים לקרחוניים לחלקים מצפון האוקיינוס האטלנטי ומאירופה, אף על פי שמגמת ההתחממות הגלובלית הכללית נמשכה. אירועים מסוג זה מדגישים כי המעבר מן העולם הקרחוני אל ההולוקן לא היה ליניארי, אלא כלל שינויים מהירים ולעיתים בלתי יציבים במערכת האקלים. עם זאת, אירועים אלו היו חלק בלתי נפרד מהארגון מחדש של פיזור החום הגלובלי; הם אפשרו לאוקיינוסים לאזן את הטמפרטורות בין חצאי הכדור, תהליך שהיה חיוני לייצוב האקלים במעבר הסופי לעידן ההולקן.

נסיגת הקרחונים עיצבה מחדש את הנוף באזורים נרחבים. מי הפשרה יצרו אגמי ענק, עמקים קרחוניים וערוצי ניקוז עצומים, בעוד שהקרחונים הנסוגים הותירו אחריהם מורנות, אסקרים, דרמלינים,[כ"ד] פיורדים וצורות נוף קרחוניות נוספות. באמריקה הצפונית נוצרו ימת אגאסי הקדומה והימות הגדולות כחלק ממערכת אדירה של אגמי הפשרה קרחוניים. קריסתם הפתאומית של חלק מסכרי הקרח הטבעיים הובילה לשיטפונות מתפרצים,[כ"ה] מהאירועים ההידרולוגיים העוצמתיים ביותר בתקופת הרביעון. שיטפונות מיזולה באמריקה הצפונית יצרו את תצורת הרמות המחורצות בעוד שפריצת אגמים קרחוניים בהרי אלטאי שבמרכז אסיה שינתה מערכות נהרות ואגני ניקוז אזוריים.

עליית מפלס הים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שחזור של שינויי מפלס פני הים הגלובלי מאז שיא התקופה הקרחונית. הגרף מציג עלייה הדרגתית במפלס הים במהלך תהליך ההפשרה וההולוקן המוקדם. מסומן בו גם אירוע העלייה המהירה במפלס הים Meltwater pulse 1A.

עליית מפלס הים שינתה ביסודיות את הגאוגרפיה של העולם. עם הפשרת יריעות הקרח הוצפו בהדרגה מדפי יבשת נרחבים, וקווי החוף של התקופה הקרחונית נסוגו לעבר מיקומם המודרני. ברינגיה הוצפה בהדרגה והפרידה בין אסיה לאמריקה הצפונית, דוגרלנד שקעה תחת מימי הים הצפוני ובודדה את האיים הבריטיים מהיבשת ובדרום-מזרח אסיה התפרקה סונדאלנד לארכיפלג של אינדונזיה המוכר כיום.

בחלק מהתקופות הייתה העלייה במפלס הים מהירה במיוחד, ככל הנראה בעקבות אירועי Meltwater pulses.[כ"ו] הפעימה המשמעותית ביותר, המכונה Meltwater pulse 1A, התרחשה כ-14,600 שנים לפני זמננו; במהלך תקופה של כ-500 שנה, עלה מפלס הים הגלובלי בקצב מסחרר של כ-4 סנטימטרים בשנה (עלייה כוללת של 14–20 מטרים).[223]

תהליכים דומים התרחשו גם באזורים אחרים בעולם. הצטמצמות מדף הקרח של מערב אנטארקטיקה כ-14,500 שנים לפני זמננו תואמת לעדויות על עלייה דרמטית נוספת במפלס המים באותה עת.[224] האירועים המהירים של עליית מפלס הים נגרמו מקריסה מסיבית של יריעות קרח יבשתיות אל האוקיינוס ומהתפרצות אגמי הפשרה קרחוניים אדירים שנחסמו בעבר על ידי סכרי קרח.

התאמה איזוסטטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שחזור של קווי החוף בפינלנד והאזור הבלטי עם סיום התקופה הקרחונית, כ-11,000 שנים לפני זמננו. נסיגת יריעת הקרח הפנוסקנדינבית והתרוממות הקרקע בעקבות הסרת משקל הקרח שינו בהדרגה את תצורת הים הבלטי ואת קווי החוף של צפון אירופה. התרוממות זו נמשכת גם בימינו.
עמוד ראשי
 ראו גם – שקיעה איזוסטטית, התרוממות איזוסטטית

הסרת משקלן העצום של יריעות הקרח גרמה להתאמה איזוסטטית של קרום כדור הארץ. בתהליך זה, הליתוספירה שנדחסה במשך אלפי שנים תחת מסות הקרח החלה להתרומם בהדרגה עם נסיגתן. ההתרוממות לא התרחשה באופן מיידי, משום שהאסתנוספירה, המעטפת הצמיגה שמתחת לקרום, מגיבה באיטיות לשינויים בעומס, ולכן מדובר בתהליך הנמשך אלפי שנים לאחר הפשרת הקרחונים.[225]

תהליך זה גרם לשינויים אנכיים מתמשכים בפני השטח של כדור הארץ, ומשפיע על קווי חוף, אגמים ומערכות ניקוז נהרות. באזורים שהיו מכוסים בעבר ביריעות קרח עבות ביותר, כגון סקנדינביה וצפון קנדה, נמדדת התרוממות מתמשכת של הקרום בקצב של מילימטרים עד סנטימטרים אחדים בשנה. לעומת זאת, אזורים שנמצאו בשולי הקרחונים, המכונים אזורי Forebulge, כגון החוף המזרחי של אמריקה הצפונית וחלקים מצפון-מערב אירופה, חווים שקיעה איטית כתוצאה מהתאזנות המסות.[226][227]

תנועות אנכיות אלו של הקרום נמשכות גם כיום ומהוות עדות ישירה להשפעתן ארוכת הטווח של יריעות הקרח. בנוסף, הן משפיעות על חישובי עליית מפלס הים היחסי באזורים שונים בעולם, שכן שינויי גובה הקרקע המקומיים עשויים להגביר או להפחית את ההשפעה הנמדדת של עליית פני הים.[228]

שינויים סביבתיים ואקולוגיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי הטונדרה והערבה הקרחונית, שאפיינו חלקים נרחבים של אירואסיה ואמריקה הצפונית במהלך הפלייסטוקן המאוחר, נסוגו בהדרגה לקווי רוחב גבוהים או נעלמו לחלוטין. בעקבות נסיגת הקרחונים והמעבר לאקלים חם ולח יותר, חלה התרחבות משמעותית של יערות ברחבי העולם, ששטחם הכולל גדל בכ-31% משיא התקופה הקרחונית ועד לאמצע ההולוקן.[229] את השטחים הפתוחים החליפו מערכות אקולוגיות שהתאימו את עצמם לאקלים החדש. שינויים אלו צמצמו משמעותית את הערבות הפתוחות ואת ערבת הממותות בפרט; בעלי החיים שהותאמו לסביבות הקרות והיבשות, ובהם הממותה הצמרית, הקרנף הצמרי ואייל הערבות, איבדו בהדרגה את מרחבי המחיה שלהם.[230]

מינים רבים של המגה-פאונה של התקופה נכחדו באירוע המכונה הכחדת עידן הקרח. במחקר קיימת מחלוקת לגבי הגורם המרכזי להכחדה זו; אחת ההשערות המרכזיות לכך היא היפותזת ה-"overkill", שלפיה התפשטות אוכלוסיות האדם וציד אינטנסיבי של יונקים גדולים תרמו באופן משמעותי להכחדתם.[231] מנגד, חוקרים רבים מדגישים את תפקידם המכריע של שינויי האקלים המהירים וקריסת מערכות הצמחייה, אשר שיבשו את בתי הגידול והמשאבים של המגה-פאונה.[232] בהתאם לכך, הגישה הרווחת כיום מציעה הסבר משולב, המשתנה בעוצמתו בין אזורים גאוגרפיים שונים.

במקביל להתחממות הגלובלית, התחזקות מערכות המונסון באפריקה הובילה לתחילתה של התקופה הלחה באפריקה. שינוי זה הפך אזורים נרחבים שהיו צחיחים במיוחד במהלך שיא התקופה הקרחונית, ובראשם מדבר סהרה, לנופי סוואנה עשירים באגמים, בנהרות ובצמחייה מגוונת. תנאים אלה אפשרו התפשטות של בעלי חיים ובני אדם אל אזורים שבעבר היו בלתי נגישים כמעט לחלוטין.[233][234]

השפעה על אוכלוסיות אנושיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת נדידות האדם המודרני על פני כדור הארץ. ניתן לראות כי במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה קבוצות אנושיות כבר אכלסו את מרבית היבשות. המפה מציגה גם את התפשטות האדם צפונה לעומק סיביר, ואת החדירה לאמריקה הדרומית, שהתעצמו עם נסיגת יריעות הקרח לאחר שיא התקופה.

נסיגת הקרחונים פתחה אזורי מחיה חדשים בצפון אירואסיה ובאמריקה, ואפשרה התפשטות מחודשת של קבוצות ציידים-לקטים לאזורים שבעבר היו מכוסים קרח או קפאת-עד. שינויים אלה השפיעו על דפוסי ההגירה, על תפוצת התרבויות הפרהיסטוריות ועל קשרי הגומלין בין אוכלוסיות שונות.[235][236] תהליך בולט במיוחד התרחש במרחב ברינגיה, שבו שהו אוכלוסיות אנושיות בבידוד במשך אלפי שנים במהלך שיא הקור – תופעה המכונה "היפותזת העמידה במקום של ברינגיה" (Beringian Standstill Hypothesis).[237]

יריעות הקרח באמריקה הצפונית יצרו מחסום בין ברינגיה לבין חלקיה הדרומיים של היבשת. מסדרון נטול קרח בין היריעות החל להיווצר רק בשלבים מאוחרים יותר של נסיגת הקרחונים.[238] מחקרים ארכאולוגיים וגנטיים, לצד גילויים של עקבות אדם קדומות בניו מקסיקו, מחזקים את האפשרות כי קבוצות קטנות של ציידים-לקטים הגיעו לחלקים שונים של אמריקה עוד לפני נסיגת הקרחונים הנרחבת.[239] אחד ההסברים המרכזיים לכך הוא מודל ההגירה החופית, שלפיו תנועת אוכלוסיות התאפשרה לאורך החוף השקט,[כ"ז] אשר כלל אזורים שנותרו נקיים יחסית מקרח.[238] אוכלוסיות מוקדמות אלו היו עשויות להשתייך לאוכלוסיות המייסדות שמהן התפתחו בהמשך מרבית אוכלוסיות הילידים ביבשת אמריקה.[240][241]

קיימת מחלוקת באשר לעיתוי ההתיישבות הראשונית באמריקה הדרומית.[242] בעוד שמרבית החוקרים תומכים ב"כרונולוגיה קצרה", שלפיה ההתפשטות המשמעותית של אוכלוסיות אדם התרחשה לאחר נסיגת הקרחונים, כ-15,500–14,000 שנים לפני זמננו, ממצאים מסוימים הובילו חוקרים להציע מודלים חלופיים של יישוב מוקדם יותר של היבשת.[243] על בסיס זה הוצעה "הכרונולגיה הארוכה", שלפיה ייתכן שקבוצות קטנות חדרו לאמריקה הדרומית עוד לפני סיום שיא התקופה הקרחונית או במהלכו, אולם היקף הראיות התומכות בכך מוגבל ושנוי במחלוקת. עם זאת, מרבית העדויות הארכאולוגיות והגנטיות מצביעות על כך שההתפשטות הנרחבת וההתבוססות של אוכלוסיות אדם בכל רחבי אמריקה הדרומית – מאגן האמזונאס, דרך הרי האנדים ועד פטגוניה – התרחשה במהירות יחסית לאחר סיום שיא התקופה הקרחונית, תוך הסתגלות למגוון רחב של סביבות אקולוגיות.[242]

השינויים הדרמטיים בחי ובצומח תרמו לשינוי באסטרטגיות הקיום של אוכלוסיות אנושיות. במקום ציד של מגה-פאונה במרחבים פתוחים, התפתחו תרבויות התקופה המזוליתית באירופה והתקופה האפיפלאוליתית במזרח התיכון. אלו התאפיינו בטכנולוגיית כלים זעירים (מיקרוליתים), בניצול אינטנסיבי של משאבי מים ונהרות, ובמגוון רחב יותר של מקורות מזון צמחיים, כולל ליקוט מוגבר של צמחי בר.[244] באזור הלבנט, שיפור תנאי האקלים תרם לצמיחתה של התרבות הנאטופית, המהווה אחת מהעדויות המוקדמות ביותר להתיישבות קבע מורכבת עוד לפני ביות צמחים מלא.[245]

המעבר לתנאי ההולוקן התאפיין ביציבות אקלימית יחסית, אשר אפשרה בטווח הארוך את התפתחות החקלאות, ההתיישבות הקבועה והופעתן של החברות המורכבות הראשונות באזורים שונים בעולם במהלך המהפכה הנאוליתית.[246][247]

חשיבות התקופה במחקר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שחזור אומנותי של כדור הארץ במהלך שיא התקופה הקרחונית האחרונה.

שיא התקופה הקרחונית האחרונה הוא אחת התקופות הפלאוקלימטיות הנחקרות ביותר ומשמש נקודת ייחוס מרכזית בחקר מערכת האקלים של כדור הארץ.[4][248] בשל היקף השינויים האקלימיים, הגאולוגיים והביולוגיים שהתרחשו במהלכו, הוא משמש בסיס להשוואה בין שינויים טבעיים לבין שינויי האקלים המודרניים.[53]

לשיא התקופה הקרחונית האחרונה חשיבות בתחום מודלי האקלים.[249] ריבוי העדויות הפלאוקלימטיות מהתקופה – ובהם ליבות קרח, משקעים ימיים, אבק אאולי, גרגרי אבקתת פרחים ועדויות גאומורפולוגיות – מאפשר להשתמש בה כאחת מתקופות הבדיקה והכיול המרכזיות של מודלים אקלימיים גלובליים (GCM). השוואה בין תוצאות המודלים לבין העדויות הגאולוגיות משמשת להערכת אמינותם, ולשיפור יכולת החיזוי של שינויי אקלים עתידיים.[249]

התקופה ממלאת תפקיד מרכזי גם בחקר רגישות האקלים, כלומר מידת תגובתה של הטמפרטורה העולמית לשינויים בריכוזי גזי החממה. במהלכה התרחשו שינויים נרחבים המאפשרים לחקור את תגובת המערכת האקלימית לכפייה קרינתית שלילית.[כ"ח][250] מאחר שבמהלך שיא התקופה ריכוז גזי החממה והטמפרטורות היו נמוכים משמעותית, היא מספקת בסיס אמפירי להבנת יחסי הגומלין בין טמפרטורה עולמית, קריוספירה ומשובי אקלים מרכזיים.[53][249]

שיא התקופה הקרחונית מספק מסגרת לחקר דינמיקת יריעות הקרח ומפלס הים, ולבחינת יציבותן של יריעות הקרח המודרניות.[251] מחקרים אלה משמשים בסיס להבנת יציבותן של יריעות הקרח בגרינלנד ובאנטארקטיקה ולהערכת קצב עליית מפלס הים הצפוי כתוצאה מההתחממות הגלובלית.[252]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Developments in Quaternary Science Series
    • Gillespie, Alan R.; Porter, Stephen C.; Atwater, Brian F. (2003). The Quaternary Period in the United States. Elsevier. ISBN 978-0-444-51471-4.
    • Ehlers, Jürgen; Gibbard, Philip L. (2004). Quaternary Glaciations Extent and Chronology. 1. Europe. Elsevier. ISBN 978-0-444-51462-2.
    • Ehlers, Jürgen; Gibbard, Philip L. (2004). Quaternary Glaciations: Extent and Chronology. 2. North America. Elsevier. ISBN 978-0-444-51592-6.
    • Ehlers, Jürgen; Gibbard, Philip L. (2004). Quaternary Glaciations: Extent and Chronology. 3. South America, Asia, Africa, Australia, Antarctica. Elsevier. ISBN 978-0-444-51593-3.
  • Šibrava, Vladimír (1986). Šibrava, V.; Bowen, D.Q; Richmond, G.M. (eds.). "Quaternary Glaciations in the Northern Hemisphere". Quaternary Science Reviews. 5: 1–514. Bibcode:1986QSRv....5....1S. doi:10.1016/0277-3791(86)90167-8.
  • Soffer, Olga and Gamble, Clive (1990). The World at 18,000 BP: High Latitudes (Vol. 1). London: Unwin Hyman. ISBN 978-0044451266.
  • Soffer, Olga and Gamble, Clive (1990). The World at 18,000 BP: Low Latitudes (Vol. 2). London: Unwin Hyman. ISBN 978-0044451273.

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 שלב איזוטופי ימי (בראשי תיבות: MIS), היא מערכת כרונולוגית המבוססת על שינויים איזוטופיים במשקעים ימיים. בשיטה זו, מספרים אי-זוגיים מייצגים תקופות חמות (בין-קרחוניות), בעוד שמספרים זוגיים מייצגים תקופות קרות (קרחוניות); ככל שהמספר נמוך יותר, כך התקופה קרובה יותר לימינו.
  2. ↑ בהקשר אוקיינוגרפי, ריבוד או שכבתיות (Stratification) פירושם היווצרות שכבות מים נפרדות שאינן מתערבבות ביניהן. בשיא התקופה הקרחונית, עלייה מתונה אך משמעותית בשכבתיות צמצמה את הערבוב בין השכבות ואת עליית מי העומק אל פני השטח, דבר שתרם לכליאת פחמן דו-חמצני במעמקי האוקיינוס ואת שחרורו לאטמוספירה.[20]
  3. ↑ איזוטופים נדירים הנוצרים כאשר קרינה קוסמית בעלת אנרגיה גבוהה פוגעת בגרעיני אטומים באטמוספירה או בפני השטח של כדור הארץ וגורמת לתגובות גרעיניות. תהליך זה מייצר איזוטופים חדשים המשמשים כמעין שעון גאולוגי לתיארוך משך חשיפה של סלעים ומשקעים ולשחזור היסטוריית קבורה וחשיפה מחדש.[36]
  4. 1 2 3 המונח פריגלציאציה (אנ') מתייחס לאזורים הנמצאים בשולי הקרחונים או באזורים שבהם האקלים קר מאוד, אך לא מכוסה בקרח קבוע.
  5. ↑ אגמי גשם.
  6. ↑ נטיפים וזקיפים.
  7. ↑ נכון ל-1 ביולי 2026,[101] ירידה של 12 ס"מ מלפני חודש ויום.
  8. ↑ מדידות של עומק קרקעית הים או האוקיינוס ביחס לפני הים.
  9. ↑ על ידי הרוח.
  10. ↑ ההתקרחנות מכונה על שם אגם יאנקיווה ("המקום ששקע") שבדרום צ'ילה, אשר מורנות קרחוניות מתקופה זו עיצבו את גבולותיו.
  11. ↑ ראו שדה הקרח הפטגוני הצפוני (אנ') ושדה הקרח הפטגוני הדרומי.
  12. 1 2 קווי קרקוע (Grounding Lines) הם הגבול הגיאוגרפי שבו קרחון יבשתי מפסיק לגעת בסלע ומתחיל לצוף על פני הים כמדף קרח.
  13. ↑ יריעת הקרח האנטארקטית מחולקת ליריעת הקרח האנטארקטית המזרחית (אנ') והמערבית (אנ').
  14. ↑ בניגוד לימינו, שבהם מרבית הקרח הימי האנטארקטי מפשיר בקיץ.[149]
  15. 1 2 המשאבה הביולוגית היא התהליך שבו פיטופלנקטון קולטים פחמן מהאטמוספירה, וכאשר הם מתים ושוקעים, הפחמן נאגר במעמקי האוקיינוס ובכך מופחתת השפעתו על התחממות האקלים.
  16. ↑ תהליך שבו מיקרואורגניזמים משנים את הכימיה של סביבתם וגורמים לשקיעת סידן פחמתי, המשמש כחומר בניין מוצק לשוניות.
  17. ↑ מפל לחצים אטמוספירי (Atmospheric Pressure Gradient) הוא המונח המתאר את ההבדל בלחץ האוויר בין שני אזורים.
  18. ↑ המושג אוורור (Ventilation) באוקיינוגרפיה מתאר את תהליך ההתחדשות של גושי מים עמוקים באמצעות מגע וחילוף גזים עם האטמוספירה באזורי היווצרות מים עמוקים. מים הנחשבים "מאווררים פחות" הם מים ששהו זמן רב במעמקי האוקיינוס מבלי להתחלף עם מים חדשים מפני השטח; כתוצאה מכך הם נוטים להיות דלים יותר בחמצן ועשירים יותר בפחמן דו-חמצני ובנוטריינטים שהצטברו בהם לאורך הזמן.
  19. ↑ צמחים ובעלי חיים שזקוקים לתנאי אקלים מתונים.
  20. ↑ למונח "מקלט אקלימי" (Refugia) אין מקבילה עברית רשמית. המונח מגיע מלטינית ופירושו "מקלט" או "מחסה". לעיתים הוא מכונה "מקלט קרחוני" (Glacial refugium) כאשר מדובר בהקשר קרחוני.
  21. ↑ אפריקה, אירופה ואסיה.
  22. ↑ כלי מרוכב הוא כלי המורכב משני חלקים או יותר העשויים מחומרים שונים (כגון אבן, עצם, קרן ועץ), אשר חוברו יחד כדי ליצור יחידה תפקודית אחת. בניגוד לכלי המונוליתי (כמו אבן יד העשויה כולה מגוש צור אחד), הכלי המרוכב מפריד בין הלהב החותך לבין מערכת האחיזה או השינוע.
  23. ↑ למונח Deglaciation אין מקבילה עברית רשמית. מדובר בתהליך הנסיגה וההיעלמות של יריעות קרח וקרחונים מאזור גאוגרפי מסוים המתרחש כאשר קצב ההפשרה והתנתקות הקרחונים של הקרח עולה על קצב הצטברות השלג החדש. מנגנון זה הוא האחראי המרכזי לעליית מפלס הים במעברים בין תקופות קרחוניות לתקופות בין-קרחוניות.
  24. ↑ דרמלין (Drumlin) הוא גבעה מוארכת שנוצרה מתנועת קרחון.
  25. ↑ שיטפון מתפרץ (Outburst flood) הוא אירוע שיטפון קטסטרופלי בעצימות גבוהה ובתדירות נמוכה, הכרוך בשחרור פתאומי של כמות מים אדירה. כאשר מקור המים הוא אגם קרחוני, האירוע מכונה לעיתים Glacial Lake Outburst Flood. אירועים אלו משחררים בתוך זמן קצר כמויות עצומות של מים, בעלי כוח סחיפה גבוה במיוחד, המסוגל לעצב מחדש עמקים, ערוצי נהרות ותצורות נוף בקנה מידה אזורי.
  26. ↑ פרקי זמן קצרים יחסית שבהם השתחררו כמויות עצומות של מי הפשרה אל האוקיינוסים.
  27. ↑ החוף המערבי של יבשת אמריקה.
  28. ↑ כפייה קרינתית (Radiative forcing) היא המדד להפרש בין האנרגיה הנכנסת לכדור הארץ מהשמש לבין האנרגיה הנפלטת ממנו חזרה לחלל. כפייה חיובית (כמו עלייה בגזי חממה) גורמת להתחממות, בעוד שכפייה שלילית (כמו ריכוז נמוך של גזי חממה או החזר אלבדו גבוה) גורמת להתקררות המערכת האקלימית.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Gowan, E.J., Zhang, X., Khosravi, S. et al, A new global ice sheet reconstruction for the past 80 000 years, Nature, Nat Commun 12, 1199 (2021). https://doi.org/10.1038/s41467-021-21469-w
  2. ↑ Neil Roberts, Jessie Woodbridge, Andrew Bevan, Alessio Palmisano, Stephen Shennan, Eleni Asouti, Human responses and non-responses to climatic variations during the last Glacial-Interglacial transition in the eastern Mediterranean, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 184, 2018, Pages 47-67, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2017.09.011.
  3. ↑ [https://urbanrim.org.uk/cache/Rose-1985.pdf The Dimlington StadiaDimlington Chronozone: a proposal for naming the main glacial episode of the Late Devensian in Britain], Boreas, Rose, James 1985
  4. 1 2 3 Tierney, Jessica E.; Zhu, Jiang; King, Jonathan; Malevich, Steven B.; Hakim, Gregory J.; Poulsen, Christopher J. (באוגוסט 2020). "Glacial cooling and climate sensitivity revisited". Nature. 584 (7822): 569–573. Bibcode:2020Natur.584..569T. doi:10.1038/s41586-020-2617-x. ISSN 1476-4687. PMID 32848226. S2CID 221346116.
  5. ↑ Thomas Westerhold et al, An astronomically dated record of Earth’s climate and its predictability over the last 66 million years, Science, 369,1383-1387(2020).DOI:10.1126/science.aba6853
  6. ↑ David K. Hutchinson et al., The Eocene–Oligocene transition: a review of marine and terrestrial proxy data, models and model–data comparisons, EGU, Volume 17, issue 1. CP, 17, 269–315, ‏28 Jan 2021
  7. ↑ Waelbroeck, C., Tjiputra, J., Guo, C., Nisancioglu, K. H., Jansen, E., Vázquez Riveiros, N., Toucanne, S., Eynaud, F., Rossignol, L., Dewilde, F., Marchès, E., Lebreiro, S., and Nave, S., Atlantic circulation changes across a stadial–interstadial transition, EGU, Clim. Past, 19, 901–913, https://doi.org/10.5194/cp-19-901-2023, 2023.
  8. ↑ Patterson, V. L., Gregoire, L. J., Ivanovic, R. F., Gandy, N., Owen, J., Smith, R. S., Pollard, O. G., Astfalck, L. C., and Valdes, P. J., Contrasting the Penultimate Glacial Maximum and the Last Glacial Maximum (140 and 21 ka) using coupled climate–ice sheet modelling, EGU, Clim. Past, 20, 2191–2218, https://doi.org/10.5194/cp-20-2191-2024, 2024.
  9. ↑ Turney, C. S. M., Jones, R. T., McKay, N. P., van Sebille, E., Thomas, Z. A., Hillenbrand, C.-D., and Fogwill, C. J., A global mean sea surface temperature dataset for the Last Interglacial (129–116 ka) and contribution of thermal expansion to sea level change, Earth System Science Data, Earth Syst. Sci. Data, 12, 3341–3356, https://doi.org/10.5194/essd-12-3341-2020, 2020.
  10. ↑ Karin F. Helmens, The Last Interglacial–Glacial cycle (MIS 5–2) re-examined based on long proxy records from central and northern Europe, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 86, p. 115-143. 15 February 2014. DOI:10.1016/j.quascirev.2013.12.012
  11. ↑ Samuel Toucanne, Teresa Rodrigues, Guillemette Menot, Guillaume Soulet, Sandrine Cheron, Isabelle Billy, Frederique Eynaud, Pierre Antoine, Jaap S. Sinninghe Damste, Edouard Bard, Maria-Fernanda Sanchez Goñi, Marine Isotope Stage 4 (71–57 ka) on the Western European margin: Insights to the drainage and dynamics of the Western European Ice Sheet, ScienceDirect, Global and Planetary Change. Volume 229, October 2023, 104221. https://doi.org/10.1016/j.gloplacha.2023.104221
  12. 1 2 Vanya Romanova, Gerrit Lohmann, Klaus Grosfeld, Martin Butzin, The relative role of oceanic heat transport and orography on glacial climate, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, April 2006. Pages: 832-845, Volume 25, Issues 7–8 DOI:10.1016/j.quascirev.2005.07.007
  13. ↑ Lu Niu, Gregor Knorr, Uta Krebs-Kanzow, Paul Gierz, Gerrit Lohmann, Rapid Laurentide Ice Sheet growth preceding the Last Glacial Maximum due to summer snowfall, Nature, Nat. Geosci. 17, 440–449 (2024). May 2024 https://doi.org/10.1038/s41561-024-01419-z
  14. 1 2 Williams, C.J.R., Lord, N.S., Kennedy-Asser, A.T. et al, The relative role of direct orbital forcing versus CO2 and ice feedbacks on Quaternary climate, Nature, Nat Commun 17, 4254 (2026). https://doi.org/10.1038/s41467-026-70750-3
  15. ↑ J. D. Hays et al, Variations in the Earth's Orbit: Pacemaker of the Ice Ages, Science, 194, 1121-1132 (1976). DOI:10.1126/science.194.4270.1121
  16. ↑ NASA, Milutin Milankovitch, NASA Earth Observatory, Mar 24, 2000
  17. ↑ Willeit, M. and Ganopolski, A, The importance of snow albedo for ice sheet evolution over the last glacial cycle, EGU, Clim. Past, 14, 697–707, https://doi.org/10.5194/cp-14-697-2018, 2018.
  18. ↑ Daniel M. Sigman & Edward A. Boyle, Glacial/interglacial variations in atmospheric carbon dioxide, Nature 407, 859–869 (2000). https://doi.org/10.1038/35038000
  19. ↑ Clark, P., Pisias, N., Stocker, T. et al, The role of the thermohaline circulation in abrupt climate change, Nature, Nature 415, 863–869 (2002). https://doi.org/10.1038/415863a
  20. 1 2 Lynch-Stieglitz, J., T. Ito, and E. Michel (2016), Antarctic density stratification and the strength of the circumpolar current during the Last Glacial Maximum, AGU, Paleoceanography, 31, 539–552, doi:10.1002/2015PA002915.
  21. ↑ Song, Z., Latif, M., Park, W. et al., Southern Ocean influence on Atlantic Meridional Overturning Circulation across climate states, Nature, Nat Commun 16, 9230 (2025). https://doi.org/10.1038/s41467-025-64268-3
  22. ↑ Bradley, S. L., Sellevold, R., Petrini, M., Vizcaino, M., Georgiou, S., Zhu, J., Otto-Bliesner, B. L., and Lofverstrom, M, Surface mass balance and climate of the Last Glacial Maximum Northern Hemisphere ice sheets: simulations with CESM2.1, EGU, Clim. Past, 20, 211–235, https://doi.org/10.5194/cp-20-211-2024, 2024.
  23. ↑ How does present glacier extent and sea level compare to the extent of glaciers and global sea level during the Last Glacial Maximum (LGM)?, USGS, Updated March 25, 2025
  24. ↑ Kurt Lambeck, Yusuke Yokoyama, Paul Johnston, Anthony Purcell, Global ice volumes at the Last Glacial Maximum and early Lateglacial, Earth and Planetary Science Letters. Volume 181, Issue 4, 30 September 2000, Pages 513-527
  25. ↑ Lacelle, Denis; Fisher, David A.; Coulombe, Stéphanie; Fortier, Daniel; Frappier, Roxanne (5 בספטמבר 2018). "Buried remnants of the Laurentide Ice Sheet and connections to its surface elevation". Scientific Reports. 8 (1): 13286. Bibcode:2018NatSR...813286L. doi:10.1038/s41598-018-31166-2. PMC 6125386. PMID 30185871.
  26. ↑ Seong-Joong Kim, Ji-Won Kim, Baek-Min Kim, Last Glacial Maximum climate over Korean Peninsula in PMIP3 simulations, ScienceDirect, Quaternary International Volume 384, 14 October 2015, Pages 52-81
  27. 1 2 Walcott, C. K., Briner, J. P., Tulenko, J. P., and Evans, S. M, Equilibrium line altitudes of alpine glaciers in Alaska suggest Last Glacial Maximum summer temperature was 2–5 °C lower than during the pre-industrial, EGU, Clim. Past, 20, 91–106, https://doi.org/10.5194/cp-20-91-2024, 2024.
  28. ↑ van der Bilt, W.G.M., D’Andrea, W.J. & Bakke, J, High Arctic Lake sediments show that Heinrich Event 2 was preceded by summer warming, Nature, Commun Earth Environ 6, 463 (2025). https://doi.org/10.1038/s43247-025-02440-9
  29. ↑ Prange M, Jonkers L, Merkel U, Schulz M, Bakker P., A multicentennial mode of North Atlantic climate variability throughout the Last Glacial Maximum, NIH, Sci Adv. 2023 Nov 3;9(44):eadh1106. doi: 10.1126/sciadv.adh1106. Epub 2023 Nov 1. PMID 37910606; PMCID: PMC10619932.
  30. ↑ Jouzel, J, A brief history of ice core science over the last 50 yr, EGU, Clim. Past, 9, 2525–2547, https://doi.org/10.5194/cp-9-2525-2013, 2013.
  31. ↑ Jonkers, L., Mix, A., Voelker, A. et al, ForCenS-LGM: a dataset of planktonic foraminifera species assemblage composition for the Last Glacial Maximum, Nature, Jonkers, L., Mix,Sci Data 11, 361 (2024). https://doi.org/10.1038/s41597-024-03166-7
  32. ↑ A. de Vernal, F. Eynaud, M. Henry, C. Hillaire-Marcel, L. Londeix, S. Mangin, J. Matthiessen, F. Marret, T. Radi, A. Rochon, S. Solignac, J.-L. Turon, Reconstruction of sea-surface conditions at middle to high latitudes of the Northern Hemisphere during the Last Glacial Maximum (LGM) based on dinoflagellate cyst assemblages, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, April 2005. Pages: 897-924, Volume 24, Issues 7–9
  33. ↑ Nash Ward, Claudia Cenedese, Jim N. McElwaine, Alan Condron, The Role of Ice-Rafted Debris (IRD) on Icebergs' Deterioration, AGU, Geophysical Research Letters, 53, e2025GL121320. https://doi.org/10.1029/2025GL121320
  34. ↑ Carlos E. Cordova, Sandy P. Harrison, Peta J. Mudie, Simone Riehl, Suzanne A.G. Leroy, Natalie Ortiz, Pollen, plant macrofossil and charcoal records for palaeovegetation reconstruction in the Mediterranean-Black Sea Corridor since the Last Glacial Maximum, ScienceDirect, Quaternary International. Volume 197, Issues 1–2, 15 March 2009, Pages 12-26 https://doi.org/10.1016/j.quaint.2007.06.015
  35. ↑ Paxman, G.J.G., Austermann, J. & Hollyday, A, Total isostatic response to the complete unloading of the Greenland and Antarctic Ice Sheets, Nature, Sci Rep 12, 11399 (2022). https://doi.org/10.1038/s41598-022-15440-y
  36. ↑ השיטה שקובעת את גיל החול ומלמדת על שינויי אקלים קיצוניים בעבר, האוניברסיטה העברית בירושלים
  37. ↑ Tobias N.B. Koffman, Joerg M. Schaefer, Aaron E. Putnam, George H. Denton, David J.A. Barrell, Ann V. Rowan, Robert C. Finkel, Dylan H. Rood, Roseanne Schwartz, Mitchell A. Plummer, Simon H. Brocklehurst, A beryllium-10 chronology of late-glacial moraines in the upper Rakaia valley, Southern Alps, New Zealand supports Southern-Hemisphere warming during the Younger Dryas, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, 15 August 2017 Pages: 14-25, Volume 170. DOI:10.1016/j.quascirev.2017.06.012
  38. ↑ Sinnl, G., Adolphi, F., Christl, M., Welten, K. C., Woodruff, T., Caffee, M., Svensson, A., Muscheler, R., and Rasmussen, S. O, Synchronizing ice-core and U ∕ Th timescales in the Last Glacial Maximum using Hulu Cave 14C and new 10Be measurements from Greenland and Antarctica, EGU, Clim. Past, 19, 1153–1175, https://doi.org/10.5194/cp-19-1153-2023, 2023.
  39. ↑ Achim Brauer, Irka Hajdas, Simon P.E. Blockley, Christopher Bronk Ramsey, Marcus Christl, Susan Ivy-Ochs, Gina E. Moseley, Norbert N. Nowaczyk, Sune O. Rasmussen, Helen M. Roberts, Christoph Spötl, Richard A. Staff, Anders Svensson, The importance of independent chronology in integrating records of past climate change for the 60–8 ka INTIMATE time interval, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, 15 December 2014, Pages: 47-66, Volume 106
  40. ↑ Nature index, Isotopic Proxies in Paleoclimatology and Environmental Change, Nature
  41. ↑ Cartapanis, O., K. Tachikawa, and E. Bard (2011), Northeastern Pacific oxygen minimum zone variability over the past 70 kyr: Impact of biological production and oceanic ventilation, AGU, Paleoceanography, 26, PA4208, doi:10.1029/2011PA002126.
  42. ↑ Isla S. Castañeda, Stefan Schouten, A review of molecular organic proxies for examining modern and ancient lacustrine environments, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews. October 2011, Pages: 2851-2891, Volume 30, Issues 21–22
  43. ↑ Manuel Chevalier, Basil A.S. Davis, Oliver Heiri, Heikki Seppä, Brian M. Chase, Konrad Gajewski, Terri Lacourse, Richard J. Telford, Walter Finsinger, Joël Guiot, Norbert Kühl, S. Yoshi Maezumi, John R. Tipton, Vachel A. Carter, Thomas Brussel, Leanne N. Phelps, Andria Dawson, Marco Zanon, Francesca Vallé, Connor Nolan, Dmitry Kupriyanov, Pollen-based climate reconstruction techniques for late Quaternary studies, ScienceDirect, Earth-Science Reviews, Volume 210, November 2020, 103384 https://doi.org/10.1016/j.earscirev.2020.103384
  44. ↑ Gavin, D.G., Fitzpatrick, M.C., Gugger, P.F., Heath, K.D., Rodríguez-Sánchez, F., Dobrowski, S.Z., Hampe, A., Hu, F.S., Ashcroft, M.B., Bartlein, P.J., Blois, J.L., Carstens, B.C., Davis, E.B., de Lafontaine, G., Edwards, M.E., Fernandez, M., Henne, P.D., Herring, E.M., Holden, Z.A., Kong, W.-s., Liu, J., Magri, D., Matzke, N.J., McGlone, M.S., Saltré, F., Stigall, A.L., Tsai, Y.-H.E. and Williams, J.W. (2014), Climate refugia: joint inference from fossil records, species distribution models and phylogeography, New Phytologist Foundation, New Phytol, 204: 37-54. https://doi.org/10.1111/nph.12929
  45. ↑ Ningbo Chen, Artem Nedoluzhko, Ancient DNA: the past for the future, NIH, BMC Genomics. 2023 Jun 8;24(1):309. doi: 10.1186/s12864-023-09396-0. PMID 37291482; PMCID: PMC10251542.
  46. ↑ Kageyama, M., Braconnot, P., Harrison, S. P., Haywood, A. M., Jungclaus, J. H., Otto-Bliesner, B. L., Peterschmitt, J.-Y., Abe-Ouchi, A., Albani, S., Bartlein, P. J., Brierley, C., Crucifix, M., Dolan, A., Fernandez-Donado, L., Fischer, H., Hopcroft, P. O., Ivanovic, R. F., Lambert, F., Lunt, D. J., Mahowald, N. M., Peltier, W. R., Phipps, S. J., Roche, D. M., Schmidt, G. A., Tarasov, L., Valdes, P. J., Zhang, Q., and Zhou, T., The PMIP4 contribution to CMIP6 – Part 1: Overview and over-arching analysis plan, EGU, Geosci. Model Dev., 11, 1033–1057, https://doi.org/10.5194/gmd-11-1033-2018, 2018.
  47. 1 2 Seltzer, A.M., Ng, J., Aeschbach, W. et al, Widespread six degrees Celsius cooling on land during the Last Glacial Maximum, Nature, Nature 593, 228–232 (2021). https://doi.org/10.1038/s41586-021-03467-6
  48. ↑ MIT Climate Portal Writing Team, What would happen to the climate if we had much lower CO2 levels?, Climate portal, October 11, 2023
  49. ↑ Pratap, Shailendra; Markonis, Yannis (31 במאי 2022). "The response of the hydrological cycle to temperature changes in recent and distant climatic history". Progress in Earth and Planetary Science (באנגלית). 9 (1): 30. Bibcode:2022PEPS....9...30P. doi:10.1186/s40645-022-00489-0. ISSN 2197-4284.
  50. ↑ David McGee, Aaron Donohoe, John Marshall, David Ferreira, Changes in ITCZ location and cross-equatorial heat transport at the Last Glacial Maximum, Heinrich Stadial 1, and the mid-Holocene, ScienceDirect, Earth and Planetary Science Letters, Volume 390, 15 March 2014, Pages 69-79
  51. ↑ Vladimir Borzan, Boris Tomašević, Sven Kurbel, Hypothesis: Possible respiratory advantages for heterozygote carriers of cystic fibrosis linked mutations during dusty climate of last glaciation, Science direct, Journal of Theoretical Biology, Volume 363, 21 December 2014, Pages 164-168. https://doi.org/10.1016/j.jtbi.2014.08.015
  52. ↑ Cowen, Robert C. "Dust Plays a Huge Role in Climate Change" Christian Science Monitor 3 April 2008 ("Dust plays huge role in climate change". Christian Science Monitor. 3 באפריל 2008. ארכיון מ-28 בספטמבר 2013.), and Claquin et al., "Radiative Forcing of Climate by Ice-Age Atmospheric Dust", Climate Dynamics (2003) 20: 193–202. (www.rem.sfu.ca/COPElab/Claquinetal2003_CD_glacialdustRF.pdf)
  53. 1 2 3 Cooper, Vincent T. (17 באפריל 2024). "Last Glacial Maximum pattern effects reduce climate sensitivity estimates". Science Advances (באנגלית). 10 (16). Bibcode:2024SciA...10K9461C. doi:10.1126/sciadv.adk9461. PMC 11023557. PMID 38630811.
  54. 1 2 Hughes, P. (2021), Concept and global context of the glacial landforms from the Last Glacial Maximum, Manchester University, In D. Palacios, P. Hughes, J. M. García-Ruiz, & N. Andrés (Eds.), (pp. 355-358). Elsevier BV. https://doi.org/10.1016/B978-0-12-823498-3.00039-X
  55. ↑ King, David T., Last Glacial Maximum (LGM), EBSCO
  56. ↑ Anne Bernhardt, Wolfgang Schwanghart, Seafloor slopes control submarine canyon distribution: A global analysis, Science, Sci. Adv.11, eadv3942 (2025) DOI:10.1126/sciadv.adv3942
  57. ↑ Eiliv Larsen, Ola Fredin, Maria Jensen, Denis Kuznetsov, Astrid Lyså, Dmitry Subetto, Subglacial sediment, proglacial lake-level and topographic controls on ice extent and lobe geometries during the Last Glacial Maximum in NW Russia, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 92, 2014, Pages 369-387, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2013.02.018.
  58. ↑ Xiaowen Wu, Lei Wang, La Ta, Changhui Guo, Long Qiao, Huiying Wang, Ping Wang, Liubing Xu, Jinming Xie, Jiafu Zhang, Xin Wang, Chunxin Wang, Gang Hu, Fluvial landscape change in Anqing through the last glacial cycle: Implications for eustatic controls on the Yangtze River's continental-scale incision-aggradation cycles, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, 1 June 2024, Article: 108689, Volume 333 https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2024.108689.
  59. ↑ Hughes, P., Palacios, D., García Ruiz, J. M., & Andrés, N. (2021), The European glacial landscapes from the Last Glacial Maximum – synthesis, Manchester University, European Glacial Landscapes: Maximum Extent of Glaciations (pp. 507-516). Elsevier BV. https://doi.org/10.1016/B978-0-12-823498-3.00005-4
  60. ↑ Alberto V. Reyes, Anders E. Carlson, Jorie Clark, Louise Guillaume, Glenn A. Milne, Lev Tarasov, Elizabeth C.B. Carlson, Feng He, Marc W. Caffee, Klaus M. Wilcken, Dylan H. Rood, Timing of Cordilleran-Laurentide ice-sheet separation: Implications for sea-level rise, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 328, 2024, 108554, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2024.108554.
  61. ↑ Arthur S. Dyke, John T. Andrews, Evolution of the Laurentide and Innuitian ice sheets prior to the Last Glacial Maximum (115 ka to 25 ka), ScienceDirect, Earth-Science Reviews, Volume 224, January 2022, 103875 https://doi.org/10.1016/j.earscirev.2021.103875
  62. ↑ John England, Coalescent Greenland and Innuitian ice during the Last Glacial Maximum: revising the Quaternary of the Canadian High Arctic, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 18, Issue 3, 1999, Pages 421-456, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/S0277-3791(98)00070-5.
  63. ↑ April S. Dalton, Martin Margold, Chris R. Stokes, Lev Tarasov, Arthur S. Dyke, Roberta S. Adams, Serge Allard, Heather E. Arends, Nigel Atkinson, John W. Attig, Peter J. Barnett, Robert L. Barnett, Martin Batterson, Pascal Bernatchez, Harold W. Borns, Andy Breckenridge, Jason P. Briner, Etienne Brouard, Janet E. Campbell, Anders E. Carlson, John J. Clague, B. Brandon Curry, Robert-André Daigneault, Hugo Dubé-Loubert, Don J. Easterbrook, David A. Franzi, Hannah G. Friedrich, Svend Funder, Michelle S. Gauthier, Angela S. Gowan, Ken L. Harris, Bernard Hétu, Tom S. Hooyer, Carrie E. Jennings, Mark D. Johnson, Alan E. Kehew, Samuel E. Kelley, Daniel Kerr, Edward L. King, Kristian K. Kjeldsen, Alan R. Knaeble, Patrick Lajeunesse, Thomas R. Lakeman, Michel Lamothe, Phillip Larson, Martin Lavoie, Henry M. Loope, Thomas V. Lowell, Barbara A. Lusardi, Lorraine Manz, Isabelle McMartin, F. Chantel Nixon, Serge Occhietti, Michael A. Parkhill, David J.W. Piper, Antonius G. Pronk, Pierre J.H. Richard, John C. Ridge, Martin Ross, Martin Roy, Allen Seaman, John Shaw, Rudolph R. Stea, James T. Teller, Woodrow B. Thompson, L. Harvey Thorleifson, Daniel J. Utting, Jean J. Veillette, Brent C. Ward, Thomas K. Weddle, Herbert E. Wright, An updated radiocarbon-based ice margin chronology for the last deglaciation of the North American Ice Sheet Complex, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 234, 2020, 106223, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2020.106223.
  64. ↑ Clyde Wahrhaftig, Greg M. Stock, Reba G. McCracken, Peri Sasnett, and Andrew J. Cyr, Extent of the Last Glacial Maximum (Tioga) Glaciation in Yosemite National Park and Vicinity, California, USGS, U.S. Geological Survey Scientific Investigations Map 3414, pamphlet 28 p., 1 sheet, scale 1:100,000, 2 appendixes, https://doi.org/10.3133/sim3414.
  65. ↑ French, H.M. and Millar, S.W.S. (2014), Permafrost at the time of the Last Glacial Maximum (LGM) in North America, Boreas, Boreas, 43: 667-677. https://doi.org/10.1111/bor.12036
  66. ↑ Jessica L. Oster, Daniel E. Ibarra, Matthew J. Winnick & Katharine Maher, Steering of westerly storms over western North America at the Last Glacial Maximum, Nature, Nature Geosci 8, 201–205 (2015). https://doi.org/10.1038/ngeo2365
  67. ↑ Andrea Fildani, Angela M Hessler, Cody C Mason, Matthew P McKay, Daniel F Stockli, Late Pleistocene glacial transitions in North America altered major river drainages, as revealed by deep-sea sediment, NIH, Sci Rep. 2018 Sep 14;8(1):13839. doi: 10.1038/s41598-018-32268-7. PMID 30218039; PMCID: PMC6138750.
  68. ↑ Florida’s Past Sea Level, Climate Science Investigations, Nasa
  69. 1 2 3 Mangerud, Jan; Jakobsson, Martin; Alexanderson, Helena; Astakhov, Valery; Clarke, Garry K.C; Henriksen, Mona; Hjort, Christian; Krinner, Gerhard; Lunkka, Juha-Pekka; Möller, Per; Murray, Andrew; Nikolskaya, Olga; Saarnisto, Matti; Svendsen, John Inge (2004). "Ice-dammed lakes and rerouting of the drainage of northern Eurasia during the Last Glaciation" (PDF). Quaternary Science Reviews. 23 (11–13): 1313–32. Bibcode:2004QSRv...23.1313M. doi:10.1016/j.quascirev.2003.12.009. אורכב מ-המקור (PDF) ב-13 ביולי 2012.
  70. ↑ Clark, C.D., Ely, J.C., Hindmarsh, R.C.A., Bradley, S., Ignéczi, A., Fabel, D., Ó Cofaigh, C., Chiverrell, R.C., Scourse, J., Benetti, S., Bradwell, T., Evans, D.J.A., Roberts, D.H., Burke, M., Callard, S.L., Medialdea, A., Saher, M., Small, D., Smedley, R.K., Gasson, E., Gregoire, L., Gandy, N., Hughes, A.L.C., Ballantyne, C., Bateman, M.D., Bigg, G.R., Doole, J., Dove, D., Duller, G.A.T., Jenkins, G.T.H., Livingstone, S.L., McCarron, S., Moreton, S., Pollard, D., Praeg, D., Sejrup, H.P., Van Landeghem, K.J.J. and Wilson, P. (2022), Growth and retreat of the last British–Irish Ice Sheet, 31 000 to 15 000 years ago: the BRITICE-CHRONO reconstruction, Wiley, Boreas, 51: 699-758. https://doi.org/10.1111/bor.12594
  71. ↑ Curry, Andrew (30 בינואר 2020). "Lost world revealed by human, Neanderthal relics washed up on North Sea beaches". American Association for the Advancement of Science.
  72. ↑ Alun Hubbard, David Sugden, Andrew Dugmore, Hreggvidur Norddahl, Halldór G. Pétursson, A modelling insight into the Icelandic Last Glacial Maximum ice sheet, Science direct, Quaternary Science Reviews, Volume 25, Issues 17–18, 2006, Pages 2283-2296, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2006.04.001.
  73. ↑ A record of rapid climate change from the Pyrenees, Spain, CORDIS - Risultati della ricerca dell’UE
  74. ↑ Piotr Kłapyta, Jerzy Zasadni, Marcel Mîndrescu, Late Pleistocene glaciation in the Eastern Carpathians – a regional overview, ScienceDirect, CATENA, Volume 224, 2023, 106994, ISSN 0341-8162, https://doi.org/10.1016/j.catena.2023.106994.
  75. ↑ Arthur Ancrenaz, Régis Braucher, Emmanuelle Defive, Alexandre Poiraud, Johannes Steiger, Last glacial fluctuations in the southwestern Massif Central, Aubrac (France): First direct chronology from cosmogenic 10Be and 26Al exposure dating, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 285, 2022, 107500, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2022.107500.
  76. ↑ Azzoni, R.S., Tantardini, D. & Forti, L., The hidden glacial landscape of the Monti della Laga (central Apennines, Italy), Springer Nature Link, Med. Geosc. Rev. 7, 463–471 (2025). https://doi.org/10.1007/s42990-024-00123-9
  77. ↑ Santos-González, Javier; Redondo-Vega, José María; González-Gutiérrez, Rosa Blanca; Gómez-Villar, Amelia (1 באוקטובר 2013). "Applying the AABR method to reconstruct equilibrium-line altitudes from the last glacial maximum in the Cantabrian Mountains (SW Europe)". Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology. 387: 185–199. Bibcode:2013PPP...387..185S. doi:10.1016/j.palaeo.2013.07.025.
  78. ↑ Fernández-García, Mónica; Pederzani, Sarah; Britton, Kate; Agudo-Pérez, Lucía; Cicero, Andrea; Geiling, Jeanne Marie; Daura, Joan; Sanz, Montserrat; Marín-Arroyo, Ana B. (10 באוקטובר 2024). "Palaeoecology of ungulates in northern Iberia during the Late Pleistocene through isotopic analysis of teeth". Biogeosciences (באנגלית). 21 (19): 4413–4437. doi:10.5194/bg-21-4413-2024. ISSN 1726-4189 – via Copernicus Publications.
  79. ↑ S. Toucanne, S. Zaragosi, J.F. Bourillet, M. Cremer, F. Eynaud, B. Van Vliet-Lanoë, A. Penaud, C. Fontanier, J.L. Turon, E. Cortijo, P.L. Gibbard, Timing of massive ‘Fleuve Manche’ discharges over the last 350 kyr: insights into the European ice-sheet oscillations and the European drainage network from MIS 10 to 2, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 28, Issues 13–14, 2009, Pages 1238-1256, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2009.01.006.
  80. ↑ G. Lericolais, C. Bulois, H. Gillet, F. Guichard, High frequency sea level fluctuations recorded in the Black Sea since the LGM, ScienceDirect, Global and Planetary Change, Volume 66, Issues 1–2, March 2009, Pages 65-75 https://doi.org/10.1016/j.gloplacha.2008.03.010
  81. ↑ Szabolcs Ákos Fábián, János Kovács, Gábor Varga, György Sipos, Zoltán Horváth, Edit Thamó-Bozsó, Gábor Tóth, Distribution of relict permafrost features in the Pannonian Basin, Boreas, Boreas, 43: 722-732. https://doi.org/10.1111/bor.12046
  82. ↑ Jerzy Nawrocki, Przemysław Mroczek, Maria Łanczont, Karol Standzikowski, Sudden appearance of katabatic wind in Central-Eastern Europe driven by Scandinavian Ice Sheet dynamics as recorded in Polish loess, ScienceDirect, Global and Planetary Change, Volume 246, March 2025, 104709 https://doi.org/10.1016/j.gloplacha.2025.104709
  83. 1 2 John Inge Svendsen, Helena Alexanderson, Valery I Astakhov, Igor Demidov, Julian A Dowdeswell, Svend Funder, Valery Gataullin, Mona Henriksen, Christian Hjort, Michael Houmark-Nielsen, Hans W Hubberten, Ólafur Ingólfsson, Martin Jakobsson, Kurt H Kjær, Eiliv Larsen, Hanna Lokrantz, Juha Pekka Lunkka, Astrid Lyså, Jan Mangerud, Alexei Matiouchkov, Ruediger Stein, Late Quaternary ice sheet history of northern Eurasia, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 23, Issues 11–13, 2004, Pages 1229-1271, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2003.12.008.
  84. ↑ Qing Yan, Lewis A. Owen, Huijun Wang, Zhongshi Zhang, Climate Constraints on Glaciation Over High-Mountain Asia During the Last Glacial Maximum, AGU, Geophysical Research Letters, 45, 9024–9033. https://doi.org/10.1029/2018GL079168
  85. ↑ Eugster, P., D. Scherler, R. C. Thiede, A. T. Codilean, and M. R. Strecker (2016), Rapid Last Glacial Maximum deglaciation in the Indian Himalaya coeval with midlatitude glaciers: New insights from 10Be-dating of ice-polished bedrock surfaces in the Chandra Valley, NW Himalaya, EGU, Geophys. Res. Lett., 43, 1589–1597, doi:10.1002/2015GL066077.
  86. ↑ Yaqing Sun, Xiangke Xu, Hongjie Zhang, Jiule Li, Reconstructions of global last glacial maximum glaciers and climate in the Karakoram Mountains, northwestern Tibetan plateau, ScienceDirect, CATENA, Volume 265, 2026, 109900, ISSN 0341-8162, https://doi.org/10.1016/j.catena.2026.109900.
  87. ↑ U. Abramowski, A. Bergau, D. Seebach, R. Zech, B. Glaser, P. Sosin, P.W. Kubik, W. Zech, Pleistocene glaciations of Central Asia: results from 10Be surface exposure ages of erratic boulders from the Pamir (Tajikistan), and the Alay–Turkestan range (Kyrgyzstan), ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 25, Issues 9–10, 2006, Pages 1080-1096, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2005.10.003.
  88. ↑ Nozomu Takeuchi, Koji Fujita, Vladimir B. Aizen, Chiyuki Narama, Yusuke Yokoyama, Sachiko Okamoto, Kazuhiro Naoki, Jumpei Kubota, The disappearance of glaciers in the Tien Shan Mountains in Central Asia at the end of Pleistocene, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 103, 2014, Pages 26-33, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2014.09.006.
  89. ↑ Martin Hais, Klára Komprdová, Nikolai Ermakov, Milan Chytrý, Modelling the Last Glacial Maximum environments for a refugium of Pleistocene biota in the Russian Altai Mountains, Siberia, ScienceDirect, Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology, Volume 438, 15 November 2015, Pages 135-145 https://doi.org/10.1016/j.palaeo.2015.07.037
  90. ↑ Ramin Gobejishvili, Nino Lomidze, Levan Tielidze, Chapter 12 – Late Pleistocene (Würmian) Glaciations of the Caucasus, ScienceDirect, Developments in Quaternary Sciences, Elsevier, Volume 15, 2011, Pages 141-147, ISSN 1571-0866, ISBN 9780444534477, https://doi.org/10.1016/B978-0-444-53447-7.00012-X.
  91. ↑ Nina Kirchner, Ralf Greve, Arjen P. Stroeven, Jakob Heyman, Paleoglaciological reconstructions for the Tibetan Plateau during the last glacial cycle: evaluating numerical ice sheet simulations driven by GCM-ensembles, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 30, Issues 1–2, 2011, Pages 248-267, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2010.11.006.
  92. ↑ Zhao, L., Jin, H., Li, C., Cui, Z., Chang, X., Marchenko, S.S., Vandenberghe, J., Zhang, T., Luo, D., Guo, D., Liu, G. and Yi, C. (2014), The extent of permafrost in China during the local Last Glacial Maximum (LLGM), Boreas, 43: 688-698. https://doi.org/10.1111/bor.12049
  93. ↑ Karl-Heinz Wyrwoll, Junhong Wei, Zhaohui Lin, Yaping Shao, Feng He, Cold surges and dust events: Establishing the link between the East Asian Winter Monsoon and the Chinese loess record, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 149, 2016, Pages 102-108, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2016.04.015.
  94. ↑ Arefe Shabani eraghi, Mojtaba yamani, Recovery the extent of the pluvial lake area of hole Masile based on lake terraces in the Quaternary, University of Tehran, DOI: 10.22034/gmpj.2025.555804.1589
  95. ↑ Sergey A. Gorbarenko, Xuefa Shi, Aleksandr A. Bosin, Yanguang Liu, Antonina V. Artemova, Jianjun Zou, Elena A. Yanchenko, Yuriy P. Vasilenko, Yonghua Wu, Anton S. Vladimirov, Relative sea level changes during the Last Glacial Maximum and deglaciation (33–15 ka) inferred from the δ18O records of planktic foraminifera from the Sea of Japan, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 279, 2022, 107386, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2022.107386.
  96. ↑ Zhongbo Wang, Shouye Yang, Haiyan Tang, Yilin Zheng, Hongyue Wang, Zhixun Zhang, Yong Zhang, Xi Mei, Qiang Wang, Zhongping Lai, Revisit the Sedimentary Stratigraphic Evolution and Environmental Changes on the Outer Shelf of the East China Sea Since MIS 5, Frontiers, Front. Mar. 2022 Sci. 9:863245. doi: 10.3389/fmars.2022.863245
  97. ↑ Robles, E., Piper, P., Ochoa, J., Lewis, H., Paz, V., & Ronquillo, W. (2015), Late Quaternary Sea-Level Changes and the Palaeohistory of Palawan Island, Philippines, Australian National University, Journal of Island and Coastal Archaeology, 10(1), 76-96. https://doi.org/10.1080/15564894.2014.880758
  98. 1 2 Miryam Bar-Matthews, Avner Ayalon, Aaron Kaufman, Late Quaternary Paleoclimate in the Eastern Mediterranean Region from Stable Isotope Analysis of Speleothems at Soreq Cave, Israel, ScienceDirect, Quaternary Research, Volume 47, Issue 2, March 1997, Pages 155-168 https://doi.org/10.1006/qres.1997.1883
  99. 1 2 A. Moulin, L. Benedetti, L. Vidal, J. Hage-Hassan, A. Elias, J. Van der Woerd, I. Schimmelpfennig, M. Daëron, P. Tapponnier, LGM glaciers in the SE Mediterranean? First evidence from glacial landforms and 36Cl dating on Mount Lebanon, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 285, 2022, 107502, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2022.107502.
  100. ↑ Patrick Ludwig and Assaf Hochman, Last glacial maximum hydro-climate and cyclone characteristics in the Levant: a regional modelling perspective, IOP, Environmental Research Letters, Volume 17, Number 1 DOI 10.1088/1748-9326/ac46ea
  101. ↑ מפלס ים המלח משנת 1976, אתר מאגרי המידע הממשלתיים
  102. ↑ Adi Torfstein, Steven L. Goldstein, Mordechai Stein, Yehouda Enzel, Impacts of abrupt climate changes in the Levant from Last Glacial Dead Sea levels, Hebrew Univesity of Jerusalem, Quaternary Science Reviews, 69, 1-7. https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2013.02.015
  103. ↑ A. Vaks, M. Bar-Matthews, A. Ayalon, A. Matthews, A. Frumkin, U. Dayan, L. Halicz, A. Almogi-Labin, B. Schilman, Paleoclimate and location of the border between Mediterranean climate region and the Saharo–Arabian Desert as revealed by speleothems from the northern Negev Desert, Israel, ScienceDirect, Earth and Planetary Science Letters, Volume 249, Issues 3–4, 30 September 2006, Pages 384-399 https://doi.org/10.1016/j.epsl.2006.07.009
  104. ↑ Yehouda Enzel, Rivka Amit, Uri Dayan, Onn Crouvi, Ron Kahana, Baruch Ziv, David Sharon, [https://earth.huji.ac.il/sites/default/files/earth/files/enzel_et_al._2008.pdf The climatic and physiographic controls of the eastern Mediterranean over the late Pleistocene climates in the southern Levant and its neighboring deserts], Global and Planetary Change 60 (2008) 165–192, Elsevier 14 February 2007, doi:10.1016/j.gloplacha.2007.02.003
  105. ↑ Ehud Galili, Dov Zviely, Mina Weinstein-Evron, Holocene sea-level changes and landscape evolution on the northern Carmel coast (Israel), OpenEdition Journals, https://doi.org/10.4000/mediterranee.1912
  106. ↑ Christian J. Strohmenger, Jeremy Jameson, Modern coastal systems of Qatar as analogues for arid climate carbonate reservoirs: improving geological and reservoir modelling
  107. ↑ Rose, Jeffrey I. New Light on Human Prehistory in the Arabo-Persian Gulf Oasis. Current Anthropology 51(6), 2010, pp. 849–883. doi:10.1086/657397.
  108. ↑ "Marine Geophysics". QNHER, Qatar Archaeology. אורכב מ-המקור ב-20 בדצמבר 2014.
  109. ↑ Young, James A. T, Glaciers of the Middle East and Africa, U.S. Geological Professional Survey. U.S. Department of the Interior. pp. G59, 16 August 2012.
  110. ↑ Henry A. Osmaston, Sandy P. Harrison, The Late Quaternary glaciation of Africa: A regional synthesis, ScienceDirect, Quaternary International, Volumes 138–139, September–October 2005, Pages 32-54 https://doi.org/10.1016/j.quaint.2005.02.005
  111. 1 2 Mills, S.C.; Barrows, T.T.; Telfer, M.W.; Fifield, L.K. (2017). "The cold climate geomorphology of the Eastern Cape Drakensberg: A reevaluation of past climatic conditions during the last glacial cycle in Southern Africa". Geomorphology. 278: 184–194. Bibcode:2017Geomo.278..184M. doi:10.1016/j.geomorph.2016.11.011.
  112. ↑ Sumner, P (2003). "A contemporary winter ground thermal profile in the Lesotho Highlands and implications for active and relict soil frost phenomena". Earth Surface Processes and Landforms. 28 (13): 1451–1458. Bibcode:2003ESPL...28.1451S. doi:10.1002/esp.1003. S2CID 128637011.
  113. ↑ Bayer, V. S., Böse, M., Hartmann, K., Marunye, J., and Riedel, F., Quaternary glaciations in Southern Africa? A “moraine” in the Lesotho highland revisited, EGQSJ, E&G Quaternary Sci. J., 74, 219–233, https://doi.org/10.5194/egqsj-74-219-2025, 2025.
  114. ↑ Boelhouwers, Jan (1999). "Relict periglacial slope deposits in the Hex River Mountains, South Africa: observations and palaeoenvironmental implications". Geomorphology. 30 (3): 245–258. Bibcode:1999Geomo..30..245B. doi:10.1016/s0169-555x(99)00033-1.
  115. ↑ Lezine, Anne-Marie (1 במאי 1991). "West African paleoclimates during the last climatic cycle inferred from an Atlantic deep-sea pollen record". Quaternary Research. 35 (3, Part 1): 456–463. Bibcode:1991QuRes..35..456L. doi:10.1016/0033-5894(91)90058-D. ISSN 0033-5894. S2CID 129021250.
  116. ↑ Mahowald, N., K. Kohfeld, M. Hansson, Y. Balkanski, S. P. Harrison, I. C. Prentice, M. Schulz, and H. Rodhe (1999), Dust sources and deposition during the last glacial maximum and current climate: A comparison of model results with paleodata from ice cores and marine sediments, AGU, J. Geophys. Res., 104(D13), 15895–15916, doi:10.1029/1999JD900084.
  117. ↑ Jing Lei, Zhengguo Shi, Xiaoning Xie, Xinzhou Li, Attribution of Last Glacial Maximum precipitation change in Northern Hemisphere monsoon and arid regions, ScienceDirect, Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology, Volume 599, 1 August 2022, 111053 https://doi.org/10.1016/j.palaeo.2022.111053
  118. ↑ Giulia Wienhues, Yunuen Temoltzin-Loranca, Hendrik Vogel, Marina A. Morlock, Andrew S. Cohen, Flavio S. Anselmetti, Stefano M. Bernasconi, Madalina Jaggi, Wojciech Tylmann, Mary A. Kishe, Leighton King, Nare Ngoepe, Colin J. Courtney-Mustaphi, Moritz Muschick, Blake Matthews, Salome Mwaiko, Ole Seehausen, Willy Tinner, Martin Grosjean, From desiccation to wetlands and outflow: Rapid re-filling of Lake Victoria during the Latest Pleistocene 14–13 ka, ScienceDirect, Journal of Great Lakes Research, Volume 50, Issue 3, June 2024, 102246 https://doi.org/10.1016/j.jglr.2023.102246
  119. 1 2 Martin Williams, Water, wind, ice and sea. Prehistoric environments in the Nile Basin between 75,000 and 15,000 years, OpenEdition books
  120. ↑ Françoise Gasse, Hydrological changes in the African tropics since the Last Glacial Maximum, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 19, Issues 1–5, 2000, Pages 189-211, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/S0277-3791(99)00061-X.
  121. 1 2 Timothy T Barrows, John O Stone, L.Keith Fifield, Richard G Cresswell, The timing of the Last Glacial Maximum in Australia, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 21, Issues 1–3, 2002, Pages 159-173, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/S0277-3791(01)00109-3.
  122. ↑ Timothy T. Barrows, Geoffrey S. Hope, Michael L. Prentice, L. Keith Fifield, Stephen G. Tims, Late Pleistocene glaciation of the Mt Giluwe volcano, Papua New Guinea, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 30, Issues 19–20, 2011, Pages 2676-2689, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2011.05.022.
  123. ↑ H. Rother,D. Fink,J. Shulmeister,C. Mifsud,M. Evans, & J. Pugh, The early rise and late demise of New Zealand’s last glacial maximum, PNAS, Proc. Natl. Acad. Sci. U.S.A. 111 (32) 11630-11635, https://doi.org/10.1073/pnas.1401547111 (2014).
  124. ↑ Nicholas R. Golledge, Andrew N. Mackintosh, Brian M. Anderson, Kevin M. Buckley, Alice M. Doughty, David J.A. Barrell, George H. Denton, Marcus J. Vandergoes, Bjorn G. Andersen, Joerg M. Schaefer, Last Glacial Maximum climate in New Zealand inferred from a modelled Southern Alps icefield, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 46, 2012, Pages 30-45, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2012.05.004.
  125. ↑ Muscheler, Raimund; Adolphi, Florian; Heaton, Timothy J; Bronk Ramsey, Christopher; Svensson, Anders; van der Plicht, Johannes; Reimer, Paula J (2020). "Testing and Improving the IntCal20 Calibration Curve with Independent Records". Radiocarbon (באנגלית). 62 (4): 1079–1094. Bibcode:2020Radcb..62.1079M. doi:10.1017/RDC.2020.54. ISSN 0033-8222.
  126. ↑ Proctor R, Carter L, Tidal and sedimentary response to the Late Quaternary closure and opening of Cook Strait, New Zealand: Results from numerical modeling, Coastal Restoration Trust of New Zealand, Paleoceanography and Paleoclimatology, Volume 4, Number 2, Pages 167-180
  127. ↑ Fitzsimmons, Kathryn E.; Cohen, Timothy J.; Hesse, Paul P.; Jansen, John; Nanson, Gerald C.; May, Jan-Hendrik; Barrows, Timothy T.; Haberlah, David; Hilgers, Alexandra; Kelly, Tegan; Larsen, Joshua; Lomax, Johanna; Treble, Pauline (15 באוגוסט 2013). "Late Quaternary palaeoenvironmental change in the Australian drylands". Quaternary Science Reviews (באנגלית). 74: 78–96. Bibcode:2013QSRv...74...78F. doi:10.1016/j.quascirev.2012.09.007 – via Elsevier Science Direct.
  128. ↑ Petherick, Lynda; McGowan, Hamish; Moss, Patrick (11 ביוני 2008). "Climate variability during the Last Glacial Maximum in eastern Australia: evidence of two stadials?". Journal of Quaternary Science. 23 (8): 787–802. Bibcode:2008JQS....23..787P. doi:10.1002/jqs.1186. ISSN 0267-8179 – via Wiley Online Library.
  129. ↑ Petherick, L.M.; Moss, P.T.; McGowan, H.A. (8 במרץ 2017). "An extended Last Glacial Maximum in subtropical Australia". Quaternary International. 432: 1–12. Bibcode:2017QuInt.432....1P. doi:10.1016/j.quaint.2015.11.015 – via Elsevier Science Direct.
  130. ↑ Fried, Alan W. (באפריל 1993). "Late Pleistocene river morphological change, southeastern Australia: the conundrum of sinuous channels during the Last Glacial Maximum". Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology. 101 (3–4): 305–316. Bibcode:1993PPP...101..305F. doi:10.1016/0031-0182(93)90021-A – via Elsevier Science Direct.
  131. ↑ Forbes, M. S.; Kohn, M. J.; Bestland, E. A.; Wells, R. T. (15 במאי 2010). "Late Pleistocene environmental change interpreted from δ13C and δ18O of tooth enamel from the Black Creek Swamp Megafauna site, Kangaroo Island, South Australia". Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology. 291 (3–4): 319–327. doi:10.1016/j.palaeo.2010.03.003 – via Elsevier Science Direct.
  132. ↑ Kealy, S., Louys, J., & O’Connor, S. (2016), Islands Under the Sea: A Review of Early Modern Human Dispersal Routes and Migration Hypotheses Through Wallacea, Taylor & Francis, Journal of Island and Coastal Archaeology, 11(3), 364–384. https://doi.org/10.1080/15564894.2015.1119218
  133. ↑ María-Paz Lira et al., The Last Glacial Maximum and Deglacial History of the Seno Skyring Ice Lobe (52°S), Southern Patagonia, Frontiers, Front. Earth Sci. 10:892316. doi: 10.3389/feart.2022.892316
  134. ↑ Bethan J. Davies, Christopher M. Darvill, Harold Lovell, Jacob M. Bendle, Julian A. Dowdeswell, Derek Fabel, Juan-Luis García, Alessa Geiger, Neil F. Glasser, Delia M. Gheorghiu, Stephan Harrison, Andrew S. Hein, Michael R. Kaplan, Julian R.V. Martin, Monika Mendelova, Adrian Palmer, Mauri Pelto, Ángel Rodés, Esteban A. Sagredo, Rachel K. Smedley, John L. Smellie, Varyl R. Thorndycraft, The evolution of the Patagonian Ice Sheet from 35 ka to the present day (PATICE), ScienceDirect, Earth-Science Reviews, Volume 204, 2020, 103152, ISSN 0012-8252, https://doi.org/10.1016/j.earscirev.2020.103152.
  135. 1 2 Jacqueline A. Smith et al, Early Local Last Glacial Maximum in the Tropical Andes, Science, Science308, 678-681 (2005). DOI:10.1126/science.1107075
  136. ↑ Marcelo A Zárate, Loess of southern South America, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 22, Issues 18–19, 2003, Pages 1987-2006, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/S0277-3791(03)00165-3.
  137. ↑ Théa Vogt, Evidence for Pleistocene periglaciation in the lowlands of central Argentina (36–39°S), Cambridge University Press, 12 August 2022
  138. ↑ Riquelme-Barraza, F.M., Gómez-Contreras, Á., Cosentino, N.J. et al, Patagonian Ice Sheet shaped regional climate during the Last Glacial Maximum, Nature, Commun Earth Environ 6, 798 (2025). https://doi.org/10.1038/s43247-025-02762-8
  139. ↑ María-Paz Lira, Stewart S.R. Jamieson, Michael J. Bentley, Juan-Luis García, Robert D. McCulloch, Pedro Guzmán-Marín, Modelling the asynchronous maximum extent of the last Patagonian Ice Sheet, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 387, 2026, 110045, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2026.110045.
  140. ↑ P.-H. Blard, F. Sylvestre, A.K. Tripati, C. Claude, C. Causse, A. Coudrain, T. Condom, J.-L. Seidel, F. Vimeux, C. Moreau, J.-P. Dumoulin, J. Lavé, Lake highstands on the Altiplano (Tropical Andes) contemporaneous with Heinrich 1 and the Younger Dryas: new insights from 14C, U–Th dating and δ18O of carbonates, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 30, Issues 27–28, 2011, Pages 3973-3989, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2011.11.001.
  141. ↑ PONCE, J.F., RABASSA, J., CORONATO, A. and BORROMEI, A.M. (2011), Palaeogeographical evolution of the Atlantic coast of Pampa and Patagonia from the last glacial maximum to the Middle Holocene, Wiley, Biological Journal of the Linnean Society, 103: 363-379. https://doi.org/10.1111/j.1095-8312.2011.01653.x
  142. ↑ Michael J. Bentley, Colm Ó Cofaigh, John B. Anderson, Howard Conway, Bethan Davies, Alastair G.C. Graham, Claus-Dieter Hillenbrand, Dominic A. Hodgson, Stewart S.R. Jamieson, Robert D. Larter, Andrew Mackintosh, James A. Smith, Elie Verleyen, Robert P. Ackert, Philip J. Bart, Sonja Berg, Daniel Brunstein, Miquel Canals, Eric A. Colhoun, Xavier Crosta, William A. Dickens, Eugene Domack, Julian A. Dowdeswell, Robert Dunbar, Werner Ehrmann, Jeffrey Evans, Vincent Favier, David Fink, Christopher J. Fogwill, Neil F. Glasser, Karsten Gohl, Nicholas R. Golledge, Ian Goodwin, Damian B. Gore, Sarah L. Greenwood, Brenda L. Hall, Kevin Hall, David W. Hedding, Andrew S. Hein, Emma P. Hocking, Martin Jakobsson, Joanne S. Johnson, Vincent Jomelli, R. Selwyn Jones, Johann P. Klages, Yngve Kristoffersen, Gerhard Kuhn, Amy Leventer, Kathy Licht, Katherine Lilly, Julia Lindow, Stephen J. Livingstone, Guillaume Massé, Matt S. McGlone, Robert M. McKay, Martin Melles, Hideki Miura, Robert Mulvaney, Werner Nel, Frank O. Nitsche, Philip E. O'Brien, Alexandra L. Post, Stephen J. Roberts, Krystyna M. Saunders, Patricia M. Selkirk, Alexander R. Simms, Cornelia Spiegel, Travis D. Stolldorf, David E. Sugden, Nathalie van der Putten, Tas van Ommen, Deborah Verfaillie, Wim Vyverman, Bernd Wagner, Duanne A. White, Alexandra E. Witus, Dan Zwartz, A community-based geological reconstruction of Antarctic Ice Sheet deglaciation since the Last Glacial Maximum, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 100, 2014, Pages 1-9, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2014.06.025.
  143. ↑ Simkins, L. M., Greenwood, S. L., and Anderson, J. B, Diagnosing ice sheet grounding line stability from landform morphology, EGU, The Cryosphere, 12, 2707–2726, https://doi.org/10.5194/tc-12-2707-2018, 2018.
  144. ↑ Bart, P. J., Anderson, J. B., & Nitsche, F. (2017), Post-LGM Grounding-Line Positions of the Bindschadler Paleo Ice Stream in the Ross Sea Embayment, Antarctica, AGU, Journal of Geophysical Research: Earth Surface, 122, 1827–1844. https://doi.org/10.1002/2017JF004259
  145. ↑ Anderson, J. B.; Shipp, S. S.; Lowe, A. L.; Wellner, J. S.; Mosola, A. B. (2002). "The Antarctic Ice Sheet during the LGM and its subsequent retreat history". Quaternary Science Reviews. 21 (1–3): 49–70. doi:10.1016/S0277-3791(01)00083-X.
  146. ↑ Christo Buizert et al, Antarctic surface temperature and elevation during the Last Glacial Maximum, Science, Science372, 1097-1101 (2021). DOI:10.1126/science.abd2897
  147. ↑ Philip J. Bart, Dan Mullally, Nicholas R. Golledge, The influence of continental shelf bathymetry on Antarctic Ice Sheet response to climate forcing, ScienceDirect, Global and Planetary Change, Volume 142, July 2016, Pages 87-95 https://doi.org/10.1016/j.gloplacha.2016.04.009
  148. ↑ Rainer Gersonde, Xavier Crosta, Andrea Abelmann, Leanne Armand, Sea-surface temperature and sea ice distribution of the Southern Ocean at the EPILOG Last Glacial Maximum—a circum-Antarctic view based on siliceous microfossil records☆, ScienceDirect, Quaternary Science Reviews, Volume 24, Issues 7–9, 2005, Pages 869-896, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2004.07.015.
  149. ↑ Seasonal Antarctic Sea Ice, Nasa Scientific Visualization Studio, September 29, 2011
  150. ↑ Sally C. Y. Lau, Nerida G. Wilson, Catarina N. S. Silva, Jan M. Strugnell, Detecting glacial refugia in the Southern Ocean, NSO, Ecography, 43: 1639-1656. https://doi.org/10.1111/ecog.04951
  151. ↑ Jess F. Adkins et al., The Salinity, Temperature, and δ18O of the Glacial Deep Ocean, Science, Science298, 1769-1773 (2002). DOI:10.1126/science.1076252
  152. ↑ Nature Research Intelligence Topic, Ocean Circulation and Carbon Cycle Dynamics During Glacial Periods, Nature
  153. ↑ MARGO Project Members, Constraints on the magnitude and patterns of ocean cooling at the Last Glacial Maximum, Nature, Nature Geosci 2, 127–132 (2009). https://doi.org/10.1038/ngeo411
  154. ↑ Pflaumann, U., et al. (2003), Glacial North Atlantic: Sea-surface conditions reconstructed by GLAMAP 2000, AGU, Paleoceanography, 18, 1065, doi:10.1029/2002PA000774, 3.
  155. ↑ Toggweiler, J. R., J. L. Russell, and S. R. Carson (2006), Midlatitude westerlies, atmospheric CO2, and climate change during the ice ages, AGU, Paleoceanography, 21, PA2005, doi:10.1029/2005PA001154.
  156. ↑ Niels Nørgaard-Pedersen, Robert F. Spielhagen, Helmut Erlenkeuser, Pieter M. Grootes, Jan Heinemeier, Jochen Knies, Arctic Ocean during the Last Glacial Maximum: Atlantic and polar domains of surface water mass distribution and ice cover, PALEOCEANOGRAPHY, VOL. 18, NO. 3, 1063, doi:10.1029/2002PA000781, 2003.
  157. ↑ Howe, J., Piotrowski, A., Noble, T. et al, North Atlantic Deep Water Production during the Last Glacial Maximum, Nature, Nat Commun 7, 11765 (2016). https://doi.org/10.1038/ncomms11765
  158. ↑ Chenyu Zhu, Deglacial change of Antarctic Bottom Water in transient simulations, ScienceDirect, Atmospheric and Oceanic Science Letters, Volume 16, Issue 6, November 2023, 100333 https://doi.org/10.1016/j.aosl.2023.100333
  159. ↑ Tooth OJ, Foukal NP, Johns WE, Johnson HL, Wilson C, Lagrangian Decomposition of the Atlantic Ocean Heat Transport at 26.5°N, University of Oxford, Geophysical Research Letters, Volume 51, Issue 14
  160. 1 2 glacial-interglacial co₂ change: - the iron hypothesis, Paleoceanography, 5(1), 1–13, doi:10.1029/PA005i001p00001. Woods Hole Oceanographic Institution, John H. Martin (1990)
  161. ↑ E. Biton, H. Gildor, W. R. Peltier, Red Sea during the Last Glacial Maximum: Implications for sea level reconstruction, AGU, Paleoceanography, 23, PA1214, doi:10.1029/2007PA001431.
  162. ↑ Webster, Jody M.; Braga, Juan Carlos; Humblet, Marc; Potts, Donald C.; Iryu, Yasufumi; Yokoyama, Yusuke; Fujita, Kazuhiko; Bourillot, Raphael; Esat, Tezer M.; Fallon, Stewart; Thompson, William G.; Thomas, Alexander L.; Kan, Hironobu; McGregor, Helen V.; Hinestrosa, Gustavo; Obrochta, Stephen P.; Lougheed, Bryan C. (28 במאי 2018). "Response of the Great Barrier Reef to sea-level and environmental changes over the past 30,000 years". Nature Geoscience. 11 (1): 426–432. Bibcode:2018NatGe..11..426W. doi:10.1038/s41561-018-0127-3. hdl:20.500.11820/920d9bf3-2233-464d-8890-6bce999804b7. S2CID 134502712.
  163. ↑ Braga, Juan C.; Puga-Bernabéu, Ángel; Heindel, Katrin; Patterson, Madhavi A.; Birgel, Daniel; Peckmann, Jörn; Sánchez-Almazo, Isabel M.; Webster, Jody M.; Yokoyama, Yusuke; Riding, Robert (15 בינואר 2019). "Microbialites in Last Glacial Maximum and deglacial reefs of the Great Barrier Reef (IODP Expedition 325, NE Australia)". Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology. 514: 1–17. Bibcode:2019PPP...514....1B. doi:10.1016/j.palaeo.2018.10.007. ISSN 0031-0182 – via Elsevier Science Direct.
  164. ↑ Yan Zhang, Jiawang Wu, Christophe Colin, Guohui Gao, Huang Huang, Marcus Gutjahr, Qiong Wu, Zhifei Liu, Katharina Pahnke, Gert J. de Lange, Circulation changes in the Mediterranean Sea over the last 30,000 years – Constraints from deep-water Nd isotopes, ScienceDirect, Global and Planetary Change, Volume 255, 2025, 105086, ISSN 0921-8181, https://doi.org/10.1016/j.gloplacha.2025.105086.
  165. ↑ El Niño-Like Pattern in Ice Age Tropical Pacific Sea Surface Temperature, Science, Athanasios Koutavas, Jean Lynch-Stieglitz, Thomas M. Marchitto, Jr., Julian P. Sachs
  166. ↑ Shi, X.; Wu, Y.; Zou, J.; Liu, Y.; Ge, S.; Zhao, M.; Liu, J.; Zhu, A.; Meng, X.; Yao, Z.; Han, Y. (18 בספטמבר 2014). "Multiproxy reconstruction for Kuroshio responses to northern hemispheric oceanic climate and the Asian Monsoon since Marine Isotope Stage 5.1 (∼88 ka)". Climate of the Past (באנגלית). 10 (5): 1735–1750. Bibcode:2014CliPa..10.1735S. doi:10.5194/cp-10-1735-2014. ISSN 1814-9332.
  167. 1 2 Pedro N. DiNezio et al., Glacial changes in tropical climate amplified by the Indian Ocean, Nature, Sci. Adv.4,eaat9658(2018).DOI:10.1126/sciadv.aat9658
  168. ↑ Chang, Liao; Hoogakker, Babette A. A.; Heslop, David; Zhao, Xiang; Roberts, Andrew P.; De Deckker, Patrick; Xue, Pengfei; Pei, Zhaowen; Zeng, Fan; Huang, Rong; Huang, Baoqi; Wang, Shishun; Berndt, Thomas A.; Leng, Melanie; Stuut, Jan-Berend W.; Harrison, Richard J. (10 באוגוסט 2023). "Indian Ocean glacial deoxygenation and respired carbon accumulation during mid-late Quaternary ice ages". Nature Communications (באנגלית). 14 (1): 4841. Bibcode:2023NatCo..14.4841C. doi:10.1038/s41467-023-40452-1. ISSN 2041-1723. PMC 10415292. PMID 37563128.
  169. ↑ Gottschalk, J., Michel, E., Thöle, L.M. et al, Glacial heterogeneity in Southern Ocean carbon storage abated by fast South Indian deglacial carbon release, Nature, Nat Commun 11, 6192 (2020). https://doi.org/10.1038/s41467-020-20034-1
  170. ↑ Nagoji, Sidhesh; Tiwari, Manish (29 בינואר 2021). "Causes and climatic influence of centennial-scale denitrification variability in the southeastern Arabian Sea since the last glacial period". Quaternary Research (באנגלית). 101: 156–168. Bibcode:2021QuRes.101..156N. doi:10.1017/qua.2020.118. ISSN 0033-5894. S2CID 234090602.
  171. ↑ Global biome changes over the last 21 000 years inferred from model–data comparisons, EGU, Chenzhi Li, Anne Dallmeyer, Jian Ni, Manuel Chevalier, Matteo Willeit, Andrei A. Andreev, Xianyong Cao, Laura Schild, Birgit Heim, Mareike Wieczorek, Ulrike Herzschuh
  172. ↑ Origin and causes of the mammoth steppe: a story of cloud cover, woolly mammal tooth pits, buckles, and inside-out Beringia, Science Direct, R Dale Guthrie
  173. ↑ Axmanová, Irena; Robovský, Jan; Tichý, Lubomír; Danihelka, Jiří; Troeva, Elena; Protopopov, Albert; Chytrý, Milan (13 בינואר 2020). "Habitats of Pleistocene megaherbivores reconstructed from the frozen fauna remains". Ecography (באנגלית). 43 (5): 703–713. Bibcode:2020Ecogr..43..703A. doi:10.1111/ecog.04940. ISSN 0906-7590 – via Nordic Society Oikos.
  174. ↑ Kosintsev, Pavel A.; Bachura, Olga P. (20 בנובמבר 2023). "Northern Urals (Russia) quaternary deposits and biostratigraphical record caves and grottoes". Quaternary International (באנגלית). 674–675: 31–48. Bibcode:2023QuInt.674...31K. doi:10.1016/j.quaint.2023.01.004 – via Elsevier Science Direct.
  175. ↑ Badino, Federica; Pini, Roberta; Bertuletti, Paolo; Ravazzi, Cesare; Delmonte, Barbara; Monegato, Giovanni; Reimer, Paula; Vallé, Francesca; Arrighi, Simona; Bortolini, Eugenio; Figos, Carla; Lugli, Federico; Maggi, Valter; Marciani, Giulia; Margaritora, Davide; Oxilia, Gregorio; Romandini, Matteo; Silvestrini, Sara; Benazzi, Stefano (22 באוקטובר 2020). "The fast-acting "pulse" of Heinrich Stadial 3 in a mid-latitude boreal ecosystem". Scientific Reports. 10 (1): 18031. Bibcode:2020NatSR..1018031B. doi:10.1038/s41598-020-74905-0. PMC 7581741. PMID 33093492.
  176. ↑ Koutsodendris, Andreas; Dakos, Vasilis; Fletcher, William J.; Knipping, Maria; Kotthoff, Ulrich; Milner, Alice M.; Müller, Ulrich C.; Kaboth-Bahr, Stefanie; Kern, Oliver A.; Kolb, Laurin; Vakhrameeva, Polina; Wulf, Sabine; Christanis, Kimon; Schmiedl, Gerhard; Pross, Jörg (25 במרץ 2023). "Atmospheric CO2 forcing on Mediterranean biomes during the past 500 kyrs". Nature Communications (באנגלית). 14 (1): 1664. doi:10.1038/s41467-023-37388-x. ISSN 2041-1723. PMC 10039881. PMID 36966144.
  177. ↑ Sirocko, Frank; Albert, Johannes; Britzius, Sarah; Dreher, Frank; Martínez-García, Alfredo; Dosseto, Anthony; Burger, Joachim; Terberger, Thomas; Haug, Gerald (21 בנובמבר 2022). "Thresholds for the presence of glacial megafauna in central Europe during the last 60,000 years". Scientific Reports (באנגלית). 12 (1): 20055. Bibcode:2022NatSR..1220055S. doi:10.1038/s41598-022-22464-x. hdl:20.500.11850/592989. ISSN 2045-2322. PMC 9681729. PMID 36414639.
  178. ↑ Dai, Lu; Weng, Chengyu (בדצמבר 2015). "Marine palynological record for tropical climate variations since the late last glacial maximum in the northern South China Sea". Deep Sea Research Part II: Topical Studies in Oceanography. 122: 153–162. Bibcode:2015DSRII.122..153D. doi:10.1016/j.dsr2.2015.06.011.
  179. ↑ Amazonian and neotropical plant communities on glacial time-scales: The failure of the aridity and refuge hypotheses, Science Direct, P.A. Colinvaux, P.E. De Oliveira, M.B. Bush
  180. ↑ Strong influence of palaeoclimate on the structure of modern African mammal communities, NIH, John Rowan, Jason M Kamilar, Lydia Beaudrot, Kaye E Reed
  181. ↑ De Boer, Erik J.; Hooghiemstra, Henry; Florens, F. B. Vincent; Baider, Cláudia; Engels, Stefan; Dakos, Vasilis; Blaauw, Maarten; Bennett, K. D. (15 במאי 2013). "Rapid succession of plant associations on the small ocean island of Mauritius at the onset of the Holocene". Quaternary Science Reviews. 68: 114–125. Bibcode:2013QSRv...68..114D. doi:10.1016/j.quascirev.2013.02.005. S2CID 55382331.
  182. ↑ Ellerton, D.; Shulmeister, J.; Woodward, C.; Moss, P. (3 ביולי 2017). "Last Glacial Maximum and Last Glacial–Interglacial Transition pollen record from northern NSW, Australia: evidence for a humid late Last Glacial Maximum and dry deglaciation in parts of eastern Australia". Journal of Quaternary Science (באנגלית). 32 (6): 717–728. Bibcode:2017JQS....32..717E. doi:10.1002/jqs.2960. ISSN 0267-8179 – via Wiley Online Library.
  183. ↑ Sniderman, J. M. K.; Hellstrom, J.; Woodhead, J. D.; Drysdale, R. N.; Bajo, P.; Archer, M.; Hatcher, L. (16 בפברואר 2019). "Vegetation and Climate Change in Southwestern Australia During the Last Glacial Maximum". Geophysical Research Letters (באנגלית). 46 (3): 1709–1720. Bibcode:2019GeoRL..46.1709S. doi:10.1029/2018GL080832. ISSN 0094-8276.
  184. ↑ A global climatology of the ocean surface during the Last Glacial Maximum mapped on a regular grid (GLOMAP), EGU, André Paul, Stefan Mulitza, Rüdiger Stein, Martin Werner
  185. ↑ Refugia: identifying and understanding safe havens for biodiversity under climate change, Wiley, Gunnar Keppel, Kimberly P. Van Niel, Grant W. Wardell-Johnson, Colin J. Yates, Margaret Byrne, Ladislav Mucina, Antonius G. T. Schut, Stephen D. Hopper, Steven E. Franklin
  186. ↑ Microrefugia, Wiley, Valentí Rull
  187. ↑ Susan Harrison, Reed Noss, Endemism hotspots are linked to stable climatic refugia, NIH, Ann Bot. 2017 Jan;119(2):207-214. doi: 10.1093/aob/mcw248. Epub 2017 Jan 7. Erratum in: Ann Bot. 2017 May 1;119(7):1247. doi: 10.1093/aob/mcx008. PMID 28064195; PMCID: PMC5321063.
  188. ↑ Gavin, D.G., Fitzpatrick, M.C., Gugger, P.F., Heath, K.D., Rodríguez-Sánchez, F., Dobrowski, S.Z., Hampe, A., Hu, F.S., Ashcroft, M.B., Bartlein, P.J., Blois, J.L., Carstens, B.C., Davis, E.B., de Lafontaine, G., Edwards, M.E., Fernandez, M., Henne, P.D., Herring, E.M., Holden, Z.A., Kong, W.-s., Liu, J., Magri, D., Matzke, N.J., McGlone, M.S., Saltré, F., Stigall, A.L., Tsai, Y.-H.E. and Williams, J.W. (2014), Climate refugia: joint inference from fossil records, species distribution models and phylogeography, New Phytologist Foundation, New Phytol, 204: 37-54. https://doi.org/10.1111/nph.12929
  189. ↑ The deep population history of northern East Asia from the Late Pleistocene to the Holocene, Science Direct, Xiaowei Mao, Hucai Zhang, Shiyu Qiao, Yichen Liu, Fengqin Chang, Ping Xie, Ming Zhang, Tianyi Wang, Mian Li, Peng Cao, Ruowei Yang, Feng Liu, Qingyan Dai, Xiaotian Feng, Wanjing Ping, Chuzhao Lei, John W. Olsen, E. Andrew Bennett, Qiaomei Fu
  190. ↑ Multiple refugia from penultimate glaciations in East Asia demonstrated by phylogeography and ecological modelling of an insect pest, NIH, Wei Song, Li-Jun Cao, Bing-Yan Li, Ya-Jun Gong, Ary Anthony Hoffmann, Shu-Jun Wei
  191. ↑ A Phytolith Supported Biosphere-Hydrosphere Predictive Model for Southern Ethiopia: Insights into Paleoenvironmental Changes and Human Landscape Preferences since the Last Glacial Maximum, MDPI, by Markus L. Fischer, Felix Bachofer, Chad L. Yost, Ines J. E. Bludau, Christian Schepers, Verena Foerster, Henry Lamb, Frank Schäbitz, Asfawossen Asrat, Martin H. Trauth Annett Junginger
  192. ↑ Hošek, Jan; Pokorný, Petr; Storch, David; Kvaček, Jiří; Havig, Jeff; Novák, Jan; Hájková, Petra; Jamrichová, Eva; Brengman, Latisha; Radoměřský, Tomáš; Křížek, Marek; Magna, Tomáš; Rapprich, Vladislav; Laufek, František; Hamilton, Trinity; Pack, Andreas; Di Rocco, Tommaso; Horáček, Ivan (31 במאי 2024). "Hot spring oases in the periglacial desert as the Last Glacial Maximum refugia for temperate trees in Central Europe". Science Advances (באנגלית). 10 (22). Bibcode:2024SciA...10O6611H. doi:10.1126/sciadv.ado6611. ISSN 2375-2548. PMC 11141633. PMID 38820152.
  193. ↑ Glacial refugia of temperate trees in Europe: insights from species distribution modelling, ResearchGate, Jens-Christian Svenning, Signe Normand, Masa Kageyama
  194. 1 2 The climatic and physiographic controls of the eastern Mediterranean over the late Pleistocene climates in the southern Levant and its neighboring deserts, Yehouda Enzel, Rivka Amit, Uri Dayan, Onn Crouvi, Ron Kahana, Baruch Ziv, David Sharon
  195. ↑ The Origin of Cultivation and Proto-Weeds, Long Before Neolithic Farming, PLOS, Ainit Snir, Dani Nadel, Iris Groman Yaroslavski, Yoel Melamed, Marcelo Sternberg, Ofer Bar-Yosef, Ehud Weiss
  196. ↑ Combined Zonation of the African-Levantine-Caucasian Areal of Ancient Hominin: Review and Integrated Analysis of Paleogeographical, Stratigraphic and Geophysical-Geodynamical Data, Research Gate, Lev V. Eppelbaum, Youri I. Katz
  197. ↑ Humid and cold forest connections in South America between the eastern Andes and the southern Atlantic coast during the LGM, Nature, Jorge Luiz Diaz Pinaya, Nigel C. A. Pitman, Francisco William Cruz, Thomas K. Akabane, Maria del Carmen Sanz Lopez, Augusto José Pereira-Filho, Carlos H. Grohman, Luiza Santos Reis, Erika S. Ferreira Rodrigues, Gregório C. T. Ceccantini & Paulo Eduardo De Oliveira
  198. ↑ Indigenous rock shelter in Top End pushes Australia's human history back to 65,000 years, ABC, Genelle Weule, Felicity James
  199. ↑ Human refugia in Australia during the Last Glacial Maximum and Terminal Pleistocene: a geospatial analysis of the 25–12 ka Australian archaeological record, ScienceDirect, Alan N. Williams, Sean Ulm, Andrew R. Cook, Michelle C. Langley, Mark Collard
  200. 1 2 3 4 5 New estimations of habitable land area and human population size at the Last Glacial Maximum, ScienceDirect, Joanna R. Gautney, Trenton W. Holliday
  201. ↑ Nature. Morten E. Allentoft, Martin Sikora, Alba Refoyo-Martínez, Evan K. Irving-Pease, Anders Fischer, William Barrie, Andrés Ingason, Jesper Stenderup, Karl-Göran Sjögren, Alice Pearson, Bárbara Sousa da Mota, Bettina Schulz Paulsson, Alma Halgren, Ruairidh Macleod, Marie Louise Schjellerup Jørkov, Fabrice Demeter, Lasse Sørensen, Poul Otto Nielsen, Rasmus A. Henriksen, Tharsika Vimala, Hugh McColl, Ashot Margaryan, Melissa Ilardo, Andrew Vaughn, Eske Willerslev. Population genomics of post-glacial western Eurasia, 10 January 2024
  202. ↑ Effective population size/adult population size ratios in wildlife: a review, Cambridge University Press: 14 April 2009
  203. 1 2 What Were Humans Doing in the Yukon 24,000 Years Ago?, Smithsonian Magazine
  204. ↑ Grove, M. (2009). Hunter–gatherer movement patterns: Causes and constraints Journal of Anthropological Archaeology, 28(2), 222-233
  205. 1 2 Mobility and settlement strategies in southern Iberia during the Last Glacial Maximum: Evaluating the region’s refugium status, ScienceDirect, Timothy Canessa
  206. ↑ Ostrich eggshell bead strontium isotopes reveal persistent macroscale social networking across late Quaternary southern Africa, Brian A Stewart, Yuchao Zhao, Peter J Mitchell, Genevieve Dewar, James D Gleason, Joel D Blum
  207. ↑ Human refugia in Australia during the Last Glacial Maximum and Terminal Pleistocene: a geospatial analysis of the 25–12 ka Australian archaeological record, Science Direct, Alan N. Williams, Sean Ulm, Andrew R. Cook, Michelle C. Langley, Mark Collard
  208. ↑ A Mysterious 25,000-Year-Old Structure Built of the Bones of 60 Mammoths, Smithsonian Magazine
  209. ↑ At the origins of Solutrean culture, solutré pouilly Vergisson
  210. ↑ Morphospace of bifacial leafpoints from the eponymous Palaeolithic sites of Sajóbábony and Szeleta Cave (Hungary), Science Direct, Claude Monnet, Zsolt Mester, Agnès Lamotte
  211. ↑ Fire Use During the Last Glacial Maximum: Evidence From the Epigravettian at Korman' 9, Middle Dniester Valley, Ukraine, Wiley, William Chase Murphree, Cruz Ferro-Vázquez, Larissa Kulakovska, Vitalii I. Usyk, Olesia Kononenko, Marjolein D. Bosch, Paul Haesaerts, Freddy Damblon, Stéphane Pirson, Philip R. Nigst, Vera Aldeias
  212. ↑ The Epigravettian chronology and the human population of eastern Central Europe during MIS2, Science Direct
  213. ↑ The “Microblade Adaptation” and Recolonization of Siberia during the Late Upper Pleistocene, Research Gate, Ted Goebel
  214. ↑ The Last Glacial Maximum in northern Eurasia: Environments and human adaptations, ResearchGate, Lawrence Guy Straus, Ian Buvit, Karisa Terry, Masami Izuho
  215. ↑ Art during the last glacial maximum in western Europe, François Djindjian
  216. ↑ The Siberian Paleolithic site of Mal'ta: a unique source for the study of childhood archaeology, NIH, Liudmila Lbova
  217. ↑ Koonalda Cave: A place of ancient engravings and flint mining, The PAST, World Archaeology issue 133
  218. ↑ Diversity and differential disposal of the dead at Sunghir, Cambridge University Press
  219. ↑ The Upper Paleolithic triple burial of Dolní Věstonice: Pathology and funerary behavior, ResearchGate, Vincenzo Formicola, Antonella Pontrandolfi, Jiří A. Svoboda
  220. ↑ French, Palaeolithic Europe, p. 234
  221. ↑ Early Warming Over the Southern Ocean During the Last Deglaciation, EGU, Peisong Zheng, Thomas Bauska, Matthew Osman
  222. ↑ Modeling the timing of Patagonian Ice Sheet retreat in the Chilean Lake District from 22–10 ka, EGU, Joshua Cuzzone, Matias Romero, Shaun A. Marcott
  223. ↑ New research helps reconstruct sudden, dramatic sea level rise after last ice age, BROWN
  224. ↑ Evans, Amanda M.; Flatman, Joseph C.; Flemming, Nicholas C. (5 במאי 2014). Prehistoric Archaeology on the Continental Shelf: A Global Review. Springer. ISBN 978-1-46149635-9 – via Google books.
  225. ↑ Glacial isostatic adjustment modelling: historical perspectives, recent advances, and future directions, EGU, Pippa L. Whitehouse
  226. ↑ America’s Sinking East Coast, NASA
  227. ↑ Glacial isostatic adjustment in Fennoscandia—A review of data and modeling, ScienceDirect, Holger Steffen, Patrick Wu
  228. ↑ The contribution of glacial isostatic adjustment to relative sea-level rise and land subsidence along the Atlantic coast of Europe, ScienceDirect, Geoffrey Chapman, Glenn A. Milne, Soran Parang, Parviz Ajourlou, Ryan Love, Adélaïde Gunn, Lev Tarasov
  229. ↑ Junyan Geng, Haibin Wu, Wenchao Zhang, Qin Li, Yanyan Yu, Evolution of global vegetation patterns since the last glacial maximum, ScienceDirect, Quaternary International, Volume 729, 15 May 2025, 109780 https://doi.org/10.1016/j.quaint.2025.109780
  230. ↑ Wang, Y., Pedersen, M.W., Alsos, I.G. et al., Late Quaternary dynamics of Arctic biota from ancient environmental genomics, Nature, Nature 600, 86–92 (2021). https://doi.org/10.1038/s41586-021-04016-x
  231. ↑ J Tyler Faith, Todd A Surovell, Synchronous extinction of North America's Pleistocene mammals, NIH, Proc Natl Acad Sci U S A. 2009 Dec 8;106(49):20641-5. doi: 10.1073/pnas.0908153106. Epub 2009 Nov 23. PMID 19934040; PMCID: PMC2791611.
  232. ↑ F. Carotenuto, M. Di Febbraro, M. Melchionna, A. Mondanaro, S. Castiglione, C. Serio, L. Rook, A. Loy, M.S. Lima-Ribeiro, J.A.F. Diniz-Filho, P. Raia, The well-behaved killer: Late Pleistocene humans in Eurasia were significantly associated with living megafauna only, ScienceDirect, Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology, Volume 500, 1 July 2018, Pages 24-32 https://doi.org/10.1016/j.palaeo.2018.03.036
  233. ↑ Peter deMenocal, Joseph Ortiz, Tom Guilderson, Jess Adkins, Michael Sarnthein, Linda Baker, Martha Yarusinsky, Abrupt onset and termination of the African Humid Period:: rapid climate responses to gradual insolation forcing, Science direct, Quaternary Science Reviews, Volume 19, Issues 1–5, 2000, Pages 347-361, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/S0277-3791(99)00081-5.
  234. ↑ Rudolph Kuper Stefan Kropelin, Climate-Controlled Holocene Occupation in the Sahara: Motor of Africa’s Evolution, Universität zu Köln
  235. ↑ Brian Wygal, Deglaciation and Human Colonization of Northern Europe, ACADEMIA, Journal of World Prehistory, 2014. doi:10.1007/S10963-014-9075-Z.
  236. ↑ Allentoft, M.E., Sikora, M., Refoyo-Martínez, A. et al, Population genomics of post-glacial western Eurasia, Nature, Nature 625, 301–311 (2024). https://doi.org/10.1038/s41586-023-06865-0
  237. ↑ Richard S. Vachula, Yongsong Huang, William M. Longo, Sylvia G. Dee, William C. Daniels, James M. Russell, Evidence of Ice Age humans in eastern Beringia suggests early migration to North America, Science Direct, Quaternary Science Reviews, Volume 205, 2019, Pages 35-44, ISSN 0277-3791, https://doi.org/10.1016/j.quascirev.2018.12.003.
  238. 1 2 Jorie Clark, Anders E. Carlson, Alberto V. Reyes, Dylan H. Rood, The age of the opening of the Ice-Free Corridor and implications for the peopling of the Americas, PNAS, Proc. Natl. Acad. Sci. U.S.A. 119 (14) e2118558119, https://doi.org/10.1073/pnas.2118558119 (2022).
  239. ↑ Vance T. Holliday et al., Paleolake geochronology supports Last Glacial Maximum (LGM) age for human tracks at White Sands, New Mexico, Science, Sci. Adv.11,eadv4951(2025).DOI:10.1126/sciadv.adv4951
  240. ↑ Rasmussen M, Anzick SL, Waters MR, Skoglund P, DeGiorgio M, Stafford TW Jr, Rasmussen S, Moltke I, Albrechtsen A, Doyle SM, Poznik GD, Gudmundsdottir V, Yadav R, Malaspinas AS, White SS 5th, Allentoft ME, Cornejo OE, Tambets K, Eriksson A, Heintzman PD, Karmin M, Korneliussen TS, Meltzer DJ, Pierre TL, Stenderup J, Saag L, Warmuth VM, Lopes MC, Malhi RS, Brunak S, Sicheritz-Ponten T, Barnes I, Collins M, Orlando L, Balloux F, Manica A, Gupta R, Metspalu M, Bustamante CD, Jakobsson M, Nielsen R, Willerslev E., The genome of a late Pleistocene human from a Clovis burial site in western Montana, NIA, Nature. 2014 Feb 13;506(7487):225-9. doi: 10.1038/nature13025. PMID 24522598; PMCID: PMC4878442.
  241. ↑ Ben A. Potte, James F. Baichta, Alwynne B. Beaudoin, Lars Fehren-Schmitz, C. Vance Haynes, Vance T. Holliday, Charles E. Holmes, John W. Ives, Robert L. Kelly, Todd A. Surovell, Current evidence allows multiple models for the peopling of the Americas, Science advances, Sci. Adv.4,eaat5473(2018).DOI:10.1126/sciadv.aat5473
  242. 1 2 Luciano Prates, Gustavo G. Politis, S. Ivan Perez, Rapid radiation of humans in South America after the last glacial maximum: A radiocarbon-based study, PLOS ONE, Published: July 22, 2020 https://doi.org/10.1371/journal.pone.0236023
  243. ↑ L. Becerra-Valdivia, Climate influence on the early human occupation of South America during the late Pleistocene, Nature, Nat Commun 16, 2780 (2025). https://doi.org/10.1038/s41467-025-58134-5
  244. ↑ Mary C. Stiner, Thirty years on the “Broad Spectrum Revolution” and paleolithic demography, PNAS, Proc. Natl. Acad. Sci. U.S.A. 98 (13) 6993-6996, https://doi.org/10.1073/pnas.121176198 (2001).
  245. ↑ Ofer bar-yosef, The Natufian Culture in the Levant, Threshold to the Origins of Agriculture, Evolutionary Anthropology 159
  246. ↑ John Gowdy, Our hunter-gatherer future: Climate change, agriculture and uncivilization⋆, ScienceDirect, Futures, Volume 115, 2020, 102488, ISSN 0016-3287, https://doi.org/10.1016/j.futures.2019.102488.
  247. ↑ Peter J. Richerson, Robert Boyd and Robert L. Bettinger, Was Agriculture Impossible during the Pleistocene but Mandatory during the Holocene? A Climate Change Hypothesis, Cambridge University Press, American Antiquity. 2017 ;66(3):387-411. doi:10.2307/2694241
  248. ↑ Cleator, S. F., Harrison, S. P., Nichols, N. K., Prentice, I. C., and Roulstone, I., A new multivariable benchmark for Last Glacial Maximum climate simulations, EGU, Clim. Past, 16, 699–712, https://doi.org/10.5194/cp-16-699-2020, 2020.
  249. 1 2 3 Kageyama, M., Harrison, S. P., Kapsch, M.-L., Lofverstrom, M., Lora, J. M., Mikolajewicz, U., Sherriff-Tadano, S., Vadsaria, T., Abe-Ouchi, A., Bouttes, N., Chandan, D., Gregoire, L. J., Ivanovic, R. F., Izumi, K., LeGrande, A. N., Lhardy, F., Lohmann, G., Morozova, P. A., Ohgaito, R., Paul, A., Peltier, W. R., Poulsen, C. J., Quiquet, A., Roche, D. M., Shi, X., Tierney, J. E., Valdes, P. J., Volodin, E., and Zhu, J., The PMIP4 Last Glacial Maximum experiments: preliminary results and comparison with the PMIP3 simulations, EGU, Clim. Past, 17, 1065–1089, https://doi.org/10.5194/cp-17-1065-2021, 2021.
  250. ↑ Jiang Zhu and Christopher J. Poulsen, Last Glacial Maximum (LGM) climate forcing and ocean dynamical feedback and their implications for estimating climate sensitivity, EGU, Clim. Past, 17, 253–267, https://doi.org/10.5194/cp-17-253-2021, 2021.
  251. ↑ Pattyn, F., Ritz, C., Hanna, E. et al., [https://www.nature.com/articles/s41558-018-0305-8 The Greenland and Antarctic ice sheets under 1.5 °C global warming], Nature, PDF, Nature Clim Change 8, 1053–1061 (2018). https://doi.org/10.1038/s41558-018-0305-8
  252. ↑ Nicholas R Golledge, Christopher J Fogwill, Andrew N Mackintosh, Kevin M Buckley, Dynamics of the last glacial maximum Antarctic ice-sheet and its response to ocean forcing, NIH, Proc Natl Acad Sci U S A. 2012 Oct 2;109(40):16052-6. doi: 10.1073/pnas.1205385109. Epub 2012 Sep 17. PMID 22988078; PMCID: PMC3479616.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שיא_התקופה_הקרחונית_האחרונה&oldid=43572291"