שידור טלוויזיה
שידור הטלוויזיה הוא אמצעי תקשורת המאפשר העברת תמונות מונפשות או וידאו לקהל רחב באמצעות גלי רדיו או רשתות תקשורת. שידורי טלוויזיה מתבצעים כשידור חי או כשידור מוקלט. בסוגים שונים של שידור נעשה שימוש בתשתיות טכניות שונות, למשל שידור עם מערכות אנטנות ביתיות, שידור לווייני באמצעות לווייני תקשורת, שידור בכבלים ושידור באינטרנט (מוגדר גם כשירותי סטרימינג).
היסטוריה עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתו של שידור הטלוויזיה במאה ה-20: המצאת השידור האלקטרוני מיוחסת לממציאים ולדימיר זבוריקין (שרשם ב-1923 את האיקונוסקופ שיצר סרט נע באמצעות סריקת תמונות כפטנט) ופילו פארנסוורת'.[1]
בראשית שנות ה-1930 נערכו בארצות הברית הדגמות טכנולוגיות ראשונות, ובתערוכה העולמית בניו יורק ב-1939 שודרו בפעם הראשונה שידורים ציבוריים של אירועים חשובים (כמו הופעת הנשיא תאודור רוזוולט ופתיחת התערוכה עצמה) שצפו בהם מאות צופים.[1]
בשנת 1935 הופעל בגרמניה שירות טלוויזיה לא ניסיוני ראשון, ובשנת 1936 החלו שידורי הטלוויזיה הציבורית בבריטניה על ידי ה-BBC.[1] בארצות הברית הונפקו הרישיונות המסחריים הראשונים לשידור טלוויזיה ב-1941, אולם לאחר מכן מלחמת העולם השנייה עצרה זמנית את הפצת הטכנולוגיה. לאחר המלחמה חודשה במהירות הפצת הטלוויזיה ושידוריה התרחבו: בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 צמחו בארצות הברית מערכות אנטנת קהילה (CATV), שעוררו תחילה לצורכי קליטת שידורים לערים שיש להן קליטה קשה. מערכות אלה שימשו לקבלת שידורים מרוחקים והיוו את היסודות להתפתחות ענף הטלוויזיה בכבלים.[1]
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 הועברו ברחבי העולם כללי השידור לטכנולוגיות דיגיטליות. החל מאמצע שנות ה-90 השיקו גופי השידור תקני שידור High-Definition Television (HDTV) ושידור דיגיטלי (DTV) שהחליפו את השידור האנלוגי. שידורים דיגיטליים מאפשרים שידור בתמונה וסאונד משופרים ותפוקה גבוהה יותר של ערוצי משנה (multicasting). עם זאת, כבר בעשור הקודם (ה-1980) החלה טכנולוגיית הלוויין להתפתח במהירות ולהנגיש שידורים חיים מאירועים בעולם. שידורי לוויין אפשרו לכסות במקביל את החדשות הבין-לאומיות והכנסת האירועים החמים בשידור חי כמעט מכל נקודה על פני כדור הארץ.[1] במהלך העשור השני של המאה ה-21 החלו לצמוח גם פלטפורמות הזרמת מדיה באינטרנט כמו Netflix ו-HBO Max, המקשרות לצפייה בתכנים טלוויזיוניים על פי דרישה בלי תלות בשידור חי.
סוגי שידור טלוויזיוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופי שידור:
- שידור חי: שידור בפועל ובהשהיה מינימלית לצופה. מתבצע במקרים של אירועים חיים כמו חדשות, משחקי ספורט והופעות, בהם הווידאו מועבר מיידית אל המסך.
- שידור מוקלט: שידורים שהוקלטו מראש והופצו בשידור מאוחר יותר. מאפשרים עריכה והכנה של התוכן לפני השידור לצופים.
טכנולוגיית שידור:
- שידור קרקעי: שידורי טלוויזיה המשודרים מתחנות קרקעיות (מגדלי שידור) במתכונת אנלוגית או דיגיטלית. בישראל כוללת השיטה גם את רשת עידן+ המתחילה משידורים דיגיטליים קרקעיים.
- שידור לווייני: שידורי טלוויזיה המועברים ללוויין תקשורת ומהלוויין למקלטים בארץ. מאפשר כיסוי אותות לכל יעד גאוגרפי בלתי תלוי בכיסוי הקרקע, ומשמש במיוחד לשידורים מקומיים שפותחו אף לצפייה בין-לאומית (למשל שידורי חדשות בין-לאומיים).
- שידור כבלים: מערכת שידור בה מסופקים שירותי טלוויזיה באמצעות רשת כבלים סגורה עד לבתי המנויים (לדוגמה HOT). מערך זה מאפשר חבילות ערוצים גדולות ושירותי וידאו על פי דרישה (VOD) באמצעות הקשר הקווי.
- שידור אינטרנט (OTT): שידורי טלוויזיה ותוכן ווידאו המועברים דרך האינטרנט והמדיה הדיגיטלית. למשל שירותי סטרימינג (Netflix, IPTV) ומערכות שידור מקוון, בהן הצופה בוחר מתי לצפות בתוכן, בלי תלות בזמנים קבועים של המשדר הטלוויזיוני.
שידור טלוויזיה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טלוויזיה בישראל
בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמו בישראל תשתיות השידור הציבורי. תאגיד השידור הממלכתי (רשות השידור), שהוקם ב-1965, החל לשדר בהדרגה באמצע העשור. הערוץ הראשון של רשות השידור החל את שידוריו המאורגנים בשנת 1968. ב-1973 הוקמה גם הטלוויזיה החינוכית הישראלית שהייתה ערוץ ציבורי חינוכי לילדים ולנוער. במשך שנים רבות היה זה השידור הציבורי הבלעדי, כאשר רשות השידור סיפקה את רוב התכנים והחדשות.
בתחילת שנות ה-90 נכנסו גופים מסחריים לתחום הטלוויזיה הישראלית: חוק הרשות השנייה (1990) יצר מסגרת לפיקוח על ערוצים מסחריים והסדיר הקצאת רישיונות. בשנת 1993 החל לשדר ערוץ 2, ערוץ מסחרי ראשי שבו פעלו זכייניות מסחריות כדוגמת קשת ורשת. ערוצי זכיינות אלו הביאו עימם מגוון רחב של תוכניות בידור, חדשות ודרמות. בערוץ נוסף, ערוץ עשר (ערוץ 10), שנפתח ב-2002, הופצו תוכניות מסחריות נוספות. בעשור השני של המאה ה-21 חלו שינויים מבניים בשידור: רשות השידור פורקה והוחלפה בתאגיד השידור הישראלי, שהשיק את ערוץ "כאן 11" (שימש את נוסח ערוץ 1). במקביל פוצל ערוץ 2 לשני ערוצים נפרדים, קשת 12 ורשת 13, שנשארו הערוצים המסחריים המרכזיים. (בשנת 2018 מיזגה רשת את ערוץ 10 לתוכה)
בעשור השני של המאה ה-21 הושלם מעבר ישראל לשידורים דיגיטליים: הוקמה רשת השידור הקרקעית הדיגיטלית בשם "עידן+", והיא אפשרה קבלת הערוצים הציבוריים והמסחריים באיכות HD באמצעות אנטנה רגילה, במקביל לסיום הדרגתי של השידור האנלוגי. את הפיתוח הלווייני החלו מפעילות השידור הלווייניות (כגון Yes) עוד בשנות ה-90. בנוסף נכנסו לשוק הישראלי שירותי סטרימינג בינלאומיים (כמו Netflix שהגיע ב-2016) ושירותי תוכן וידאו על פי דרישה (VOD) של חברות מסחריות מקומיות ובין-לאומיות, שהביאו למעבר חלק מתוכן הטלוויזיה לצפייה באינטרנט ושינוי הרגלי הצפייה של הצופים.
אסדרה ומוסדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שידורי הטלוויזיה בישראל מפוקחים על ידי גופים מוסדיים אחדים:
- משרד התקשורת: הגוף הממשלתי האחראי להסדרת השידורים, כולל הקצאת תדרי שידור, רישוי תחנות פולטות ותחנות לוויין, ופיקוח על תשתית התקשורת. במשרד קובעים מדיניות תקשורת ומפקחים על יישומה בפועל.
- הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו: גוף רגולטורי שהוקם בשנת 1990 וניהל את הפיקוח על שידורי הטלוויזיה המסחריים (בעיקר ערוצי הזכיינות כמו ערוץ 2/12 ו-10) למתן רישיונות והנחיית תוכן, עד לביטול פעילותו.
- המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין: גוף שנוסד בשנות ה-90 ומפקח על תעשיית השידורים בכבלים ובלוויין בישראל. נותן רישיונות למפעילי ערוצי כבלים ולוויין, ופיקח על תוכניות וצנזורה טלוויזיונית בעת השידורים.
- ועדת השידורים: גוף ציבורי שהתקיים בעבר לפיקוח על התוכן הציבורי, בעיקר בשידורי הטלוויזיה הציבורית; תפקידה לשמור על אובייקטיביות והלימה לחוקי השידור בתקופת השידור הממלכתי. (עד 2017 היא הוחלפה במועצה ציבורית לפיקוח על שידורי התאגיד.)
