שיווי משקל (סרט)

שיווי משקל
Equilibrium
בימוי	קורט וימר
הופק בידי	יאן דה בונט, בוב ויינסטין, הארווי ויינסטין
תסריט	קורט וימר
עריכה	טום רולף
שחקנים ראשיים	כריסטיאן בייל; אמילי ווטסון; טיי דיגס; אנגוס מקפיידן; שון בין; מתיו הארבור; ויליאם פיצ'טנר;
מוזיקה	קלאוס באדלט
צילום	דיון ביבי
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	Dimension Films; Blue Tulip Productions;
חברה מפיצה	מירמקס, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	25 באפריל 2003
משך הקרנה	107 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט פעולה, מותחן פסיכולוגי, סרט פוסט-אפוקליפטי, סרט מדע בדיוני, סרט דיסטופי
תקציב	20 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו	equilibrium
	האתר הרשמי
	דף הסרט ב־IMDb

שיווי משקל (באנגלית: Equilibrium) הוא סרט פעולה מדע בדיוני אמריקאי משנת 2002 שכתב וביים קורט וימר ובכיכובם של כריסטיאן בייל, אמילי ווטסון וטיי דיגס.

הסרט עוקב אחר ג'ון פרסטון, קצין אכיפה בעתיד בו רגשות והבעה אמנותית מהווים עברה על החוק ואזרחים לוקחים זריקות יומיות של סמים כדי לדכא את רגשותיהם. לאחר שפספס בטעות מנה אחת, פרסטון מתחיל לחוות רגשות, מה שגורם לו להטיל ספק במוסריותו ולמתן את מעשיו תוך ניסיון להישאר בלתי מזוהה על ידי החברה בה הוא חי. בסופו של דבר הוא מסייע לתנועת התנגדות באמצעות אמנויות לחימה מתקדמות, אותם לימד אותו המשטר שהוא עוזר להפיל.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבריה, מדינת עיר טוטליטרית, הוקמה על ידי ניצולי מלחמת העולם השלישית, שם נאסר על כל הרגשות והחפצים המעוררים הרגשית שהואשמו בגרימת המלחמה. מי שמפרים את ההוראות מכונים "עברייני חוש" ומומתים. האוכלוסייה מדכאת את הרגש בעזרת זריקה יומית של סם בשם "פרוזיום II". ליבריה מנוהלת על ידי מועצת טטרגרמטון, בהובלת "אב", המעבירה תעמולה דרך מסכי וידאו ענקיים ברחבי העיר. בראש פסגת מערך אכיפת החוק הליברית עומדים אנשי דת הגראמטון, שהוכשרו באמנויות לחימה. אנשי דת פושטים לעיתים קרובות על נכסים בעיר וב"נתר" - אזורים מחוץ לעיר - כדי לחפש ולהשמיד חומרים בלתי חוקיים (אמנות, ספרות ומוזיקה) ולהוציא להורג את האנשים המסתירים אותם. תנועת התנגדות, המכונה "המחתרת", מתגלה כתנועה שמטרתה להפילה את המשטר.

בשנת 2072 היה ג'ון פרסטון איש דת בכיר שאשתו ויוויאנה הוצא להורג כעבריינית חוש, והותירה אותו הורה יחיד לבתו ובנו. בעקבות פשיטה, פרסטון מבחין בשותפו, ארול פרטרידג', שומר ספר שירים של WB Yeats במקום לשרוף אותו. אחרי שהתחקה אחר פרטרידג' ומצא אותו קורא את הספר, מסביר פרטרידג' שהוא משלם בשמחה את המחיר הכבד של תחושת הרגשות; פרסטון מוציא אותו להורג כשהוא מושיט יד לאט לאקדחו.

פרסטון שובר בטעות את בקבוקון הסם היומי שלו, אך לא מספיק להחליפו לפני שהוא יוצא לפשיטה הבאה. הוא מתחיל לחוות פרקים קצרים של רגש המעוררים זיכרונות, רגשות וגורמים לו להיות מודע יותר לסביבתו; הוא מדלג בכוונה על מנות נוספות של פרוזיום ומסתיר אותם מאחורי המראה בחדר האמבטיה שלו.

פרטרידג' מוחלף בברנדט השאפתן, שמביע התפעלות מיצירתו "הבלתי מתפשרת" של פרסטון כאיש דת. בפשיטה הם עוצרים את עבריינית החושים מרי אובראיין. להפתעתו של ברנדט, פרסטון מונע ממנו להוציא להורג את אובראיין, באומרו שיש להשאירה בחיים לצורך חקירה. ברנדט חושד מהיסוסו של פרסטון. כשפרסטון חש חרטה על כך שהרג את פרטרידג', הוא מפתח מערכת יחסים רגשית עם אובריאן ומגלה רמזים שמובילים לפגישה עם יורגן, מנהיג ההתנגדות המחתרתית. יורגן מתכנן לשבש את ייצור הפרוזיום כדי לעורר התקוממות באוכלוסייה ומשכנע את פרסטון יש לרצוח את האב.

המשנה ליועץ דופונט נפגש עם פרסטון וחושף כי יש בוגד בשורות העליונות של אנשי הדת. למרות שנדמה כי דופונט יודע שמדובר בפרסטון, הוא מטיל עליו את המשימה לחשוף את הבוגד ולעצור אותו. בהקלה, פרסטון מקבל זאת ומחדש את ההבטחה לאתר את הנהגת המחתרת. אובראיין אמורה להיות מוצאת להורג ויורגן מייעץ להפריע לכך, מכיוון שהדבר עלול לחבל בתוכניות למהפכה. פרסטון לא מצליח לשאת את מותה ומנסה להפסיק זאת. מכיוון שיש לו התמוטטות רגשית ברחוב, ברנדט עוצר אותו ומביא אותו לדופונט. פרסטון גורם לדופונט להאמין שברנדט הוא הבוגד. לאחר מעצרו של ברנדט, נודע לפרסטון כי חיפוש בביתו יתבצע כהליך פורמלי. הוא ממהר הביתה להשמיד את הבקבוקונים הסמויים רק כדי למצוא את בנו, שהפסיק ליטול פרוזיום לאחר שאמו נפטרה, שכבר השמידם.

יורגן מאלץ את פרסטון לעצור את מנהיגי ההתנגדות כדי לזכות באמון הממשלה ולהתקרב מספיק כדי להתנקש בחייו של האב. לפרסטון מוענקת גישה בלעדית לאב רק כדי לגלות שברנדט לא נעצר; אלא זה היה חלק ממזימה לחשיפת פרסטון והמחתרת. דופונט מגלה שהוא האב האמיתי, לאחר שהחליף בסתר את האב המקורי לאחר מותו, שהוא לא לוקח פרוזיום ויכול לחוש רגשות. הוא מתגרה בפרסטון ושואל איך זה מרגיש לבגוד במחתרת. פרסטון זועם, נלחם בדרכו בצבא של שומרי ראש למשרדו של דופונט והורג את ברנדט בקרב קטאנה. פרסטון מנצח ודופונט מתחנן על חייו ושואל "האם זה באמת שווה את המחיר?" בתגובה לדבריו האחרונים של פרטרידג', "אני אשלם על זה בשמחה", פרסטון הורג את דופונט. הוא משמיד את מרכז הפיקוד המשדר תעמולה של האב וצופה בסיפוק כשהמהפכה מתחילה עם הרס של מתקני ייצור הפרוזיום.

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטיאן בייל – ג'ון פרסטון
אמילי ווטסון – מרי אובריאן
טיי דיגס – אנדרואיד ברנדט
אנגוס מקפיידן – המשנה ליועץ דופונט
שון בין – ארול פרטרידג'
מתיו הארבור – רובי פרסטון
ויליאם פיצ'טנר – יורגן
שון פרטווי – אב
דייוויד האמינגס – מגן
אמילי סיוורט – ליסה פרסטון
אלכסה באמת ומריה פיה קאלזון ויוויאנה פרסטון
דומיניק פרסל – שיימוס
קורט וימר – הופעת קמע

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצילומים החלו ב-19 באוקטובר 2000 והסתיימו ב-10 בדצמבר 2000.

מרבית הצילומים נערכו בברלין, בשל התערובת הייחודית של האדריכלות הפשיסטית והמודרנית. על פי מפקח האפקטים הוויזואליים טים מק'גוברן, שעבד לצד וימר, הארכיטקטורה הפשיסטית נבחרה "לגרום לאדם להרגיש קטן וחסר חשיבות, כך שהממשלה נראית חזקה יותר". הארכיטקטורה המודרנית של ברלין מדגישה את המראה העתידני והמוצק של מדינת העיר ליבריה. חומות עבות מיוצגות על ידי בסיס צבאי מזרח גרמני נטוש, ואילו החלק החיצוני של העיר, בה מתגוררים רבים מהמורדים ששרדו, צולם בשכונות במזרח גרמניה. בנוסף למיקום הגאוגרפי, כמה במאי אמנות אירופאים תרמו תרומה משמעותית להפקה.^[2]

אתרי הצילום כוללים את:^[2]

האצטדיון האולימפי של ברלין, שנבנה לקראת אולימפיאדת ברלין (1936).
היכל דויטשלנד, נבנה גם לאולימפיאדת ברלין.
שער ברנדנבורג בברלין.
נמל התעופה ברלין-טמפלהוף, שבנייתו החלה לפני התקופה הנאצית, אך הושלמה במהלך מלחמת העולם השנייה ומציגה מאפיינים של הסגנון האדריכלי של הנאצים.
תחנת הבונדסטאג (ברלין U-Bahn), תחנת רכבת תחתית מודרנית בסמוך לבניין הרייכסטאג החדש יחד עם מנהרות ארוכות של הרכבת התחתית של ברלין. בזמן יצירת הסרט, תחנת הבונדסטאג לא נפתחה, אולם בשנת 2009 הוא נכנס לשירות.
שכונות מזרח גרמניות, כמו גם בסיס צבאי מסיבי לשעבר של גרמניה המזרחית.
מחוז EUR ברומא, איטליה, נבנה בתקופת השלטון הפשיסטי של בניטו מוסוליני.^[3]

אף על פי שיצר סרט מדע בדיוני, וימר נמנע בכוונה להשתמש בטכנולוגיה עתידנית שעלולה להתיישן והוא גם החליט להציב את סיפורו בעתיד בלתי מוגדר. "רציתי ליצור יותר מציאות חלופית מאשר להיקלע לגאדג'ט של מדע בדיוני," הסביר. "למעשה, אין 'איזון' בטכנולוגיה שלא קיימת כבר. זה יותר כמו יקום מקביל, התפאורה המושלמת למשל."^[2]