שיגעון של לילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיגעון של לילה
After hours
After hours.jpg
מבוסס על התסכית "Lies" מאת ג'ו פרנק (אנ')
בימוי מרטין סקורסזה
הופק בידי איימי רובינסון, גריפין דאן, רוברט פ. קולסברי
תסריט ג'וזף מיניון
עריכה תלמה סקונמייקר
שחקנים ראשיים גריפין דאן
רוזנה ארקט
ורנה בלום
טומי צ'ונג
לינדה פיורנטינו
טרי גאר
ג'ון הרד
צ'יץ' מרין
קתרין אוהרה
ויל פטון
מוזיקה הווארד שור
צילום מיכאל בלהאוס
מדינה ארצות הברית
חברה מפיצה האחים וורנר
הקרנת בכורה 1985
משך הקרנה 97 דק'
שפת הסרט אנגלית
סוגה קומדיה שחורה, קומדיה מטורפת, Yuppie Nightmare Cycle
הכנסות באתר מוג'ו afterhours
דף הסרט ב-IMDb

שיגעון של לילהאנגלית: After Hours) הוא סרט קומדיה שחורה אמריקאי משנת 1985 בבימויו של מרטין סקורסזה על פי תסריט של ג'וזף מיניון, ובכיכובו של גריפין דאן. הסרט מתרחש בלילה אחד, ועוקב אחרי פול האקט, פקיד אפרורי שמסתבך בהשתלשלות אירועים סוריאליסטיות ברובע סוהו בניו יורק, כשהוא מנסה לחזור לביתו.

הסרט זכה לביקורות חיוביות ושבחים על ההומור השחור שלו, ונחשב לאחד מסרטיו המוערכים של סקורסזה. הסרט היה לזוכה הראשון בפרס אינדפנדנט ספיריט לסרט הטוב ביותר ובפרס לבמאי הטוב ביותר. סקורסזה זכה עבור הסרט בפרס הבמאי הטוב ביותר גם בפסטיבל הקולנוע בקאן.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי יום ארוך ומשעמם בעבודה, פול האקט, איש מחשבים במשרד אפרורי, פוגש את מרסי פרנקלין בבית קפה מקומי בניו יורק. מרסי מספרת לו שהיא גרה עם פסלת בשם קיקי ברידג'ס, שמייצרת ומוכרת משקולות נייר בצורת בייגל גבינות שמנת, ומשאירה לו את המספר שלה. בהמשך הלילה, לאחר שהתקשר למספר בתואנה לקנות משקל נייר, פול לוקח מונית לדירתן. בדרך, שטר של 20 דולר עף דרך חלון המונית, ומשאיר אותו רק עם מעט עודף, למורת רוחו של נהג המונית. בדירה פוגש פול את קיקי, שעובדת על פסל של אדם מתכופף וצורח, ולכל אורך הביקור הוא נתקל בכמה ראיות המרמזות על כך שמרסי סובלת מכוויות. בשל כך ובעיקר בשל התנהגותה המשונה של מרסי, פול מחליט לחמוק בפתאומיות מהדירה.

פול מנסה לחזור הביתה ברכבת התחתית, אך מתברר שתעריף הנסיעה עלה בחצות, ואין לו די כסף כדי לקנות כרטיס. לאחר ניסיון הסתננות קצר וכושל לרכבת, הוא הולך לבר בו מלצרית בשם ג'ולי מתאהבת בו מיד. בבר פול שומע כי יש סדרה של פריצות בשכונה. הברמן, טום שור, מציע לתת לפול כסף עבור הרכבת התחתית, אך הוא אינו מסוגל לפתוח את הקופה. הם מחליפים מפתחות כדי שפול יכול ללכת למקום של טום כדי להביא את מפתח הקופה. לאחר מכן, פול מבחין בשני פורצים, ניל ופפה, עם הפסל של קיקי. לאחר שהוא מתעמת איתם הם בורחים, תוך שהם מפילים את הפסל. כשפול מחזיר את הפסל לדירתם של קיקי ומרסי, קיקי דוחקת בו להתנצל בפני מרסי. הוא מסכים אך מגלה שמרסי התאבדה; קיקי ואיש בשם הורסט כבר עזבו למועדון בשם "ברלין". פול מדווח על מותה של מרסי למשטרה, ואז נזכר שהוא אמור להחזיר את המפתחות של טום.

פול מנסה לחזור לבר של טום, אך הוא נעול ושלט מציין שטום יחזור בעוד חצי שעה. פול פוגש את ג'ולי שוב ברחוב, והיא מזמינה אותו לדירתה כדי לחכות לטום, שם פול מתעלם מההתנהגות המוזרה שלה. לאחר מכן הוא חוזר לבר של טום, בזמן שטום מקבל שיחה בה מודיעים לו על מותה של מרסי, שמתברר שהייתה חברתו. פול מחליט לחזור לדירתה של ג'ולי, שם היא מתחילה לשרטט את דיוקנו בזמן שהם מדברים והיא מספרת לו על עבודתה השנייה עם מכונות צילום. פול דוחה אותה, מחפש אחר קיקי והורסט כדי ליידע אותם על התאבדותו של מרסי. הוא נוסע למועדון ברלין, אך השומר מונע ממנו להיכנס. אחרי שהוא מצליח להיכנס, קבוצת פאנקיסטים מנסה לגלח את ראשו בתספורת מוהוק. הוא מצליח להימלט בקושי ונפצע. מחוץ למועדון הוא פוגש באישה בשם גייל, נהגת משאית גלידה שבהמשך טועה לחשוב שהוא הפורץ הפוקד את השכונה, והיא והמון זועם של תושבים מקומיים רודפים אחריו.

פול מתחנן לעזרה מאדם זר ברחוב, והאיש מניח שפול מחפש סטוץ הומואי. פול מוצא את טום שוב, אבל ההמון רודף אחרי פול. פול מגלה שכנקמה על דחייתה, ג'ולי השתמשה בדיוקן שלו ובמכונת הצילום כדי להפיץ בכרזות מבוקש שלו כפורץ. בסופו של דבר הוא מוצא מקלט במועדון ברלין השומם. פול משתמש בסנט האחרון שלו כדי להשמיע בג'וקבוקס את "Is That All There Is" של פגי לי, ומציעה לג'ולי, האישה היחידה בבר לרקוד איתו. פול מסביר שהוא נרדף וג'ולי, שגם היא פסלת, המתגוררת במרתף המועדון, מציעה לעזור לו. היא מסווה אותו כפסל בזמן שההמון הזועם מחפש במועדון אחר פול. לאחר שההמון עוזב, היא לא רוצה לשחרר אותו הטיח מתקשה, ופול נלכד במצב הדומה לפסל של קיקי. למזלו, ניל ופפה פורצים למועדון ברלין וגונבים אותו במחשבה שמדובר בפסל, ומניחים אותו בחלק האחורי של הטנדר שלהם. עם עלות הבוקר, הוא נופל מהטנדר ממש מחוץ לשער לבניין המשרדים שלו. פול נכנס פנימה כשאיש לא מבחין במצבו, ומתיישב בשולחנו. בכך, הסרט מסתיים באופן מעגלי.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים ומוטיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לייטון גריסט (Leighton Grist) שייך את הסרט לתת-ז'אנר שכינה "מחזור סיוט יאפי" (Yuppie Nightmare Cycle)[1], התואם הלך רוח של מתקופת כהונת הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, בו נעשה שילב בין קומדיה מטורפת וסרט אפל, וכלל גבר יאפי לבן שנמשך לעולם זר על ידי מעין פאם פאטאל מודרנית. סרטים נוספים שניתן לשייך לסוגה זאת הם: אל תוך הלילה (אנ') של ג'ון לנדיס, קטיפה כחולה של דייוויד לינץ', משהו פראי של ג'ונתן דמי ובליינד דייט (אנ') של בלייק אדוארדס.[2]

חלק מהמבקרים הציגו ניתוח פסיכואנליטי לסרט, הנשים בסרט מעבירות את פול חוויות שונות המדמות "סירוס" וכביטוי למצב של "חרדת סירוס". קיקי מפגינה אגרסיביות מינית ותשוקה למזוכיזם שמרתיעה את פול.[3] מרסי מסרבת לפתח מגע מיני עם פול, ומשתמשת בכפל לשון כשדיברה על חיי המין שלה ושל בעלה, באומרה: "I broke the whole thing off". אחת ממלכודות העכברים שמקיפות המיטה של ג'ולי נסגרת בפתאומיות בדיוק כשהיא מנסה לפתות את פול, והיא וגייל מפנות כלפי פול המון זועם. ג'ון לוכדת את פול בתוך הפסל חסר אונים וחסר כל יכולת ביצוע. ישנן גם התייחסויות מפורשות לסירוס בסרט, כמו גרפיטי באחד מקירות השירותים, בו ציור של כריש הנושך פין זקוף.[4]

מייקל ראביגר, בספרו "Directing", זיהה בסרט סמליות מיתולוגית: "גיבור הקומדיה האפלה 'שיגעון של לילה' של סקורסזה הוא כמו חולדה שמנסה להימלט ממבוך. ואכן יש עכברוש בכלוב בסצנה אחת שבה פול מוצא את עצמו לכוד בדירתה של אישה דברנית. הסרט יכול להיות מתואר כמסע במבוך, כשכל אחד משלביו מכיל הבטחה לחוויה מסוימת, כמעט תמיד אשלייתית ומוליכה שולל".[5]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקורסזה נחל אכזבה עצומה לאחר נטישת פרמאונט את ההפקה של "הפיתוי האחרון של ישו", אך הנטישה גם דרבנה אותו להתמקד בחברות הפקה עצמאיות ובפרויקטים קטנים יותר.[6] בעקבות זאת עורך דינו ג'יי ג'וליאן הציע לו להשתתף בפרויקט דרך הקבוצה העצמאית של גריפין דאן ואיימי רובינסון בשם: "Double Play Company". הפרויקט נקרא תחילה "לילה בסוהו" ("A Night in Soho") והוא התבסס על התסריט מאת ג'וזף מיניון שבמקור כותרתו הייתה "Leis" על שם מונולוג רדיו של ג'ו פרנק משנת 1982 שהיווה השראה לסיפור,[7] ונכתב כחלק ממשימה לקורס הקולנוע שלו באוניברסיטת קולומביה. מיניון היה בן 26 בזמן הפקת הסרט.[8] התסריט קיבל את השם After Hours לאחר שסקורסזה ביצע בו תיקונים סופיים.[9]

אחת התופסות של סקורסזה לתסריט הוא הדיאלוג בין פול לשוער במועדון ברלין, שנעשה בהשראת הסיפור הקצר לפני החוק של פרנץ קפקא (שהופיע במקור ברומן "המשפט").[10][11] סקורסזה הסביר שהשימוש בסיפור הקצר שיקף את תסכולו באותה העת מהפקת "הפיתוי האחרון של ישו", שנבע מהאילוץ להמתין ללא הרף, בדומה ליוסף ק'.[12]

במקור אמור היה לביים את הסרט טים ברטון, אך סקורסזה קרא את התסריט בתקופה בה לא הצליח לקבל מימון להשלמת "הפיתוי האחרון של ישו", וברטון יצא מהתמונה בשמחה לאחר שסקורסזה הביע בו עניין.[13]

"שיגעון של לילה" היה הסרט הראשון של סקורסזה מאז "אליס לא גרה כאן יותר" משנת 1974 בו לא שיתף פעולה עם רוברט דה נירו כשחקן.

הבמאי הבריטי מייקל פאוול לקח חלק בתהליך ההפקה של הסרט (פאוול והעורכת תלמה סקונמייקר נישאו זמן קצר לאחר מכן). איש לא היה בטוח כיצד הסרט אמור להסתיים. פאוול אמר כי פול חייב לסיים את עבודתו, אך בתחילה זה הודח כלא סביר וקשה מדי. הם ניסו סיומים רבים אחרים, ואפילו כמה מהם צולמו, אך היחיד שכולם הרגישו שהוא עובד באמת היה לגרום לפול לסיים שוב בעבודה בדיוק כשהיום החדש התחיל.[13]

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקול הולחן על ידי הווארד שור, ששיתף פעולה במספר הזדמנויות עם סקורסזה. אף על פי שלא יצא אלבום פסקול רשמי, רבים מהלחנים של שור מופיעים באלבומו "Howard Shore" משנת 2009:Collector's Edition Vol. 1 . [14] בנוסף לפסקול המקורי, מנוגנים בסרט גם:

  1. "Symphony in D Major, K. 95 (K. 73n): 1st movement" attributed to Wolfgang Amadeus Mozart
  2. "Air on the G String (Air From Suite No. 3)" by Johann Sebastian Bach
  3. "En la Cueva" Performed by Cuadro Flamenco
  4. "Sevillanas" Composed and performed by Manitas de Plata
  5. "Night and Day", Words and music written by Cole Porter
  6. "Body and Soul" Composed by Johnny Green
  7. "Quando quando quando", Music by Tony Renis, Lyrics by Pat Boone
  8. "Someone to Watch Over Me", Lyrics by Ira Gershwin, Music by George Gershwin, performed by Robert & Johnny
  9. "You're Mine" Written by Robert Carr and Johnny Mitchell, performed by Robert & Johnny
  10. "We Belong Together" Performed by Robert & Johnny
  11. "Angel Baby" Written by Rosie Hamlin, performed by Rosie and the Originals
  12. "Last Train to Clarksville" Composed by Bobby Hart and Tommy Boyce, written by Tommy Boyce and Bobby Hart, performed by The Monkees
  13. "Chelsea Morning" Composed and performed by Joni Mitchell
  14. "I Don't Know Where I Stand" Composed and performed by Joni Mitchell
  15. "Over the Mountain; Across the Sea" Composed by Rex Garvin, performed by Johnnie and Joe
  16. "One Summer Night" Written by Danny Webb, Performed by The Danleers
  17. "Pay to Cum" Written and performed by the band Bad Brains
  18. "Is That All There Is" Composed by Jerry Leiber and Mike Stoller, performed by Peggy Lee

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הרוויח רק 10.1 מיליון דולר בארצות הברית,[15] אך קיבל ביקורות חיוביות והמשיך להיחשב לסרט סקורסזה "לא די מוערך".[16][17][18][19] עם זאת, היה לזוכה הראשון בפרס אינדפנדנט ספיריט לסרט הטוב ביותר ובפרס לבמאי הטוב ביותר. סקורסזה זכה עבור הסרט בפרס הבמאי הטוב ביותר גם בפסיבל קאן. ואפשר לסקורסזה לקחת הפסקה מהתפתחותו הסוערת של "הפיתוי האחרון של ישו".[20]

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט העניק לסרט ביקורת חיובית ודירוג של ארבעה מתוך ארבעה כוכבים. הוא שיבח את הסרט כאחד הטובים של השנה ואמר שהוא "ממשיך את הניסיון של סקורסזה לשלב קומדיה וסאטירה עם לחץ בלתי פוסק ותחושה של פרנויה מתפשטת."[21] בהמשך הוסיף את הסרט לרשימת "הסרטים הגדולים" שלו.[22] וינסנט קנבי, מ"הניו יורק טיימס", העניק לסרט ביקורת מעורבת וכינה אותו" טיזר משעשע, עם סיקוונסים יחידים במושכי לב, המשוחקים היטב על ידי מר דאן והאחרים, אך שמותירים אותך עם תחושה קצת מרומה."[8]

באתר Rotten Tomatoes, הסרט מחזיק בדירוג של 89% על סמך 56 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 7.64/10.[23] ב-Metacritic, שמקצה ציון תקן לביקורות, הסרט זוכה לציון ממוצע משוקלל של 90/100, בהתבסס על שמונה מבקרים, המעיד על הערכה אוניברסאלית.[24]

תביעה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר הגיש אמן הרדיו ג'ו פרנק תביעה בטענה שהתסריט גנב את מערך העלילה שלו ואת חלקי הדיאלוג, במיוחד בשלושים הדקות הראשונות של הסרט, מתוך המונולוג שלו "Lies" ב-"NPR" משנת 1982.[7] אף שפרנק מעולם לא קיבל קרדיט באופן רשמי, לפי דיווחים הוא זכה ל"תשלום נאה" בהסדר.[25]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס קטגוריה מקבל תוצאה
פרס באפט"א לקולנוע פרס באפט"א לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד משנה רוזנה ארקט מועמדות
פסטיבל הקולנוע בקאן דקל הזהב מרטין סקורסזה מועמדות
הבמאי הטוב ביותר מרטין סקורסזה זכייה
Casting Society of America השחקנים הטובים ביותר לסרט עלילתי - קומדיה מרי קולקהון מועמדות
פרס סזאר הסרט הזר הטוב ביותר מועמדות
פרסי גלובוס הזהב פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי גריפין דאן מועמדות
פרס אינדפנדנט ספיריט הסרט הטוב ביותר רוברט פ' קולסברי, גריפין דאן, איימי רובינסון זכייה
הבמאי הטוב ביותר מרטין סקורסזה זכייה
התסריט הטוב ביותר ג'וזף מיניון מועמדות
השחקנית הטובה ביותר רוזאנה ארקט מועמדות
הצילום הטוב ביותר מייקל באלהאוס מועמדות
איגוד המבקרים האמריקני הצילום הטוב ביותר מייקל באלהאוס מועמדות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ UK, Leighton Grist, University of Winchester (2013). The films of Martin Scorsese, 1978–99: authorship and context II (מהדורה 1. publ.). Basingstoke: Palgrave Macmillan. ISBN 9781403920355. 
  2. ^ Yuppie Nightmare Cycle
  3. ^ Friedman, Lawrence S. (1998). The cinema of Martin Scorsese. New York: Continuum. ISBN 0826410774.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  4. ^ Sangster, Jim (2002). Scorsese : Virgin Film. London: Virgin Books. עמ' 132–133. ISBN 0753506424. 
  5. ^ Michael Rabiger. Directing. 448 pages. Publisher: Focal Press; 5 edition (December 15, 2012). ISBN 978-0240818450.
  6. ^ Dougan, Andy (1997). Martin Scorsese. London: Orion Media. עמ' 77. ISBN 0752811754. 
  7. ^ 1 2 Hearst, Andrew (27 במאי 2008). "The Scandalous Origins of Martin Scorsese's After Hours". Panopticist. בדיקה אחרונה ב-8 בדצמבר 2008. 
  8. ^ 1 2 Canby, Vincent (13 בספטמבר 1985). "After Hours from Martin Scorsese". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2009. 
  9. ^ Keyser, Les (1995). Martin Scorsese. New York: Twayne. עמ' 148. ISBN 0805793216. 
  10. ^ Kafka, Franz. Before the Law. Retrieved 2009-12-10.
  11. ^ Faber, Marion (Autumn 1986). "Kafka on the Screen: Martin Scorsese's "After Hours"". Die Unterrichtspraxis / Teaching German (Hoboken, New Jersey: John Wiley & Sons) 19 (2): 200–5. JSTOR 3530703. doi:10.2307/3530703. 
  12. ^ Keyser, Les (1995). Martin Scorsese. New York: Twayne. עמ' 145. ISBN 0805793216. 
  13. ^ 1 2 Filming for Your Life: The Making of After Hours" (Bonus feature). Burbank, California: Warner Home Video. 2004. B000286RNE. 
  14. ^ "Howard Shore Collector's Edition, Vol. 1". AllMusic. All Media Network. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2014. 
  15. ^ "After Hours (1985)". Box Office Mojo. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2009. 
  16. ^ Blair, Iain (5 בנובמבר 2001). "The Free Game; Stars' Cameos Add Touch of Realism to Faux Documentary". South Florida Sun-Sentinel. עמ' 3E. 
  17. ^ Schembri, Jim (14 בפברואר 2003). "Martin's mean streets". The Age (Melbourne). בדיקה אחרונה ב-16 בנובמבר 2009. 
  18. ^ "Five-film DVD set defines Scorsese". The San Diego Union-Tribune. 20 באוגוסט 2004. אורכב מ-המקור ב-October 9, 2011. בדיקה אחרונה ב-16 בנובמבר 2009. 
  19. ^ Lawson, Terry (14 באוגוסט 2004). "Box set collects five from Martin Scorsese". Detroit Free Press. 
  20. ^ "Festival de Cannes: After Hours". festival-cannes.com. בדיקה אחרונה ב-10 ביולי 2009. 
  21. ^ Ebert, Roger (11 באוקטובר 1985). "After Hours". rogerebert.com. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2009. 
  22. ^ Ebert, Roger (14 בינואר 2009). "After Hours". rogerebert.com. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2009. 
  23. ^ "After Hours". Rotten Tomatoes. Fandango Media. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2020. 
  24. ^ "Black Is King Reviews". Metacritic. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2020. 
  25. ^ Susan Emerling (7 במרץ 2000). "Public radio's bad dream". Salon.