שיהאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל שיהאב 3 בתרגיל צבאי

שיהאב או שהאב (شهاب; בפרסית נהגה "שֶהַאבּ" ובערבית – "שִיהַאבּ"; משמעותו: "מטאור" או "מלך המים"), סדרת טילים בליסטיים שפיתח משרד ההגנה האיראני בסיוע קוריאה הצפונית. סדרת הטילים החלה עם השיהאב-1 שנכנס לשירות ב-1988, ונמשכה עם השיהאב-2 והשיהאב-3. על הפעלת הטילים אחראי חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה האסלאמית.

שיהאב-1[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיהאב-1 הוא טיל בליסטי לטווח בינוני. הטיל הוא גרסה של הסקאד-B. איראן החלה בייצור השיהאב-1 בזמן כלשהו בין השנים 1988 ו-1994 בסיוע קוריאה הצפונית.

מאפיינים (שיהאב-1)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טווח: 285-330 ק"מ
  • CEP: ‏450 מטר
  • קוטר: 0.885 מטר
  • גובה: 11.2 מטר
  • משקל שיגור: 5,860 ק"ג
  • דחף: 13,160 ק"ג
  • זמן בעירה: 62-64 שניות
  • ראש קרב: כ-1,000 ק"ג

שיהאב-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיהאב-2 הוא טיל בליסטי לטווח בינוני. הטיל הוא גרסה של הסקאד-C, שנבנתה החל מ-1990 בסיוע קוריאה הצפונית.

מאפיינים (שיהאב-2)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוטר: 0.885 מטר
  • אורך: בין 11.37 ל-12.29 מטר
  • משקל: בין 6,370 ל-6,500 ק"ג
  • הנעה: חד-שלבי, דלק נוזלי ומחמצן
  • טווח: 300, 500 או 700 ק"מ, תלוי במשקל ראש הקרב
  • ראש קרב: בין 750 ל-989 ק"ג חומר נפץ מרסק

שיהאב-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווח מוערך של טילי השיהאב-3

שיהאב-3 הוא טיל בליסטי לטווח בינוני פרי פיתוח איראני. על-פי הערכות, הטווח המקורי של הטיל היה 1,300 ק"מ, ולאחר שיפורים שנעשו בו מעריכים שהוא מסוגל להגיע לטווח של כ-1930 ק"מ.

ניסויים של הטיל, המבוסס על הנודונג-1 תוצרת קוריאה הצפונית, נערכו בין השנים 1998-2003. הוא נכנס לארסנל המבצעי ב-7 ביולי 2003, ונחשף רשמית על ידי האייתוללה עלי ח'אמנאי ב-20 ביולי. שר ההגנה האיראני אדמירל עלי שמח'אני הכחיש טענות לפיהן איראן מתכננת לפתח שיהאב-4.

השיהאב-3 הוצג לראשונה לציבור ב-25 בספטמבר 1998 בכיכר אזאדי בטהראן במהלך מפגן שנערך לרגל "שבוע ההגנה המקודשת", יום השנה להתחלת מלחמת איראן-עיראק שהתחוללה בשנים 1980-1988.

שלטונות איראן טוענים כי הטיל פותח כחלק ממערך ההגנה האיראני.

איראן ערכה לפחות שישה ניסויי טיסה של השיהאב-3. הראשון נערך ביולי 1998. בעת הניסוי הטיל התפוצץ במהלך מעופו בשלב האחרון של הטיסה, דבר שגרם לתהיות בארצות הברית, מחוסר ידיעה האם הניסוי כשל או שהפיצוץ היה מכוון. ניסוי שני נערך ביולי 2000 והוכתר בהצלחה. בספטמבר 2000 ערכה איראן ניסוי שלישי של השיהאב-3, אך הטיל התפוצץ זמן קצר לאחר השיגור. במאי 2002 ערכה איראן ניסוי נוסף, שהיה מוצלח. שר ההגנה האיראני עלי שמח'אני אמר שהניסוי שיפר את "העוצמה והדיוק" של השיהאב-3. ניסוי נוסף נערך רק חודשיים מאוחר יותר, ביולי 2002, והוכתר שוב בהצלחה. ב-7 ביולי 2003 אמר דובר משרד החוץ האיראני שאיראן השלימה בהצלחה את הניסויים הסופיים של השיהאב-3 "לפני מספר שבועות". על-פי דיווח של הניו יורק טיימס, הדובר תיאר את ניסוי הטיסה "הניסוי הסופי לפני מסירת הטיל לכוחות המזוינים". ב-9 בנובמבר 2004 טען שמח'אני שאיראן מסוגלת להכניס את הטיל לייצור סדרתי.

מאפיינים (שיהאב-3)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוטר: בין 1.32 ל-1.35 מטר
  • אורך: 16 מטר
  • משקל: בין 15,852 ל-16,250 ק"ג
  • טווח: בין 1,350 ל-1,500 ק"מ
  • ראש קרב: 760, 987 או 1,158 ק"ג חומר נפץ מרסק (חנ"ם). ייתכן רש"ק כימי.
  • הנעה: חד-שלבי, מנוע רקטי - דלק נוזלי.

מאפיינים (שיהאב-3B)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוטר: בין 1.32 ל-1.35 מטר
  • אורך: 16 מטר
  • משקל: בין 15,852 ל-16,250 ק"ג
  • טווח: כ-1930 ק"מ
  • ראש קרב: כ-500 ק"ג חומר נפץ מרסק (חנ"ם). ייתכן כימי.
  • הנעה: חד-שלבי, מנוע דלק מוצק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שיהאב בוויקישיתוף