שיהאב-1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיהאב-1
شهاب 1
טיל סקאד B
טיל סקאד B, עליו מבוסס טיל השיהאב 1
מידע בסיסי
קוד נאט"ו SS-1C Scud-B
ייעוד טיל בליסטי טקטי
ארץ ייצור איראןאיראן איראן
יצרן איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פיתוח בין השנים 1988 ו-1994
כניסה לשירות 1988
פלטפורמת שיגור משגר MAZ-543 (אנ') סובייטי
מאפיינים כלליים
הנעה דלק נוזלי, 13,160 ק"ג,
זמן בעירה 62-64 שניות
משקל 5,860 ק"ג
ממדים
אורך 10.94 מטר
קוטר 0.885 מטר
ביצועים
טווח 285-330 ק"מ
תקרת גובה כ-100 ק״מ
דיוק 450 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי כ-1,000 ק"ג
ניווט אינרציאלי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שיהאב-1 (شهاب-1; בפרסית: מטאור-1) הוא טיל בליסטי טקטי, הראשון מסדרת טילי השיהאב האיראניים והטיל הראשון במסגרת תוכנית הטילים האיראנית.[1] הטיל יודע לשאת ראש קרב גדול של כ-1,000 ק"ג חומר נפץ או ראש קרב בלתי קונבנציונלי.[2]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל הוא גרסה של הסקאד-B. ההערכה היא כי איראן רכשה 4 משגרי סקאד B וכ-54 טילים מלוב וסוריה בין השנים 1985-6 במטרה להשתמש בטילים כנגד עיראק בהפצצת בירתה, בגדד, שנמצאת 130 ק״מ מגבול איראן, במסגרת מלחמת איראן עיראק. השימושים הראשונים בטיל היו במהלך חודש מרץ 1985; בשנה זו נורו כ-14 טילי סקאד לעבר יישובים וערים בעיראק. כ-100 טילים נוספים נרכשו מקוריאה הצפונית (שם מכונה הטיל ״הוואסונג 5״) עד שנת 1988. הערכת דוחות המודיעין היא כי במסגרת עסקה זו הוקם מפעל לייצור טילים מסוג סקאד B הנקראים ״שיהאב-1״ באיראן, שהגיעה לכדי יכולת ייצור עצמאית של הטיל בין השנים 1988-1994 בארבעה מתקני ייצור שונים.[1][3]

שימוש מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ״מלחמת הערים״ ממלחמת איראן עיראק, המלחמה בה בוצע השימוש המרבי בטילי שיהאב-1. באדום מסומנים אתרים שהותקפו באמצעות טילי שיהאב וסקאד

איראן ביצעה שימוש מבצעי בטילי הסקאד B שרכשה בשנות ה-80 במסגרת מלחמת איראן עיראק כנגד ערים ויישובים בעיראק. מהשיגורים הראשונים במרץ 1985 ועד 1988 שיגרה כ-100 טילים, ביניהם טילי ההוואסונג 5 הקוריאנים עליהם מבוסס השיהאב-1. במהלך שנות ה-90 בוצע שימוש נרחב בטילי השיהאב-1 כנגד מחנות של ארגון המוג'אהדין ח'לק בעיראק. ב-18 באפריל 2001 שוגרו על מחנות הארגון בין 30 ל-60 טילים במטח שערך כשלוש שעות.[2][4]

כיום, על פי הערכות מודיעין, קיימים כ-200 טילי שיהאב-1 בשימשות מבצעית באיראן.[2] במסגרת תרגיל צבאי שערכה ב-2011 הוכיחה כי יש לה יכולת שיגור של מספר טילי שיהאב-1 במטח וכי בנוסף למשגרים ניידים קיימים גם משגרים נייחים תת-קרקעיים.[5]

במהלך 2014 נחשף מתצלום לווין כי חזבאללה הקים בסיס בעיר הסורית קוסייר ובו מתקנים שנטען כי מאוחסנים בהם טילי שיהאב-1 שנמסרו לארגון מידי משמרות המהפכה באיראן.[6]

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת פריסת השימוש בטילים ברחבי העולם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 שיהאב 1, באתר FAS (פדרציית המדענים האמריקאית)
  2. ^ 1 2 3 שיהאב 1, באתר פרויקט Missle Threat, המרכז למחקר בינלאומי ואסטרטגי, 28 בספטמבר 2017
  3. ^ Kugbanggwa Kisul, Sept. 1989, No.127, FBIS-EAS 29 Nov. 1988
  4. ^ יפתח שפיר, הטילים האסטרטגיים של איראן, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  5. ^ דודי כהן, התרגיל הגדול: איראן שיגרה 14 טילי קרקע-קרקע, באתר ynet, 28 ביוני 2011
  6. ^ רועי קייס וליעד אוסמו, מנהרות וטילים: נחשף בסיס חיזבאללה מחוץ ללבנון, באתר ynet, 8 באפריל 2014