שיחה:מישל דה מונטן

מאיפה הוודאות שהוא היה ממוצא יהודי ?? תיקנתי לייתכן. David Lasry - שיחה 13:36, 7 באוקטובר 2012 (IST) מה עושים עם ערך כזה?. בברכה Shayakir 18:35, 30 יוני 2005 (UTC)

תרגום לעברית של מונטיין

ניתן להלן תרגומי של המסה 'על אריכות ימים' (ספר 1 פרק 57)

אינני מקבל את האופן שבו אנו מעריכים את אריכות ימינו. אני מכיר חכמים שקיצרו בהרבה את חייהם בניגוד לדעה המקובלת. "מה" אמר קטו הצעיר* לאלה שניסו להניאו מלהתאבד, "האם אני עכשיו בגיל שבו אפשר לגעור בי על עוזבי את החיים קודם זמני?" בכל זאת הוא היה בן ארבעים ושמונה בלבד. הוא האמין שגיל זה בשל ומתקדם דיו בהתחשב בכך שאנשים מועטים מגיעים אליו. אלה המשלים את עצמם במחשבה שדרך זו או אחרת, שהם מכנים "טבעית", תעניק להם עוד מספר שנות חיים, אולי היה זה ברשותם לעשות כן אילו יכלו להשתחרר מן האסונות הרבים להם כולנו משועבדים מטבענו, והעלולים לעמוד על דרכם של אלה המבטיחים זאת לעצמם. איזה הבל ורעות רוח לצפות למוות מהתכלותם של כוחותינו הבאה עלינו בגלל אריכות ימים מופרזת, ולנסות לקבוע לעצמנו את אורך חיינו. זו הנדירה שבמיתות והמצויה פחות! אותה בלבד אנו מכנים "טבעית" כאילו היה זה בניגוד לטבע לראות אדם שובר את מפרקתו בנפילה, טובע בים בין שברי אוניה, או נחטף על ידי מגפה או דלקת ריאות, כאילו מצבנו אינו חושף אותנו לכל הסכנות האלה. הבה לא נחניף לעצמנו במילים יפות. אולי עלינו לכנות "טבעי" כל דבר רגיל.

מוות מזקנה הוא נדיר, מיוחד במינו ויוצא מגדר הרגיל, ולכן טבעי פחות מכל האחרים. זהו מוות מסוג אחרון וסופי. רחוק יותר הוא מאתנו, פחות הבה נצפה לו אנו. לאמתו של דבר זהו גבול שאותו אין אנו עוברים שחוק הטבע כתב לנו כמרשם. אך זוהי זכות נדירה מאוד שנתן לנו הטבע להשאירנו בחיים זמן כה רב. זוהי זכות שהטבע נותן לאדם, ברוב חסדו, כל מאתיים או שלוש מאות שנים, בשחררו אותו מן הצרות והקשיים שהציב על דרכם של אחרים במרוצת תקופה כה ארוכה. לכן, אני חושב שעלינו להתייחס לגילנו ככזה שאנשים מועטים בלבד מגיעים אליו. היות שבמרוצת חייהם הרגילה אנשים אינם מגיעים לגיל כה מופלג, זהו סימן שטוב לנו בגילנו. כיוון שכבר עברנו את גבולם הרגיל של חיינו אל נא נקווה לחיות מעבר לזאת. הואיל וכבר נמלטנו מאפשרויות כה רבות למות, בהן אנו רואים שכל אחד נכשל, עלינו להכיר בכך שמזל יוצא מן הכלל וכה בלתי רגיל המחזיק אותנו בחיים אינו יכול להימשך עוד זמן רב.

קיים טעם לפגם בחוקים עצמם המחזיקים בהיגיון שגוי זה: שאין אדם מסוגל לנהל את משק ביתו לפני היותו בן עשרים וחמש שנה, בעוד שבקושי יוכל לנהל את חייו זמן כה רב. אאוגוסטוס* הפחית חמש שנים מן החוק הרומי העתיק והצהיר כי די לאדם להיות בן שלושים על מנת לקבל משרה של שופט. סרביוס טוליוס* שחרר את האצילים משירות צבאי בהיותם בני ארבעים ושבע. אאוגוסטוס שינה זאת לארבעים וחמש. לשלוח אנשים לפרישה לפני היותם בני חמישים וחמש או שישים אינו נראה לי הגיוני. אני מחזיק בדעה שיש להאריך עיסוק ותעסוקה לטובת הציבור עד כמה שאפשר. אני מוצא כי הטעות היא בכיוון הפוך, כלומר: שאין מרשים לנו להחל בעבודה בהיותנו צעירים יותר. אאוגוסטוס נעשה שופטו של עולם בהיותו בן תשע עשרה בלבד, ובכל זאת לא הרשה לאדם בן פחות משלושים שנה להחליט על מקומה של תעלה.

אני סבור שנפשותינו מפותחות דיין בהיותנו בני עשרים שנה, כפי שלא היו מעולם, וכבר מבטיחות כל דבר שיש ביכולתן לעשות. נפש אשר בגיל זה עדיין לא הוכיחה כובד ראש ויכולת לא תהיה מסוגלת להוכיח זאת מאוחר יותר. התכונות הטבעיות והמידות הטובות באות על ביטוין בכל עוצמתן ויופיין במרוצת תקופה זו או אף פעם.

"אם הקוץ לא ידקור עם הלידה הוא לא ידקור לעולם." כך אומרים בדופינה.*

אם היה עלי למנות את כל הפעולות היפות של אנשים מכל סוג ומין, עד כמה שהובאו לידיעתי, אני חושב שהייתי מוצא שחלקן הגדול נעשה, אם בימינו ואם בעת העתיקה, לפני גיל שלושים מאשר אחריו. כן, פעולות שעלו אפילו בחייהם של אנשים אלה. האם לא אוכל לומר זאת בכל הוודאות על חניבעל* וסקיפיו* אויבו הגדול? הם חיו יותר ממחצית חייהם בתהילה שנרכשה בהיותם במיטב שנותיהם, ומאז היו אנשים גדולים בהשוואה לזולתם, אך בשום פנים ואופן לא בהשוואה לעצמם. ואשר לי, אני חושב זאת לוודאי שמגיל שלושים מוחי וגופי הצטמקו ולא התחזקו, והלכו אחורה ולא קדימה. ייתכן שאצל אלה העושים שימוש טוב בזמנם ניסיון וידע גדלים עם הגיל; אך ערנות, מהירות, נוקשות ותכונות אחרות שלנו, שהן חשובות ויסודיות יותר, נחלשות ומצטמקות.

"כאשר הגיל מועך את הגוף בכל כובד משקלו, אבריו מתמוטטים מרוב חולשה וריקבון, כוח השיפוט צולע, נכנעים הדיבור והמוח." (לוקרטיוס)*

לפעמים הגוף נכנע ראשון ולפעמים המוח. ראיתי די אנשים שמוחותיהם נחלשו לפני קיבותיהם או רגליהם, והיות שזוהי מחלה המורגשת בקושי על ידי החולה וסימניה לא ברורים, היא מסוכנת יותר. בינתיים אני מתאונן על החוקים לא מפני שהם מאפשרים לנו לעבוד בגיל מתקדם אלא בגלל שהם מרשים לנו להחל בעבודה מאוחר מדי. נראה לי כי בהתחשב ברפיון חיינו ובמספרן הרב של שנוניות להן חיינו חשופים, אל לנו למסור חלק כה גדול של החיים ללידה, לטירונות ולבטלה.

• הערות

קטו הצעיר, 95- 46 לפסה"נ. מדינאי רומי שהתאבד בעיר אוטיקה שהייתה בצפון אפריקה, לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר על פומפיוס.

אאוגוסטוס, 63 לפסה"נ-14 לספירה הנוצרית. קיסר רומי. הוכתר לקיסר אחרי שניצח את אנטוניוס בקרב אקטיום.

סרביוס טוליוס, על פי המסורת, מלכה השישי של רומא בשנים 578-535 לפסה"נ.

דופינה, מחוז בדרום מזרח צרפת. השתייך לקיסרות הרומית הקדושה והפך לחלק של צרפת בשנת 1343.

חניבעל 247-183 לפסה"נ. מצביא מקרתגו. הגיע לאיטליה דרך הרי האלפים ונחל ניצחונות על הרומאים.

סקיפיו אפריקנוס, 236- 183 לפסה"נ. מצביא רומי שניצח את חניבעל בקרב זמה בשנת 202

לוקרטיוס, 99- 55 לפסה"נ. משורר ופילוסוף רומי. 'על טבע היקום' היא יצירתו הגדולה והיחידה. מונטיין מרבה לצטט קטעים מיצירה זו.

תרגום של המסה 'על דמוקריטוס והרקליטוס' (ספר 1 פרק 50)

כוח שיפוט הוא מכשיר שאפשר להשתמש בו בכל הנסיבות והנושאים. לכן, כשאני כותב את מסותיי אני עושה שימוש בטיעונים שונים. גם אם זה נושא שבו אינני מבין דבר אני כותב עליו את מחשבותיי, בנסותי לאמוד את עומקו של הנהר ממרחק רב; אחר כך, כשאני מוצא שהוא עמוק מדי עבורי אני נשאר על גדותיו. ההודאה בעובדה שאינני מסוגל להיכנס לעומקו של דבר משמשת עדות לפעילותו של כוח שיפוטי, ובאמת היא אחד הדברים שעליו גאוותו. לעתים כשמדובר בנושא שכולו הבל ורעות רוח אני מנסה להיווכח אם עומדים לרשותו של כוח שיפוטי האמצעים לתת לו דמות הגוף, לתמוך בו או לשאתו. לפעמים אני מוביל אותו אל נושא אציל שכבר דובר בו רבות ולא נשאר לי דבר בו לגלות, כי המדובר הוא ללכת בדרך סלולה בעקבותיו של הזולת. במקרה שכזה כוח שיפוטי משחק את תפקידו כשהוא בוחר בדרך הנראית לו טובה ביותר, ומתוך אלפי דרכים אפשריות הוא אומר כי זו או אחרת היא שנבחרת בחוכמה.

אני כותב על נושא ראשון העולה בדעתי. בעיניי כולם שווים. לעולם אינני מתכוון לפתח נושאים אלה בשלמותם, כי אינני רואה תמונה כוללת ושלמה בדבר, וגם אלה המבטיחים לתת לנו אותה אינם עושים כך. מתוך מאה אברים ומראי פנים הקיימים בכל נושא אני בוחר אחד בלבד, לעתים רק כדי ללקקו בקצה לשוני, לעתים רק כדי להסיר את האבק שנצטבר עליו, לעתים על מנת לצובטו עד לשד עצמותיו. אני דוקר אותו ועושה בו חתך לא כל רחב אלא עמוק כפי שאני יודע לעשות. לעתים קרובות מאוד אני אוהב לטפל בנושאים מנקודת מבט לא רגילה. הייתי לוקח על עצמי לעסוק בנושא מסוים באופן יסודי אילו ידעתי פחות מה שיש ביכולתי לעשות; לפזר מילה פה ושם, לקחת מדגמים שאינם קשורים בנושא, כה מפוזרים עד כי אין להם כל תוכנית ואינם מבטיחים כל הצלחה. אין לי כל התחייבות לעשות מהם משהו בעל חשיבות או לדבוק בהם מבלי לשנותם כאשר הדבר עולה מלפניי, ואני מרשה לעצמי להטיל ספק בכל דבר, להתייחס אליו בחוסר וודאות, ולעשות שימוש בתכונתי השליטה שהיא הבערות.

כל רגע של חיינו מגלה את אופיינו. מוחו של קיסר* שהוכיח את כוח שיפוטו בקרב פרסלוס* בא על ביטויו גם בהתעסקותו בדברים בטלים ובענייני אהבהבים. אנו בוחנים סוס לא רק על פי דהרתו במסלול המרוץ אלא גם על פי אופן הילוכו, ואפילו בראותנו אותו משתרע באורוותו.

בין התפקידים שהנפש ממלאת קיימים כאלה הכרוכים בשפלות רוח. מי שאינו רואה צד זה שלה איננו מכירה במלואה. אולי אפשר להכירה באופן טוב יותר כשהיא צועדת במקצב פשוט. רוחות התשוקה אוחזות בה בחוזקה כשהיא מתעופפת בגאווה. יתר על כן, היא מתמסרת כולה לעניין אחד, מרכזת בו את כוחותיה ולעולם אינה עוסקת אלא בדבר אחד בלבד. היא מטפלת בכל נושא לא בהתאם לאופיו אלא בהתאם לאופייה.

אולי יש לדברים עצמם תכונות, מידות ומשקלות משלהם, אך כשהם בתוכנו הנפש נוסכת עליהם את תכונותיה כרצונה. המוות מפחיד את קיקרו*, מתקבל ברצון על ידי קטו*, וסוקרטס* מתייחס אליו באדישות. בריאות, מצפון, סמכות, ידע, עושר, יופי וניגודם, כולם חשופים כשהם נכנסים לנשמה ומקבלים ממנה לבוש חדש בגוון שבו היא חפצה: חום, ירוק, בהיר, כהה, מריר, מתוק, שטחי, עמוק וכזה שכל נפש בוחרת לעצמה. הנפשות לא החליטו יחד על סגנונן, צורותיהן וחוקיהן. כל נפש היא מלכה בממלכתה. מכאן, אל נא נוסיף לייחס לנפש תכונות חיצוניות מתוך הצטדקות. עלינו להחשיב את תכונותינו בהתאם לרצוננו. טובתנו או רעתנו תלויה בעצמנו בלבד. הבה נקריב קורבנותינו ונישבע שבועותינו לעצמנו, לא לגורלנו. הגורל אינו שולט בנשמתנו; נהפוך הוא הדבר: היא מושכת אותו בעקבותיה ומעצבת אותו בהתאם לצורתה עצמה.

מדוע לא אחרוץ משפט על אלכסנדר* כשהוא מדבר, שותה או משחק שחמט ליד השולחן? האם קיים נים כלשהו בנפשו שאינו כרוך ועסוק במשחק טיפשי וילדותי זה? אני שונא משחק זה ונמנע ממנו מפני שאין הוא מהווה משחק דיו, והוא רציני מדי לשם שעשוע. אני מתבייש להקדיש למשחק זה תשומת לב שהיה בה כדי לבצע משהו טוב יותר. אלכסנדר לא היה שקוע יותר במחשבה כאשר התכונן למסעו המפואר בהודו, וכאשר היה עליו לגלות מעבר שבו הייתה תלויה גאולתו של המין האנושי. ראו נא כיצד מוחנו גורם למשחק זה להיות בעל חשיבות מופרזת; כיצד כל עצבי המוח נמתחים. משחק זה נותן אפשרויות רבות לכל אחד מאתנו לחרוץ משפט על עצמו בצדק. אין כל מצב אחר שבו אני יכול לבחון את עצמי באופן יסודי יותר. איזו תשוקה אינה מלהיבה אותנו במשחק זה: כעס, חרדה, שנאה, קוצר רוח, התפרצויות של שאפתנות כדי לנצח בדבר שבו לכבוש את היצר היה נסלח יותר. הצטיינות נדירה ויוצאת מגדר הרגיל בדברים קטנוניים איננה הולמת אדם המכבד את עצמו. מה שאני אומר בעניין זה אפשר לומר על כל האחרים. כל חלקיק של גופנו וכל עיסוק שלנו מגלה את אופיינו ומעיד עליו ממש כמו כל האחרים.

דמוקריטוס* והרקליטוס* היו שני פילוסופים שהראשון שבהם, כשמצא שמצבו של האדם הוא מגוחך וכולו הבל ושווא, לעולם לא הופיע בציבור אלא כשפניו לועגות וצוחקות; בעוד שהרקליטוס, שהיה מלא רחמים על אותו מצב שלנו, נראה שוב ושוב בפנים קודרות ועיניים מלאות דמעות.

" כשיצא מפתח ביתו, האחד תמיד צחק על העולם והאחר תמיד בכה עליו." (יובנליס)*

אני מעדיף את מצב הרוח הראשון, לא מפני שנעים יותר לצחוק מאשר לבכות, אבל מפני שהדבר מעיד על בוז גדול יותר ומרשיע אותנו יותר מן האחר. נראה לי שאין אנו מבוזים דיינו כפי שמגיע לנו. רחמים והבעת צער מעורבים בהערכה כלשהי למי שאנו מרחמים עליו. הדברים שעליהם אנו צוחקים נחשבים בעינינו חסרי ערך לחלוטין. אינני חושב שיש בנפשנו אומללות באותה מידה שיש בה הבלות, ורשעות- באותה מידה של טיפשות. אין בנו רוע לב כפי שיש בנו ריקנות. אין אנו מסכנים כפי שאנו חסרי חשיבות.

לכן, דיוגנס* שחי חיי בטלה בחברת עצמו וגלגל את החבית שלו הרים את אפו בגאווה בפני אלכסנדר, במחשבה שכולנו זבובים או חרקים הנישאים ברוח. הוא היה, למעשה, שופט חריף ועוקצני יותר, וכתוצאה, גם לא ישר יותר לטעמי מאשר טימון* שכינויו היה "שונא הבריות". לדבר שאנו שונאים אנו מתייחסים ברצינות. טימון רצה ברעתנו ושאף בתשוקה לאובדננו. הוא בחל בכל התרועעות אתנו כמסוכנת בראותו בנו רשעים ומושחתים מטבענו. דיוגנס העריך אותנו כה מעט שמגעו אתנו לא השפיע עליו כלל. הוא נמנע מלהיות בחברתנו לא מתוך פחד מאתנו, אך מתוך לעג לנו. הוא העריכנו ככאלה שאינם מסוגלים לעשות את הטוב או את הרע.

סטטיליוס* שנתבקש על ידי ברוטוס* להצטרף לקשר נגד קיסר ענה באותה מטבע. הוא חשב שיש צדק בדבר, אך לא האמין שלבני אדם יש ערך המצדיק לטרוח בשבילם. דברים אלה תואמים את תורתו של הגסיאס* שאמר שעל אדם חכם לא לעשות דבר אלא למען עצמו מפני שהוא בלבד זכאי שייעשה דבר כלשהו עבורו; וגם את דבריו של תיאודורוס*, שהחכם גורם לעצמו אי צדק בסכנו את חייו למען המדינה ואת חוכמתו למען כסילים ונבערים מדעת.

מצבנו המיוחד במינו הוא שאנו ראויים לכך שיהתלו בנו כפי שאנו יכולים להתל בזולתנו.

• הערות

יוליוס קיסר, 100- 44 לפסה"נ. מדינאי ומצביא רומי. נרצח בידי הרפובליקנים ברומא.

קרב פרסלוס שבו ניצח יוליוס קיסר את פומפיוס ביוון בשנת 48 לפסה"נ.

קיקרו, 106- 43 לפסה"נ. מדינאי, סופר ונואם רומי. הוצא להורג לאחר שתקף את אנטוניוס בנאומיו.

קטו הצעיר,95- 46 לפסה"נ. מדינאי רומי שהתאבד לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר על פומפיוס בקרב תפסוס בצפון אפריקה.

סוקרטס, 469- 399 לפסה"נ. פילוסוף יווני. שתה את כוס התרעלה ומת לאחר שהואשם בכפירה ובהשחתת הנוער באתונה.

אלכסנדר הגדול, 356- 323 לפסה"נ. מלך מוקדון. כבש את אסיה הקטנה, מצרים, בבל ופרס. מת בבבל אחרי שחזר ממסע להודו.

דמוקריטוס, 460- 370 לפסה"נ. פילוסוף יווני. פיתח את תורת האטומים והטיף לשלוות נפש.

הרקליטוס, 535- 475 לפסה"נ. פילוסוף יווני. הניח כי האש היא המרכיב העיקרי של היקום.

יובנליס, 60- 130 לספירה הנוצרית. משורר רומי.

דיוגנס, 412- 322 לפסה"נ. פילוסוף יווני. מן החשובים שבאנשי האסכולה הצינית שהטיפה להסתפקת במועט כאמצעי לשלוות נפש.

טימון, 320- 230 לפסה"נ. פילוסוף יווני. תלמידו ויורשו של פירון- מייסד האסכולה של הספקנות.

סטטיליוס, אחד ממעריציו של קטו הצעיר. נהרג בקרב פיליפי בשנת 42 לפסה"נ.

ברוטוס, 85- 42 לפסה"נ. מצביא רומי שהתאבד לאחר שהובס בקרב פיליפי.

הגסיאס, פילוסוף יווני מן המאה השלישית לפסה"נ. טען כי ההתאבדות הגיונית אם הסבל עולה על ההנאה.

תיאודורוס, פילוסוף מקירנאיקה (צפון אפריקה) שחי בין המאות הרביעית והשלישית לפסה"נ.

יש לעסוק במתינות בהסקת מסקנות מן הצווים האלוהיים (ספר 1 פרק 32)

שדה הלימוד והנושא האמתי של ההונאה הדתית הם דברים נעלמים, כיוון שקודם כל המוזרות עצמה נותנת להם זכות. היות שכלל אינם נושאים של שיחותינו הרגילות הם מסירים מעלינו את האמצעים להלחם בהם. מסיבה זו, אומר אפלטון*, קל הרבה יותר להשביע רצון בדברנו על טבעם של האלים מאשר על טבעם של אנשים, מפני שבערותו של קהל המאזינים מעוררת מקצוע יפה וגדול זה ומאפשרת חופש מוחלט לעשות שימוש בנושא נסתר.

כך קורה שאין דבר שבו אנו מאמינים כה בתקיפות כמו זה שעליו אנו יודעים כל כך מעט, ואין אנשים כה מבטיחים כמו אלה המספרים לנו סיפורי בדים: אלכימאים, מתנבאים, מגידי עתידות ורופאים. "כל בני הטיפוחים" (הורציוס)*. לאלה אני מוסיף מרצוני, באם אעז, אנשים רבים: הגמונים ופרשנים של כוונות האל הטוענים שיש בכוחם לגלות את סיבותיו של כל דבר ולראות מבעד לסודות של רצון האל את המניעים של יצירתו שאין להבינם. הגם שהשוני ואי ההתאמה המתמידים של המאורעות דוחים את טיעוניהם מצד לצד וממזרח למערב, הם אינם חדלים בכל זאת, לעקוב אחר כדור הטניס שלהם ולצייר עם אותו עיפרון שחור ולבן.

בשבט אינדיאני מסוים קיים נוהג ראוי לשבח. כאשר מזלם אינו מאיר להם פנים בקרב או בהתנגשות כלשהי, הם מבקשים על כך מחילה בפומבי מן השמש שהיא אלוהיהם. כמו בפעולה שאין לה כל הצדקה, הם מייחסים את אושרם או צרותיהם לתבונה האלוהית ומשעבדים לה את משפטם ודבריהם.

לאדם הדתי די להאמין שכל הדברים באים מאלוהים. הוא מקבל אותם מתוך הכרה בקדושתו ותבונתו של האל שאין להבינן, ובכל זאת, מחזיק ברובם בכל צורה שהם באים עליו. אבל, אני מוצא כי זהו נוהג רע לחפש בדתנו חיזוק ותמיכה להצלחה של מעשי ידינו. לאמונתנו יש די יסודות אחרים מבלי להסמיכה באמצעות המאורעות. שהרי, אם העם יתרגל לטיעונים אלה כסבירים וראויים לטעמו, קיימת סכנה שכאשר המאורעות ישתנו לרעתנו, אמונתו תתערער. כמו שבמלחמות הדת שבהן אנו מעורבים, אלה שהיה להם יתרון בהתנגשות של רושלביי* ראו במאורע זה חג גדול ופירשו הצלחה זו כאישור לצדקת דרכם. אך לאחר מכן, כשנחלו מפלות במונטקונטור* ובז'רנק* הסבירו את כישלונותיהם בכך שאלה היו פורענויות וייסורים אלוהיים. אילו כל האנשים היו נתונים לתסדיהם הם היו נותנים להם להרגיש בנוח שהם מקבלים דמי טחינה שתי פעמים עבור אותו שק, ונושפים באותו פה קר וחם. רצוי יותר לטפח את עקרונות האמת.

היה זה קרב ימי יפה שבו נוצחו הטורקים לפני כמה חודשים בידי דון חואן מאוסטריה*. אך היה זה רצון האל שנראה קרבות אחרים שבהם נחלנו מפלות. בקיצור, קשה להטות את המאזניים לצדנו בדברים אלוהיים מבלי להשלים עם פסולת. מי יוכל להסביר מדוע אריוס* ולאו*, האפיפיור שלו, שהיו מנהיגים ראשיים של כפירה זו*, מתו בזמנים שונים אך בנסיבות דומות ומוזרות, (כי פרשו מן הויכוח בעטיו של כאב בטן והלכו לעשות צורכיהם ושניהם לפתע אבדו שם את חייהם). אלה הרוצים להפריז בנקמה אלוהית זו בנסיבות המקום, יכולים להוסיף גם את מותו של הליוגבלוס* שנהרג בתא הנוחיות. אך מה? אירנה* מצאה את מותה באותן נסיבות.

אלוהים, הרוצה ללמדנו שהטובים יכולים לקוות והרעים לפחוד ממשהו אחר מאשר מן המזל הטוב או הרע של העולם הזה, מדריך את מזלנו ומפעילו בהתאם לסמכותו המסתורית, ומסיר מעלינו את האמצעים שאנו רוצים לנצל בטיפשות לתועלתנו. אלה המתיימרים להשתמש באותם אמצעים כדי להשיג יתרון על ידי התבונה האנושית נתפסים להונאה עצמית. לעולם אין הם פוגעים במטרה פעם אחת מבלי לפגוע בה שתי פעמים. סנט אוגוסטין* נותן למנגדיו הוכחה טובה על כך. זהו מאבק המוכרע על ידי כלי הנשק של הזיכרון יותר מאשר אלה של התבונה.

עלינו להיות מרוצים מקרני האור שהשמש שולחת אלינו ברוב חסדה, ומי שירים עיניו אליה יקבל על גופו עצמו אור חזק מדי, וימצא כי זה אינו מוזר באם כעונש על ימרתו יאבד מאור עיניו. "מיהו זה מבני אנוש שיוכל להבין עצת אלוה? או מי יוכל לחשב רצון האל?" (ספר החוכמה)*.

• הערות

אפלטון, 429- 347 לפסה"נ. תלמידו הגדול של סוקרטס ומייסד האקדמיה באתונה.

הורציוס, 65- 8 לפסה"נ. משורר רומי. נהנה מתמיכתו של הקיסר אאוגוסטוס. מונטיין מרבה לצטט משירתו.

רושלביי, מונטקונטור וז'רנק, מקומות שבהם היו התנגשויות בין פרוטסטנטים לקתולים במלחמות הדת של צרפת במאה ה-16.

דון חואן מאוסטריה, 1545- 1578. מצביא ספרדי שפיקד על כוחות האפיפיור, ספרד וונציה בקרב לפנטו שבו נוצחו הטורקים באוקטובר 1571.

אריוס, 250- 336 לספירה הנוצרית. מייסד הכפירה האריאנית שלא הכירה באלוהותו ובנצחיותו של ישוע הנוצרי.

לאו הגדול, אפיפיור בשנים 440- 461. תמך בדעה שישוע הנוצרי היה בעל טבע כפול, כלומר: אל ואדם. לכן, מונטיין מכנה אותו האפיפיור של אריוס.

הליוגבלוס, 205- 222 לספירה הנוצרית. הוכתר לקיסר רומא כשהיה בן 14 שנה. נרצח כעבור שלוש שנים.

אירנה, 752- 803. קיסרית ביזנטיון.

סנט אוגוסטין, 354- 430 . תיאולוג קתולי. יליד היפו שהייתה בצפון אפריקה.

ספר החוכמה, אחד הספרים החיצוניים שלא נכללו בתנ"ך ונשתמרו בכתבי הקודש של הנוצרים.

'דעתנו על מות זולתנו' (ספר 2 פרק 13)

כשאנו חורצים משפט על ביטחונו העצמי של הזולת בשעת המוות, שהיא ללא ספק החשובה שבפעולות חיי אדם, עלינו לזכור דבר אחד: אנשים אינם מאמינים שהגיעו לנקודה זו. אנשים מועטים בלבד מתים כשהם משוכנעים כי זו שעתם האחרונה, ואין כל נושא שבו ההונאה שבתקווה מהתלת בנו יותר. היא איננה חדלה לצפור באוזנינו: אחרים היו הרבה יותר חולים מבלי למות, העניין אינו כה חסר תקווה כפי שחושבים, ובמקרה הגרוע ביותר, אלוהים עשה נסים רבים אחרים.

זה קורה מפני שאנו מייחסים חשיבות רבה מדי לעצמנו. נראה לנו כי היקום סובל מכיליוננו, וכי הוא מרחם עלינו במצבנו. כיוון שכאשר ראייתנו משתנה, היא מציגה את הדברים לעצמה כאילו הם משתנים יחד אתה, ואנו מעזים לחשוב שהדברים מכשילים את ראייתנו במידה שהיא מכשילה אותם; כנוסעים בים שעבורם הרים, כפרים, ערים, ארץ ושמים נעים אתם באותו מקצב.

"כשאנו עוזבים את הנמל, ערים וארצות נסוגות מלפני עינינו." (ורגיליוס)*

מיהו זה שלא ראה מעולם את הזִקנה משבחת את העבר ומאשימה את ההווה, בהטילה על תבל כולה ועל מנהגיהם של בני אדם את צערה ויגונה?

"אדם זקן מנענע את ראשו ופולט אנחה בהשוותו את ההווה עם ימים שעברו זה מכבר, משבח את מזלו של אביו ומפטפט למעלה מן המידה על המתים ועל חסדם." (לוקרטיוס)

אנו גוררים הכל יחד אתנו. מכאן, שאנו מחשיבים את מותנו כעניין גדול שאינו יכול להתחולל כה בקלות, ללא התייעצות רצינית עם הכוכבים.

"אלים כה רבים זועקים על מותו של אחד האנשים." (סנקה)*

אנו חושבים באופן שכזה ככל שאנו מוקירים יותר את עצמנו. הכיצד? האם יאבד ידע כה רב בגורמו נזק כה גדול, בלי כל דאגה מצדו של יעודנו? הם להרוג נשמה כה מופתית ונדירה אינו עולה יותר מאשר להיפטר מנפש גסה, המונית וחסרת תועלת? חיים אלה המשמשים מגן לאנשים רבים, שבהם תלויים חייהם של אחרים, חיים המעמידים לשרותם מספר כה רב של בני אדם, הנמצאים במקומות רבים, האם יעברו מן העולם כמו אדם המחזיק בחבלו האחד והיחיד?

איש מאתנו אינו משוכנע שהוא אחד בלבד.

לכן, נאמרו מילים אלה של קיסר לנווט של ספינתו, מילים גאות יותר מן הים שאיים עליו: " אם לא תגיע לאיטליה בעזרת שמים, תן בי את אמונך. אתה מפחד כי אינך יודע מי אני; אדם בטוח במטענו העובר מבעד לסופות." (לוקנוס)* זאת ועוד: קיסר האמין כי הסכנות מתאימות ליעודו. "ככל שגדולה המשימה", הוא אמר, "האלים רוצים להחריבני עד כי הם מחפשים אותי בסירה קטנה בים עצום ורב." (לוקנוס) והציבור שחלם בהקיץ שבמרוצת שנה שלמה השמש שמה בגדי אבל על פניה בהתאבלה על מות קיסר. "ובדומה לזאת, כשרומא התאבלה על מותו של קיסר השמש עטפה את ראשה בערפל של צבעים קודרים וחלודים." (ורגיליוס). ואלף מיתות דומות אחרות שעל ידן אנשים מרשים לעצמם להאמין כי אבדותינו משפיעות על השמים, וכי היקום האינסופי מתלהב מפעולותינו הקטנות.

"אין בנמצא כל קשר בינינו לבין השמים שיגרום לכך שעם מותנו ימות גם זוהרם של הכוכבים."(פליניוס)*

אין זה מן ההיגיון לחרוץ משפט על החלטיותו ועל עקביותו של אדם שעדיין אינו מאמין בוודאות שהוא נמצא בסכנה, גם אם הוא נמצא במצב שכזה, ועבורו אין זה מן הראוי למות במצב כה מסוכן, אלא אם כן הוא מציב את עצמו במצב זה במתכוון. לרוב בני אדם קורה שהם מקשים פניהם ודבריהם בפני המוות על מנת להתפרסם, דבר שממנו הם עדיין מקווים ליהנות בחייהם. אנשים כה רבים שראיתי במותם, הגורל ולא תוכניותיהם העביר מן העולם את מראה פניהם. גם בין האנשים שבעת העתיקה שמו קץ לחייהם קיים הבדל גדול בין אלה שמתו לפתע לבין אלה שגססו זמן רב לפני מותם. קיסר רומי אכזר זה נהג לומר על אסיריו כי הוא רצה שהם ירגישו במותם, ואם אחד מהם התאבד בכלא, קיסר זה היה אומר: "אדם זה נמלט ממני." הוא רצה להאריך את הגסיסה ולעשותה מורגשת באמצעות הייסורים.

"בגופם של אנשים שמתו, מרוסק ככל שיהיה, לא מצאנו כל חסד של פצע קטלני, אלא אכזריות נוראה שהחזיקה אותם בחיים בעוד הם גוססים." (לוקנוס)

אין זה עניין כה גדול לאדם בריא להתכונן להביא קץ על עצמו. קל הדבר להתכונן לרעה לפני שנכנסים בעבי הקורה, באותו אופן שהרכרוכי שבבני אדם, הליוגבלוס, בחיי תאוותיו הנרפות ביותר, תכנן היטב איך להתאבד בעדינות כאשר יהיה עליו לעשות כן. וכדי שמותו לא יכזיב את שארית חייו הוא בנה בכוונה מגדל מפואר שבססיסו וחזיתו היו מרוצפים בנסרים שהועשרו בזחב ואבני חן, כדי לקפוץ ממנו אל מותו. הוא הכין גם חבלים דקים, עשויים משי בצבע שָנִי, כדי לחנוק את עצמו, וחרב זהב שהותכה כדי ליפול עליה, ושמר רעל בכלי טופז ואזמרגד כדי להרעיל את עצמו, כך שיוכל לבחור אחד מכל אמצעי מיתה אלה בהתאם לחשק שיהיה לו.

"באמצעות גבורה כפויה, החלטית ואמיצה." (לוקנוס)

אולם, הכנותיו עשויות המותרות עשו זאת אפשרי יותר כי אפו ישתות דם, אם יהיה עליו לעמוד במבחן.

גם אצל הנועזים יותר שהחליטו להתאבד עלינו לראות, אני אומר, אם הדבר נעשה באמצעות מכה שלא הותירה זמן להרגישה. שהרי יש לשאול אם בראותם את חייהם הולכים וכלים אט, אט, בהתמזג תחושות גופם עם נשמתם, בהותירם לעצמם את אמצעי החזרה בתשובה, האם היו להם עקשנות והתמדה של כוח רצונם במצב כה מסוכן?

במלחמות האזרחים של קיסר, לוסיוס דומיטיוס* שנפל בשבי בחבל אברוצי שבאיטליה לקח רעל והתחרט לאחר מכן. היה זה בזמננו שאדם שהחליט להתאבד ולא הכה את עצמו בחרב בחוזקה בניסיון ראשון, כשרפיונו משך את זרועו לאחור, פצע את עצמו שוב חזק מאוד פעמיים או שלוש, ובכל זאת לא הצליח להכות את עצמו באופן קטלני. כאשר פלאוטיוס סילבנוס* הועמד לדין, סבתו אורגלינה שלחה לו סכין כדי שיתאבד. אחרי שניסה זאת ללא הצלחה, קרא לאחד ממשרתיו כדי שיחתוך את עורקיו. אלבוקילה, בזמנו של טיבריוס*, הכתה את עצמה בחרב בצורה קלה מדי ונתנה לאויביה הזדמנות לשימה בכלא ולהכריחה למות באופן שהם רצו בו. המצביא דמוסתנס* עשה אותו דבר לאחר שהפסיד במערכה בסיציליה. קיוס פימבריה* שהכה את עצמו בחרב בחולשה, קרא למשרתו כדי לגמור את המלאכה. לעומת זאת, אוסטוריוס*, שלא היה ביכולתו להשתמש בזרועו, לא רצה להעסיק את משרתו בשום דבר אחר, מלבד לאחוז בחרב בחוזקה כשהיא מכוונת ישירות אליו, וברוצו לעברה נדקר בה בגרונו ומת.

זה למעשה, מזון שיש לבלוע מבלי ללעוס, אלא אם כן לאדם ישנו גרון מרופד בעור. לכן, הקיסר אדריאנוס* פקד על רופאו לסמן על חזהו בעיגול את הנקודה הקטלנית המדויקת שבה יפגע האדם שהוא הטיל עליו להורגו. זו הסיבה שקיסר, כשנשאל מהו המוות הרצוי ביותר, השיב: "המהיר ביותר והפחות מכל אלה הנעשים בכוונה תחילה."

אם קיסר העז לומר זאת, לא ייחשב לי לפחדנות להאמין בכך.

"מוות מהיר", אומר פליניוס, " הוא מזלם הטוב העליון של בני אדם."

אנשים אינם אוהבים להתוודע אל המוות. איש לא יוכל לומר כי הוא נחוש בדעתו למות אם הוא מפחד לחשוב על המוות ואינו יכול לסבול לראותו בעינים פקוחות. אנשים אלה שאנו רואים מוצאים להורג, הרצים לקראת מותם, העומדים על דעתם והמזרזים את ביצוע גזר הדין, אינם עושים זאת מתוך החלטיות. הם רוצים למנוע מעצמם את הפנאי לחשוב על המוות. המיתה אינה מטרידה אותם, אלא תהליך המיתה.

"איני פוחד מן המיתה, אלא מן הגסיסה." (אפיכרמוס)*

זו דרגה של נוקשות שלמדתי כי אוכל להגיע אליה. כמו אלה המטילים את עצמם לסכנות וזורקים את עצמם לים בעיניים עצומות.

לדעתי, בחייו של סוקרטס אין דבר שהוא כה נעלה ונהדר: כשעמדו לרשותו שלושים יום כדי להרהר בגזר דין המוות שהוטל עליו, עיכל את העניין כל אותו זמן תוך צפייה שאין בה כל ספק, ללא כל התרגשות ומבלי לשנות את דעתו, כשדבריו ופעולותיו השקיטו את נפשו ולא גרמו לו להיות במתח כלשהו. רוחו הייתה נשגבה ונעלה באמצעות משקלם של הרהוריו.

פומפוניוס אטיקוס*, שקיקרו כתב אליו, כשהיה חולה קרא לחתנו אגריפה ולשניים או שלושה מחבריו ואמר להם שהיות ומצא מניסיונו שאין הוא מרוויח דבר בנסותו להירפא, וכל מה שעשה על מנת להאריך את חייו האריך גם את סבלו ההולך וגובר, החליט לשים קץ לחייו וסבלותיו. הוא בקשם להשלים עם החלטתו זו, או לפחות, לא לבזבז את זמנם בנסותם להניאו מתוכניתו. הוא בחר להתאבד באמצעות הימנעות מאכילה, אך משום כך, לפתע נרפא מן המחלה. התרופה שהשתמש בה כדי למות החזירה אותו לבריאות טובה. הרופאים וחבריו שחגגו תוצאה כה רצויה ושמחו אתויחדיו מצאו כי הם טעו טעות גדולה. כי למרות הכל, לא היה ביכולתם לשכנעו לשנות את דעתו להתאבד. הוא אמר שאם כך ואם אחרת, יהיה עליו לעבור שלב זה יום אחד, וכי היות שהתקדם כל כך לקראת מותו רצה לחסוך לעצמו את הצורך לחזור על הכל בהזדמנות אחרת. אדם זה שכבר ציפה למוות במתינות מוחלטת, לא זו בלבד שלא הצטער, אלא השתוקק להתנסות במוות, כי בהיותו מרוצה מן הסיבה שבעטיה נכנס למאבק זה, ראה בכך עניין הכרוך באומץ לב לעמוד בזאת עד הסוף. לרצות ליהנות ולשמוח במוות עולה בהרבה על חוסר פחד ממנו.

הסיפור על הפילוסוף קליאנתס* דומה מאוד. חניכיו התנפחו ונרקבו. הרופאים יעצו לו להימנע מאכילה. אחרי שצם יומיים מצבו השתפר עד כדי כך שהרופאים הכריזו עליו כאדם שנרפא, והרשו לו לחזור לשגרת חייו. אך הוא, בניגוד לזאת, משום שכבר טעם מתיקות כלשהי מעילפון זה, החליט שלא לחזור לאחור, אלא לעבור את השלב שבו התקדם כל כך.

טוליוס מרסלינוס, רומי צעיר, ברצותו להקדים את שעת מותו כדי להשתחרר ממחלה שאיימה על חייו בצורה קשה יותר מאשר היה יכול לקוות להירפא ממנה, אף על פי שהרופאים הבטיחו לו החלמה מסוימת, אם כי לא מהירה, קרא לחבריו על מנת להתייעץ אתם על כך. חלק מהם, אומר סנקה, יעצו לו לעשות מה שהם עצמם היו עושים ברוב פחדם. אחרים, יעצו לו בחנופה לעשות כטוב בעיניו. אך החבר הסטואי* שבהם אמר כך: "מרסלינוס, אל נא תתענה כאילו היית מתלבט בדבר בעל חשיבות. אין זה כה טוב לחיות. משרתיך חיים וגם החיות. אך טוב הדבר למות בכבוד, בחוכמה ובעקביות. חשוב נא כמה זמו עבר מאז שאתה עושה אותו דבר עצמו: לאכול, לשתות ולישון; לשתות, לאכול ולישון. אנו סובבים במעגל זה ללא הפסק. לא צרות בלבד ואסונות קשים מנשוא, אך הרוויה מחיינו עצמם גורמת לנו לרצות למות." למרסלינוס לא היה צורך באיש כדי לייעץ לו, אך במי שיוכל לעזור לו למות. משרתיו פחדו לעשות זאת, אך פילוסוף זה גרם להם להבין כי משרתים חשודים רק כשמוטל בספק אם מותו של בעליהם נעשה בחפץ לב, וכי אחרת תהיה זו דוגמה רעה, באותה מידה, לנסות להניאו מלהתאבד ממש כמו להורגו.

"להציל אדם נגד רצונו זה ממש להורגו." (הורציוס)*

אחרי כן, הפילוסוף הסביר למרסלינוס שכשם שאנו נותנים למלצרינו מה שנשאר על השולחנות עם סיומה של הסעודה, כך אין זה חסר היגיון, כאשר חייך מגיעים לסיומם לתת משהו לאלה שניהלו אותם. למרסלינוס היה לב חופשי ונדיב. הוא חילק סכום מסוים בין משרתיו וניחם אותם. ואשר ליתר, לא היה כל צורך בדם ופלדה. הוא לקח על עצמו לעזוב את החיים; לא להימלט מהם. לא לברוח מן המוות כי אם להתנסות בו. ועל מנת להתפנות לעסוק בכך, וִיתר על כל מזון. וביום השלישי, לאחר שהתיז מים פושרים על גופו, התרחק מן החיים אט, אט, ולא בלי תענוג מסוים, כך אמר.

למעשה, אלה הסובלים מהתקפות לב, הבאות עלינו מרוב חולשתנו, אומרים כי אין הם מרגישים כל כאב. יתר על כן, הם מרגישים הנאה מסוימת, כאילו היו במצב של מעבר לשינה ולמנוחה.

אלה הן מיתות שעוכלו ונעשו במחשבה תחילה.

אולם, על מנת שקטו הצעיר בלבד יוכל לספק לנו דוגמה של אומץ לב, נראה לי כי מזלו הטוב נתן לו בידיו את העונש שאתו הביא קץ על עצמו, כך שיהיה לו פנאי לעמוד בפני המוות ולתופסו בצווארו, בחזקו את אומץ לבו בעת סכנה במקום לרככו. ואם היה זה ברשותי לתאר אותו ביציבותו הנפלאה, זה היה מחזה עקוב מדם, בקורעו את קרביו במקום להכות את עצמו בחרב, כפי שמעידים הפסלים של תקופתו. כי צורה זו של רצח הייתה פראית הרבה יותר מן הראשונה.

• הערות

ורגיליוס, 70- 19 לפנה"ס, משורר רומי. בין יצירותיו שירי עבודת אדמה.

סנקה, סופר, מדינאי ופילוסוף רומי, 3 לפנה"ס- 65 לספירה. הוגלה לאי קורסיקה על ידי הקיסר קלאודיוס. הוחזר לרומא ונעשה מורהו של נירון, אולם לאחר מכן נאלץ להתאבד בפקודתו של נירון.

לוקנוס, 39- 65 לספירה. אחיינו של סנקה. גם הוא נאלץ להתאבד בפקודתו של נירון.

פליניוס, 23- 79 לספירה. סופר רומי שחיבורו "תולדות הטבע" שימש כמקור מדעי עד המאה ה- 17.

לוסיוס דומיטיוס, מצביא ומדינאי רומי. נלחם נגד קיסר ונפל בשבי בשנת 49 לפנה"ס.

פלאוטיוס סילבנוס, מדינאי רומי שהואשם בכך שזרק את אשתו מבעד לחלון. התאבד בשנת 24 לספירה.

טיבריוס, 42 לפנה"ס- 37 לספירה. קיסר רומי. בנו החורג של הקיסר אאוגוסטוס ויורשו.

דמוסתנס, 384- 322 לפנה"ס. מדינאי, מצביא ונואם אתונאי. נלחם נגד יורשי אלכסנדר הגדול.

קיוס פימבריה, מדינאי ומצביא רומי. הפסיד בקרב נגד הדיקטטור סולה והתאבד בשנת 84 לפנה"ס.

אוסטוריוס סקפולה היה מושלה הרומי של בריטניה בשנים 47- 52 לספירה.

אדריאנוס, קיסר רומא בשנים 117- 138 לספירה. הוא אשר דיכא את מרד בר כוכבא.

אפיכרמוס, 540- 450 לפנה"ס. משורר יווני בחצרם של הטירנים של העיר סירקוזה שבסיציליה.

פומפוניוס אטיקוס היה מלומד רומי במאה הראשונה לפנה"ס שספרייתו הפרטית זכתה לפרסום רב.

קליאנתס, 331- 232 לפנה"ס. היה פילוסוף סטואי יווני. תלמידו של זנון מקיטיון.

תורת המוסר הסטואית הטיפה לחיים בהתאם לטבע, להספקות במועט ולידיעת המידות הטובות.

הורציוס, 65- 8 לפנה"ס. משורר רומי. נהנה מתמיכתו של הקיסר אאוגוסטוס. מונטיין מרבה לצטט את שירתו. דרור דורי 05:52, 27 יולי 2005 (UTC)

דרור דורי 21:40, 26 יולי 2005 (UTC)

דרור דורי 13:17, 23 יולי 2005 (UTC) [משתמש:80.230.247.155|80.230.247.155]] 11:38, 11 יולי 2005 (UTC) 80.230.247.155 10:28, 11 יולי 2005 (UTC) 80.230.247.155 18:12, 10 יולי 2005 (UTC)

80.230.247.155 6 יולי 2005 19:43 (UTC) דרור דורי

מוטב שתכניס דוגמה זו לגוף הערך. דוד שי 11:06, 2 יולי 2005 (UTC)

כתיב שם הערך: מישל דה מונטן

אמור להיות כתיב מדויק יותר מאשר "מונטיין". אלדד • שיחה 09:16, 19 במאי 2007 (IDT)

לא כך חושבים יוצרי הגרסה העברית הטרייה של ספרו [1]. דוד שי 09:21, 19 במאי 2007 (IDT)

חבל... שמתי לב, ולכן גם לא העברתי. למעשה, מדובר כאן על מעין /j/, כלומר, י' קטנה, בסוף המילה, כמו בשם המחוז הצרפתי "שמפאן" (Champagne), שאותו בכל זאת לא נכתוב בעברית "שמפיין". אלדד • שיחה 09:45, 19 במאי 2007 (IDT)

אפשר להתנחם בכברת הדרך הארוכה שעשה המו"ל, הוצאת שוקן, בשישים השנים שהפרידו בין "מיכאל די מונטין" ל"מישל דה מונטיין". תן להם עוד שישים שנה ... דוד שי 09:57, 19 במאי 2007 (IDT)

יפה יפה, אכן, אתה מעמיד את הדברים בפרופורציות המתאימות :-). חשבתי, עם זאת, שגם למתרגם, דרור דורי, יש יד ורגל בכתיב השם. אלדד • שיחה 10:02, 19 במאי 2007 (IDT)

אני מחפש אזכור באינטרנט על משפטו של מונטיין לגבי זה שהאובססיה היא מקור לגאונות (אחת מטענותיו העיקריות) ולא מוצא. למישהו יש את זה, אני רוצה להכניס את זה לערך.Kremerg 02:42, 31 במאי 2007 (IDT)

סיבת המוות

באנגלית כתוב tonsillar abscess (PTA), בערך זה "כיב גרון", מה השם הנכון בעיברית ?GuySh - שיחה 08:57, 20 בנובמבר 2011 (IST)