שיחת תבנית:קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט4

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לדף הבא: שיחת תבנית:קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5


הסבה בדף "דווייט אייזנהאואר"[עריכת קוד מקור]

2–5 בדצמבר 1952 |קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית |סיאול |ביקר כנשיא הנבחר באזורי הקרבות. |- |2 |19 באוקטובר 1953 |מקסיקומקסיקו |נואבה סיאודד גאררו |חניכת סכר פלקון במעמד הנשיא אדולפו רואיס קורטינס. |- |3 |15-13 בנובמבר 1953 |קנדהקנדה קנדה |אוטווה |ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה לואי סן-לורן ונאם בפני הפרלמנט. |- |4 |8-4 בדצמבר 1953 |ברמודהברמודה איי ברמודה |המילטון |נכח בוועידה עם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל וראש הממשלה הצרפתי ז'וזף לניאל. |- |5 |16-23 ביולי 1955 |שווייץשווייץ שווייץ |ז'נבה |נכח בוועידת ז'נבה עם ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, ראש הממשלה הצרפתי אדגר פור וראש הממשלה הסובייטי, ניקולאי בולגנין. |- |6 |21-23 ביולי 1956 |פנמהפנמה פנמה |פנמה סיטי |נכח בפגישת נשיאי הרפובליקות האמריקניות. |- |7 |20-24 במרץ 1957 |ברמודהברמודה איי ברמודה |המילטון |פגישה עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. |- |8 |14-19 בדצמבר 1957 |צרפתצרפת צרפת |פריז |נכח בוועידת נאט"ו הראשונה. |- |9 |8-11 ביולי 1958 |קנדהקנדה קנדה |אוטווה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט. |- |10 |19-20 בפברואר 1959 |מקסיקומקסיקו מקסיקו |אקפולקו |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |- |11 |26 ביוני 1959 |קנדהקנדה קנדה |מונטריאול |הצטרף אל המלכה אליזבת השנייה בפתיחת נתיב המים סנט לורנס. |- |rowspan=4|12 |26-27 באוגוסט 1959 |גרמניהגרמניה גרמניה |בון |פגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס. |- |27 באוגוסט-2 בספטמבר 1959 |בריטניהבריטניה הממלכה המאוחדת |לונדון,
טירת בלמורל,
צ'קרס |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה. |- |2-4 בספטמבר 1959 |צרפתצרפת צרפת |פריז |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה האיטלקי אנטוניו סניי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. |- |4-7 בספטמבר 1959 |בריטניהבריטניה הממלכה המאוחדת |טירת קולזין |מנוחה לפני שחזר אל ארצות הברית. |- |rowspan=12|13 |4-6 בדצמבר 1959 |איטליהאיטליה איטליה |רומא |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'ובאני גרונצ'י. |- |6 בדצמבר 1959 |ותיקןותיקן קריית הוותיקן |ארמון האפיפיור |סיור עם יוחנן העשרים ושלושה. |- |6-7 בדצמבר 1959 |טורקיהטורקיה טורקיה |אנקרה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'לל באייר. |- |7-9 בדצמבר 1959 |פקיסטןפקיסטן פקיסטן |קראצ'י |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא איוב חאן. |- |9 בדצמבר 1959 |אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן |קאבול |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם המלך מוחמד זאהיר שאה. |- |9-14 בדצמבר 1959 |הודוהודו הודו |ניו דלהי,
אגרה |נפגש עם הנשיא ראג'נדרה פראסאד וראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. נאם בפני הפרלמנט. |- |14 בדצמבר 1959 |איראןאיראן איראן |טהראן |נפגש עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. נאם בפני הפרלמנט. |- |14-15 בדצמבר 1959 |יווןיוון יוון |אתונה |ביקור רשמי. נפגש עם פבלוס, מלך יוון וראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. נאם בפני הפרלמנט. |- |17 בדצמבר 1959 |תוניסיהתוניסיה תוניסיה |תוניס |נפגש עם הנשיא חביב בורגיבה. |- |18-21 בדצמבר 1959 |צרפתצרפת צרפת |טולון,
פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונרד אדנאואר. |- |21-22 בדצמבר 1959 |ספרדספרד ספרד |מדריד |נפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. |- |22 בדצמבר 1959 |מרוקומרוקו מרוקו |קזבלנקה |נפגש עם המלך מוחמד החמישי. |- |rowspan=4|14 |23-26 בפברואר 1960 |ברזילברזיל ברזיל |ברזיליה,
ריו דה ז'ניירו,
סאו פאולו |נפגש עם הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק. נאם בפני הקונגרס הברזילאי. |- |26-29 בפברואר 1960 |ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה |בואנוס איירס,
מאר דל פלאטה,
בארילוצ'ה |נפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי. |- |29 בפברואר-2 במרץ 1960 |צ'ילהצ'ילה צ'ילה |סנטיאגו דה צ'ילה |נפגש עם הנשיא חורחה אלסנדרי. |- |2-3 במרץ 1960 |אורוגוואיאורוגוואי אורוגוואי |מונטווידאו |נפגש עם הנשיא בניטו נרדון. חזר לארצות הברית דרך בואנוס איירס וסורינאם. |- |rowspan=2|15 |15-19 במאי 1960 |צרפתצרפת צרפת |פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן ומנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. |- |19-20 במאי 1960 |פורטוגלפורטוגל פורטוגל |ליסבון |ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אמריקו תומאס. |- |rowspan=3|16 |14-16 ביוני 1960 |הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים |מנילה |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה. |- |18-19 ביוני 1960 |טאיוואןטאיוואן טאיוואן |טאיפיי |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק. |- |19-20 ביוני 1960 |קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית |סיאול |נפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית. |- |17 |24 באוקטובר 1960 |מקסיקומקסיקו מקסיקו |אקוניה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |}

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור]

בלתי מפלגתיות[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר בחדר הסגלגל, ה-29 בפברואר 1956.

בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון, ועם דובר בית הנבחרים סם רייבורן הדמוקרטים. ג'ין אדוארד סמית', מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך:

אייק, לב"ג [ג'ונסון] ו"מר סם" [רייבורן], לא בטחו אחד בשני בצורה מלאה, ולא ראו עין בעין בכל נושא, אך הם הבינו אחד את השני ולא התקשו לעבוד יחד. אייזנהאואר המשיך להיפגש באופן שגרתי עם ההנהגה הרפובליקנית. אך פגישותיו עם רייבורן וג'ונסון... היו פוריות הרבה יותר. אייזנהאואר היה פופולרי מאוד במדינה... בכך שתמכו באייזנהאואר כנגד אנשי הגווארדיה הישנה מתוך מפלגתו שלו, קיוו הדמוקרטים לחלוק בפופולריות שלו.[1]

מדיניות פיסקלית[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר היה שמרן פיסקלי, שמדיניותו הייתה קרובה לזו של טאפט - שניהם תמכו במדיניות שוק חופשי. במהלך תקופת נשיאותו של אייזנהאואר שיעור המס השולי עמד על 91% - בין הגבוהים בהיסטוריה האמריקנית.[2] כאשר הרפובליקנים שלטו בבית הנבחרים ובסנאט לאחר הבחירות לנשיאות ב-1952, לחצו השמרנים על הנשיא לתמוך בהפחתת מיסים; אייזנהאואר, מצידו, העניק חשיבות רבה יותר לאיזון התקציב, והאמין שלא ניתן יהיה להפחית את שיעור המס עד שדבר זה יתרחש. "איננו יכולים לאפשר הפחתת מיסים", כך אמר, "עד אשר נכין תוכנית הוצאות אשר תציג מאזן של גורמי ההכנסות וההוצאות". אייזנהאואר שמר על החוב הלאומי ועל האינפלציה בשיעור הקרוב לאפס.

היו שלוש תקופות מיתון במהלך נשיאותו של אייזנהאואר: יולי 1953-מאי 1954, אוגוסט 1957-אפריל 1958 ואפריל 1960-פברואר 1961. הסיבות לכך היו הגבלת היצע הכסף בידי מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בניסיון לחסל את האינפלציה מתקופת המלחמה. בשמונה שנותיו בבית הלבן הייתה הצמיחה בתמ"ג בשיעור ממוצע של 2.5%.[3][4] ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר ירדה מ-20.4% ל-18.4%. מאז תקופת אייזנהאואר, לא התרחשה הורדת הוצאות כאחוז מהתוצר. שוק המניות עלה במהלך כהונתו, כשמדד דאו ג'ונס הכפיל את עצמו (מ-288 נקודות ל-634),[5] וההכנסה האישית עלתה ב-45%.[6]

הגירה[עריכת קוד מקור]

בעקבות לחצו של אייזנהאואר, העביר הקונגרס ב-1953 חוק סיוע לפליטים, שאישר כניסת 214,000 פליטים ממדינות אירופאיות לתחומי ארצות הברית בין 1953 ל-1956, מעבר למכסות ההגירה. הנוסחה לחישוב המכסות הפכה למגבילה יותר כתוצאה מחוק ההגירה והלאום של 1952 שהעביר הקונגרס למרות הווטו של הנשיא טרומן.[7]

בתגובה למחאה הציבורית, בעיקר מקליפורניה, בנוגע לעלות השירותים למהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, מינה אייזנהאואר את ג'וזף סווינג, יו"ר סוכנות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית, להשתלט על המצב בגבול עם מקסיקו. ב-17 ביוני 1954, החל סווינג במבצע לסילוק פליטים מקליפורניה, אריזונה וטקסס. משמר הגבול של ארצות הברית דיווח על 1.3 מיליון אנשים (מספר שרבים החשיבו למנופח) שסולקו או עזבו את ארצות הברית ב-1954.[8] מספר המהגרים החוקיים ממקסיקו גדל במהירות, מ-18,454 ב-1953 ל-65,047 ב-1956.

מקארתיזם[עריכת קוד מקור]

הדמוקרטים תקפו את אייזנהאואר על כך שלא התנגד לרדיפת הקומוניסטים של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באופן פרטי שנא אייזנהאואר את האסטרטגיה של מקארתי. אייזנהאואר ניסה לפעול כנגד מקארתי מאחורי הקלעים, והרכיב כוח משימה שהורכב משרמן אדמס והנרי קבוט לודג' הבן, כדי להגן על הצבא מפני מקארתי, מה שהוביל לנפילתו במהלך ניסיונו לחקור את הצבא.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור]

ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.

חברי הדיוויזיה המוטסת ה-101 מלווים תשעה תלמידים שחורים במהלך משבר ליטל רוק.

בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל ליטל רוק, ארקנסו, לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע פיליבסטר בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.[9]

טרומן החל את שילובם של השחורים בצבא האמריקני ב-1948, אולם היישום היה איטי. אייזנהאואר הבהיר בנאום מצב האומה שלו בפברואר 1953, שישתמש בסמכותו כדי לבטל כל הפרדה גזעית במחוז קולומביה, בממשלה ובצבא. הוא השתמש בשליטתו בתקציב הביטחון כדי להשיג את תמיכת הקצינים. מזכיר הצי ביקש להכיר באזורים מסוימים בהם לא יוכל לפעול לעירוב גזעי, אולם אייזנהאואר סירב לכך.

במהלך המלחמה הקרה, השתמשו הסובייטים בגזענות באמריקה לצורך תעמולה. בכהונתו השנייה, כתב העיתון הסובייטי איזבסטיה כתבות נגד המשטרה בליטל רוק, מה שגרם לאייזנהאואר להפוך את נושא השילוב הגזעי לנושא של ביטחון לאומי.

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים[עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת הכבישים הבין-מדינתיים
Dwight D. Eisenhower, official photo portrait, May 29, 1959.jpg
הנשיא אייזנהאואר הצהיר פעמים רבות על הצורך ב"מערכת כבישים מהירים גדולה חדשה". אחת מהן הייתה ב-19 באוקטובר 1954 במהלך נאום שנשא בקאדילק סקוואר, דטרויט, מישיגן, לטובת המועמדים הרפובליקניים לקונגרס. נאום זה נישא כ-3 שנים לפני הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים.
(לחצו כאן לטקסט באנגלית)
מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית

אחד מהישגיו של אייזנהאואר היה הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אותה אישר הקונגרס ב-1956. אחת מהסיבות לפיתוח המערכת היה החשש ממתקפה גרעינית על הערים. הלוביסטים טענו שהכבישים יסייעו לפינוי האוכלוסייה וגם יעודדו פיזור אוכלוסין. אחרים הדגישו את התרומה לכלכלה ואת התמריץ למשק.

תמיכתו של הנשיא בפרויקט הושפעה מחוויותיו בתור חייל צעיר בדרכים. אייזנהאואר העריך את מערכת הכבישים הגרמנית שאותה הכיר מתקופתו כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה. הוא הכיר בכך שהמערכת תאפשר נתיבי מילוט לאזרחים ותאפשר גם העברה מהירה של אספקה צבאית.

אייזנהאואר מינה את חברו, הגנרל בדימוס לוציוס קליי, לעמוד בראש הוועדה לנושא. בינואר 1955 הומלץ על תוכנית של עשר שנים בעלות של 101 מיליארד דולרים לבניית 41,000 מייל של כבישים שיקשרו בין הערים. קליי ביקש להשתמש גם בכבישי אגרה. הפשרות עם הדמוקרטים אילצו את מימון המערכת במס על צמיגים ומס דלק זעום. הממשלה מימנה תשעים אחוז מהפרויקט, כשהמדינות בנו ושלטו בכבישים.

בטווח הארוך הייתה התוכנית הצלחה כבירה. למרות ההתנגדות לפינוי שכונות מהערים, המערכת עצמה התקבלה בצורה טובה. מערכת הרכבות הידרדרה, אולם עלות הנסיעות צנחה. תהליך הפרוור גדל, ונוצר שפע של דיור זול. גם התיירות צמחה, ודרשה עוד שירותים לתיירים. רבים עברו לגור באזור חגורת השמש משתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה.

תוכנית החלל[עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרוץ לחלל

ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס הלוקהיד U-2 מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין.[10] ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין ה-1 ביולי 1957 וה-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל השנה הגאופיזית הבינלאומית.[11]

המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין ספוטניק 1 אל מסלול לווייני נמוך.[12] רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה הרולד מקמילן, שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה.

השיגור הוביל להשקעה רחבה של הממשלה בתחומים מביטחון עד חינוך. הוחלט להדגיש שוב את תוכנית אקספלורר (שהושלמה בידי תוכנית ואנגארד), ששיגרה לבסוף את אקספלורר 1 ב-31 בינואר 1958 אל החלל. אייזנהאואר הקים את הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים בתוך מחלקת ההגנה, וב-29 ביולי 1958 חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהקים את נאס"א כסוכנות חלל אזרחית.[13] הוא ציווה על טייסי מבחן צבאיים להפוך לאסטרונאוטים הראשונים.

נאס"א שהוקמה הייתה חזקה יותר מחזונו של אייזנהאואר. היא השתלטה על המחקר החללי של הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, והחלה בתוכנית מרקורי, שהכשירה את שבעת האסטרונאוטים הראשונים ב-9 באפריל 1959.[14]

בתוך פחות משנה לאחר שיגור ספוטניק, בספטמבר 1958, חתם אייזנהאואר על חוק הגנת החינוך הלאומי, תוכנית ארבע שנים שהשקיעה מיליארדי דולרים במערכת החינוך. ב-1953 השקיעה הממשלה 153 מיליון דולרים, עשרה מיליון מתוכם למכללות. ב-1960 הסכום גדל פי שישה. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, פיתחה נאס"א תוכניות שונות, וכך גם תאגידים פרטיים.

איגודים מקצועיים[עריכת קוד מקור]

האיגודים המקצועיים היו מטרה מועדפת לרפובליקנים בשנות הארבעים והחמישים, בעיקר לאחר חקיקת חוק ניהול יחסי העבודה מ-1947, חוק טאפט-הארטלי. העסקים והרפובליקנים רצו להחליש את האיגודים שתמכו בדמוקרטים. כשליש מהפועלים היו חברי איגודים בשנות החמישים. ממשל אייזנהאואר חיזק את האכיפה של החוק. מחלקת המשפטים ומחלקת העבודה החלו לחקור פשע באיגודים מקצועיים חזקים, כדי לפגוע במעמדם. ועדה מיוחדת הוקמה בינואר 1957 כדי לבחון שיטות לא הוגנות ביחסי העבודה. רוברט קנדי עבד בוועדה, שסימנה את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, כאויב. הציבור החל להתנער מהאיגודים המקצועיים. הקואליציה השמרנית, בעזרת האחים קנדי, הצליחו להגביל את העבודה המאורגנת בעזרת חוק ב-1959. החוק הכריח את האיגודים לפעול ביתר דמוקרטיה. בבחירות של 1958, שהתרחשו במהלך מיתון, לחמו האיגודים והובילו לתבוסת פוליטיקאים רפובליקניים.

תיקון חוקתי[עריכת קוד מקור]

תחת החוקה המקורית, חבר האלקטורים הגיע אך ורק ממדינות ארצות הברית. לכן מחוז קולומביה לא יכול היה להצביע בבחירות הנשיאותיות. בשנות החמישים נעשה ניסיון לתקן את החוקה ולהקצות גם לאזרחי המחוז אלקטורים. אייזנהאואר תמך בנושא. ב-16 ביוני 1960, אישר הקונגרס תיקון חוקתי שיאפשר לאזרחי מחוז קולומביה להצביע במערכת הבחירות. לאחר שהמועצות המחוקקות אשררו את התיקון, נכנס התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית לתוקף ב-29 במרץ 1961.

מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור]

שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של אייזנהאואר:

  • אלסקה- 3 בינואר 1959
  • הוואי- 21 באוגוסט 1959

בעיות בריאות[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר החל לעשן סיגריות בווסט פוינט, ונגמל ב-1949.[15] הוא היה הנשיא הראשון שפרסם תצהיר רפואי בהיותו מכהן. למרות זאת, הסתירו האנשים סביבו מידע רפואי שיכול היה לעורר ספקות בנוגע לבריאותו. ב-24 בספטמבר 1955, במהלך חופשה בקולורדו, חווה התקף לב. הרופא הפרטי שלו סבר שהיה מדובר בקלקול קיבה ולא קרא לסיוע. לאחר מכן פוברקו הפרוטוקולים כדי להגן על אייזנהאואר. התקף הלב דרש אשפוז של שישה שבועות. ניקסון, דאלס, ושרמן אדמס תפסו פיקוד. לאחר שקיבל אישור רפואי להמשיך לכהונה שנייה, בריאותו הייתה טובה באופן כללי.[16]

סוף נשיאותו[עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהוה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר דאז, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד.

נאום הפרידה של אייזנהאואר, ה-17 בינואר 1961. אורך 15:30.

ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מהחדר הסגלגל. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי."

פרישתו, מותו ולווייתו[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר נואם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964
אייזנהאואר נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, אוקטובר 1965
לווייתו של אייזנהאואר
קבריהם של דווייט, דוד דווייט "אייקי" ומיימי אייזנהאואר בקנזס

אייזנהאואר פרש אל המקום בו הוא ומיימי בילו את רוב זמנם לאחר המלחמה, חווה ליד שדה הקרב בגטיסבורג, פנסילבניה, במרחק קטן מבית אבות אבותיו. גם היה להם בית קיץ בקליפורניה. ב-1967 תרמו את החווה לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד בארי גולדווטר בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל.

בבוקר ה-28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר בוושינגטון, כתוצאה מאי-ספיקת לב. למחרת היום הועברה גופתו אל הקתדרלה הלאומית של וושינגטון למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל הקפיטול, וב-31 במרץ הוחזרה אל הקתדרלה לצורך טקס לוויה אפיסקופלי.

באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979.

הנשיא ניקסון ספד לאייזנהאואר וטען שגם בשמונה השנים בהן לא הוביל צבא או מדינה, נחשב אייזנהאואר לאדם המכובד ביותר בעולם.

מורשתו וזכרו[עריכת קוד מקור]

מיד לאחר עזיבתו את התפקיד, התעמעמה מורשתו של אייזנהאואר. מבקריו טענו שהיה נשיא לא פעיל ולא מעורר השראה, בהשוואה ליורשו הצעיר ג'ון קנדי. למרות שימושו בצבא כדי לאכוף את העירוב הגזעי במשבר ליטל רוק, היו שביקרו אותו על כך שלא תמך בתנועה לזכויות האזרח. גם מעשיו בעת משבר מטוס הריגול U-2 זכו לביקורת, וכך גם הזנחתו, לכאורה, את מרוץ החימוש הגרעיני, תבוסתו במרוץ לחלל וחוסר יכולתו לבקר את המקארתיזם. בין השאר על כך שלא הגן על ג'ורג' מרשל מפני ג'וזף מקארתי, על אף שבאופן פרטי התנגד למקארתי [דרושה הבהרה].

ב-1 ביוני 1954, הופך את יום שביתת הנשק ליום יוצאי הצבא.

למרות זאת, ההיסטוריונים נטשו את הטענה שהיה נשיא כושל. הוא הוביל לסיום המלחמה בקוריאה ולא נכנס אל אחרות. הוא ייצב, ולא הסלים, את היריבות עם הסובייטים. הוא חיזק את הבריתות באירופה והתנגד לקולוניאליזם. הוא חילץ את מפלגתו מפני בדלנות ומקארתיזם. הוא שמר על שגשוג, איזן את התקציב, קידם את החדשנות הטכנולוגית, תמך (גם אם בחוסר רצון) בזכויות האזרח והזהיר, בנאום הפרידה הזכור ביותר מאז זה של וושינגטון, מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. רק עם סיום כהונתו של רונלד רייגן, עזב נשיא את התפקיד בתחושה שהשיג את מה שרצה לבצע.

אף על פי שהשמרנות הייתה חזקה בפוליטיקה, ואייזנהאואר היה שמרן באופן יחסי, הוא התעסק בעיקר בנושאי חוץ (נושא בו ניסיונו הצבאי הוביל לידע) ופחות במדיניות פנים. הוא תמך במתינות ובשיתוף פעולה.

אף על פי שרצה להאט או לבלום את הניו דיל ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. הנס מורגנטאו טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה.

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא ג'ון פ. קנדי, ה-22 באפריל 1961, שלושה ימים לאחר הפלישה למפרץ החזירים.

מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד לראש סגל הבית הלבן, רעיון ששאל מהצבא.

כנשיא, תמך אייזנהאואר במדיניות לפיה קצינים בצבא שלא זכו לקידום פעמיים יודחו כדי לפנות מקום לצעירים. (הוא עצמו נשאר בדרגת מייג'ור במשך שש עשרה שנים בין המלחמות.)

ב-20 בדצמבר 1944, מונה לגנרל הצבא, והיה בדרגה שווה לג'ורג' מרשל, הנרי ארנולד ודאגלס מקארתור. הם היו ארבעת האנשים היחידים שהחזיקו בתפקיד במלחמת העולם השנייה, ויחד עם עומר בראדלי, היחידים שהשיגו את הדרגה מאז מותו ב-5 באוגוסט 1888 של הגנרל פיליפ שריידן, וחמשת האנשים היחידים שהפכו לגנרלים של חמישה כוכבים.

אייזנהאואר הקים ב-1956 ארגון לתקשורת בינלאומית כדי לקדם תקשורת בין אזרחים, כולל תוכנית לשליחת נערים אמריקניים לטיולים לימודיים במדינות אחרות.

בכהונתו השנייה העניק לאזרחים מדליה מיוחדת כביטוי להערכה.

הנצחה[עריכת קוד מקור]

שלט של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים על שמו של אייזנהאואר מדרום לסן אנטוניו, טקסס
פסל ארד של אייזנהאואר בקפיטול[17]

על שמו של אייזנהאואר נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. ברחבי המערכת ישנם שלטים עם שמו של אייזנהאואר.

בית ספר לביטחון לאומי בוושינגטון נקרא על שמו.

אייזנהאואר הופיע על מטבע בן דולר אחד בין 1971 ל-1978.

סרט הטלוויזיה "אייק: הספירה לאחור" מתמקד בדמותו.

ספריו[עריכת קוד מקור]

  • מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור]

  • Bogle, Lori Lyn (2001). "The Cold War: Cold War espionage and spying", volume 4, Routledge publishing, ISBN 978-0815332411.
  • Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). I. New York: Simon & Schuster.

ראו גם[עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור]

  • Stephen Ambrose, Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect 1893–1952, Simon & Schuster, 1983, כרך 1
  • Stephen Ambrose, Eisenhower: The President 1952–1969, Simon & Schuster, 1984, כרך 2
  • Peter G. Boyle, Eisenhower, Pearson/Longman, 2005, ISBN 0-582-28720-0
  • Carlo D'Este (2002). Eisenhower: A Soldier's Life. ISBN 0-8050-5686-6. 
  • Jim Newton, Eisenhower: The White House Years, Doubleday, 2011, ISBN 978-0-385-52353-0
  • Herbert S. Parmet (1972). Eisenhower and the American Crusades. OCLC 482017. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]

אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור]

  1. ^ Smith, p. 648.
  2. ^ Income tax rates were 90 percent under Eisenhower, Sanders says
  3. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 296. ISBN 0-465-04195-7
  4. ^ Barone, Michael (2004). Hard America, Soft America: Competition Vs. Coddling and the Battle for the Nation's Future. New York: Three Rivers Press. p. 72. ISBN 1-4000-5324-2
  5. ^ Harris, Sunny J. (1998). Trading 102: getting down to business. John Wiley & Sons. p. 203. ISBN 0471181331
  6. ^ DWIGHT D. EISENHOWER: DOMESTIC AFFAIRS, באתר Miller Center of Public Affairs University of Virginia
  7. ^ Zolberg, Aristide R. (2006). A Nation by Design: Immigration Policy in the Fashioning of America. Harvard University Press. pp. 315–316, 320–321. ISBN 0-674-02218-1
  8. ^ How Trump's deportation plan failed 62 years ago, באתר CNN‏, 19 בינואר 2016
  9. ^ Mayer, Michael S. (1989). "The Eisenhower Administration and the Civil Rights Act of 1957". Congress & the Presidency. 16 (2): 137–154. doi:10.1080/07343468909507929
  10. ^ Kay, Sean (April–May 2013). "America's Sputnik Moments". Survival. International Institute for Strategic Studies. 55 (2): 123–146. doi:10.1080/00396338.2013.784470
  11. ^ Schefter, pp. 3-5
  12. ^ Hardesty, Von; Eisman, Gene (2007). Epic Rivalry: The Inside Story of the Soviet and American Space Race. Washington, D.C.: National Geographic Society. p. 74. ISBN 978-1-4262-0119-6
  13. ^ NASA created, באתר history.com
  14. ^ Looking Back: The Mercury 7, באתר NASA
  15. ^ Ike's Bluff: President Eisenhower's Secret Battle to Save the World, באתר גוגל ספרים
  16. ^ Newton, Eisenhower pp. 296, 309
  17. ^ "Dwight D. Eisenhower". aoc.gov. Architect of the Capitol. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2008. 





2–5 בדצמבר 1952 |קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית |סיאול |ביקר כנשיא הנבחר באזורי הקרבות. |- |2 |19 באוקטובר 1953 |מקסיקומקסיקו |נואבה סיאודד גאררו |חניכת סכר פלקון במעמד הנשיא אדולפו רואיס קורטינס. |- |3 |15-13 בנובמבר 1953 |קנדהקנדה קנדה |אוטווה |ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה לואי סן-לורן ונאם בפני הפרלמנט. |- |4 |8-4 בדצמבר 1953 |ברמודהברמודה איי ברמודה |המילטון |נכח בוועידה עם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל וראש הממשלה הצרפתי ז'וזף לניאל. |- |5 |16-23 ביולי 1955 |שווייץשווייץ שווייץ |ז'נבה |נכח בוועידת ז'נבה עם ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, ראש הממשלה הצרפתי אדגר פור וראש הממשלה הסובייטי, ניקולאי בולגנין. |- |6 |21-23 ביולי 1956 |פנמהפנמה פנמה |פנמה סיטי |נכח בפגישת נשיאי הרפובליקות האמריקניות. |- |7 |20-24 במרץ 1957 |ברמודהברמודה איי ברמודה |המילטון |פגישה עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. |- |8 |14-19 בדצמבר 1957 |צרפתצרפת צרפת |פריז |נכח בוועידת נאט"ו הראשונה. |- |9 |8-11 ביולי 1958 |קנדהקנדה קנדה |אוטווה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט. |- |10 |19-20 בפברואר 1959 |מקסיקומקסיקו מקסיקו |אקפולקו |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |- |11 |26 ביוני 1959 |קנדהקנדה קנדה |מונטריאול |הצטרף אל המלכה אליזבת השנייה בפתיחת נתיב המים סנט לורנס. |- |rowspan=4|12 |26-27 באוגוסט 1959 |גרמניהגרמניה גרמניה |בון |פגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס. |- |27 באוגוסט-2 בספטמבר 1959 |בריטניהבריטניה הממלכה המאוחדת |לונדון,
טירת בלמורל,
צ'קרס |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה. |- |2-4 בספטמבר 1959 |צרפתצרפת צרפת |פריז |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה האיטלקי אנטוניו סניי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. |- |4-7 בספטמבר 1959 |בריטניהבריטניה הממלכה המאוחדת |טירת קולזין |מנוחה לפני שחזר אל ארצות הברית. |- |rowspan=12|13 |4-6 בדצמבר 1959 |איטליהאיטליה איטליה |רומא |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'ובאני גרונצ'י. |- |6 בדצמבר 1959 |ותיקןותיקן קריית הוותיקן |ארמון האפיפיור |סיור עם יוחנן העשרים ושלושה. |- |6-7 בדצמבר 1959 |טורקיהטורקיה טורקיה |אנקרה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'לל באייר. |- |7-9 בדצמבר 1959 |פקיסטןפקיסטן פקיסטן |קראצ'י |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא איוב חאן. |- |9 בדצמבר 1959 |אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן |קאבול |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם המלך מוחמד זאהיר שאה. |- |9-14 בדצמבר 1959 |הודוהודו הודו |ניו דלהי,
אגרה |נפגש עם הנשיא ראג'נדרה פראסאד וראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. נאם בפני הפרלמנט. |- |14 בדצמבר 1959 |איראןאיראן איראן |טהראן |נפגש עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. נאם בפני הפרלמנט. |- |14-15 בדצמבר 1959 |יווןיוון יוון |אתונה |ביקור רשמי. נפגש עם פבלוס, מלך יוון וראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. נאם בפני הפרלמנט. |- |17 בדצמבר 1959 |תוניסיהתוניסיה תוניסיה |תוניס |נפגש עם הנשיא חביב בורגיבה. |- |18-21 בדצמבר 1959 |צרפתצרפת צרפת |טולון,
פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונרד אדנאואר. |- |21-22 בדצמבר 1959 |ספרדספרד ספרד |מדריד |נפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. |- |22 בדצמבר 1959 |מרוקומרוקו מרוקו |קזבלנקה |נפגש עם המלך מוחמד החמישי. |- |rowspan=4|14 |23-26 בפברואר 1960 |ברזילברזיל ברזיל |ברזיליה,
ריו דה ז'ניירו,
סאו פאולו |נפגש עם הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק. נאם בפני הקונגרס הברזילאי. |- |26-29 בפברואר 1960 |ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה |בואנוס איירס,
מאר דל פלאטה,
בארילוצ'ה |נפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי. |- |29 בפברואר-2 במרץ 1960 |צ'ילהצ'ילה צ'ילה |סנטיאגו דה צ'ילה |נפגש עם הנשיא חורחה אלסנדרי. |- |2-3 במרץ 1960 |אורוגוואיאורוגוואי אורוגוואי |מונטווידאו |נפגש עם הנשיא בניטו נרדון. חזר לארצות הברית דרך בואנוס איירס וסורינאם. |- |rowspan=2|15 |15-19 במאי 1960 |צרפתצרפת צרפת |פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן ומנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. |- |19-20 במאי 1960 |פורטוגלפורטוגל פורטוגל |ליסבון |ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אמריקו תומאס. |- |rowspan=3|16 |14-16 ביוני 1960 |הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים |מנילה |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה. |- |18-19 ביוני 1960 |טאיוואןטאיוואן טאיוואן |טאיפיי |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק. |- |19-20 ביוני 1960 |קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית |סיאול |נפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית. |- |17 |24 באוקטובר 1960 |מקסיקומקסיקו מקסיקו |אקוניה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |}

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור]

בלתי מפלגתיות[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר בחדר הסגלגל, ה-29 בפברואר 1956.

בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון, ועם דובר בית הנבחרים סם רייבורן הדמוקרטים. ג'ין אדוארד סמית', מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך:

אייק, לב"ג [ג'ונסון] ו"מר סם" [רייבורן], לא בטחו אחד בשני בצורה מלאה, ולא ראו עין בעין בכל נושא, אך הם הבינו אחד את השני ולא התקשו לעבוד יחד. אייזנהאואר המשיך להיפגש באופן שגרתי עם ההנהגה הרפובליקנית. אך פגישותיו עם רייבורן וג'ונסון... היו פוריות הרבה יותר. אייזנהאואר היה פופולרי מאוד במדינה... בכך שתמכו באייזנהאואר כנגד אנשי הגווארדיה הישנה מתוך מפלגתו שלו, קיוו הדמוקרטים לחלוק בפופולריות שלו.[1]

מדיניות פיסקלית[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר היה שמרן פיסקלי, שמדיניותו הייתה קרובה לזו של טאפט - שניהם תמכו במדיניות שוק חופשי. במהלך תקופת נשיאותו של אייזנהאואר שיעור המס השולי עמד על 91% - בין הגבוהים בהיסטוריה האמריקנית.[2] כאשר הרפובליקנים שלטו בבית הנבחרים ובסנאט לאחר הבחירות לנשיאות ב-1952, לחצו השמרנים על הנשיא לתמוך בהפחתת מיסים; אייזנהאואר, מצידו, העניק חשיבות רבה יותר לאיזון התקציב, והאמין שלא ניתן יהיה להפחית את שיעור המס עד שדבר זה יתרחש. "איננו יכולים לאפשר הפחתת מיסים", כך אמר, "עד אשר נכין תוכנית הוצאות אשר תציג מאזן של גורמי ההכנסות וההוצאות". אייזנהאואר שמר על החוב הלאומי ועל האינפלציה בשיעור הקרוב לאפס.

היו שלוש תקופות מיתון במהלך נשיאותו של אייזנהאואר: יולי 1953-מאי 1954, אוגוסט 1957-אפריל 1958 ואפריל 1960-פברואר 1961. הסיבות לכך היו הגבלת היצע הכסף בידי מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בניסיון לחסל את האינפלציה מתקופת המלחמה. בשמונה שנותיו בבית הלבן הייתה הצמיחה בתמ"ג בשיעור ממוצע של 2.5%.[3][4] ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר ירדה מ-20.4% ל-18.4%. מאז תקופת אייזנהאואר, לא התרחשה הורדת הוצאות כאחוז מהתוצר. שוק המניות עלה במהלך כהונתו, כשמדד דאו ג'ונס הכפיל את עצמו (מ-288 נקודות ל-634),[5] וההכנסה האישית עלתה ב-45%.[6]

הגירה[עריכת קוד מקור]

בעקבות לחצו של אייזנהאואר, העביר הקונגרס ב-1953 חוק סיוע לפליטים, שאישר כניסת 214,000 פליטים ממדינות אירופאיות לתחומי ארצות הברית בין 1953 ל-1956, מעבר למכסות ההגירה. הנוסחה לחישוב המכסות הפכה למגבילה יותר כתוצאה מחוק ההגירה והלאום של 1952 שהעביר הקונגרס למרות הווטו של הנשיא טרומן.[7]

בתגובה למחאה הציבורית, בעיקר מקליפורניה, בנוגע לעלות השירותים למהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, מינה אייזנהאואר את ג'וזף סווינג, יו"ר סוכנות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית, להשתלט על המצב בגבול עם מקסיקו. ב-17 ביוני 1954, החל סווינג במבצע לסילוק פליטים מקליפורניה, אריזונה וטקסס. משמר הגבול של ארצות הברית דיווח על 1.3 מיליון אנשים (מספר שרבים החשיבו למנופח) שסולקו או עזבו את ארצות הברית ב-1954.[8] מספר המהגרים החוקיים ממקסיקו גדל במהירות, מ-18,454 ב-1953 ל-65,047 ב-1956.

מקארתיזם[עריכת קוד מקור]

הדמוקרטים תקפו את אייזנהאואר על כך שלא התנגד לרדיפת הקומוניסטים של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באופן פרטי שנא אייזנהאואר את האסטרטגיה של מקארתי. אייזנהאואר ניסה לפעול כנגד מקארתי מאחורי הקלעים, והרכיב כוח משימה שהורכב משרמן אדמס והנרי קבוט לודג' הבן, כדי להגן על הצבא מפני מקארתי, מה שהוביל לנפילתו במהלך ניסיונו לחקור את הצבא.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור]

ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.

חברי הדיוויזיה המוטסת ה-101 מלווים תשעה תלמידים שחורים במהלך משבר ליטל רוק.

בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל ליטל רוק, ארקנסו, לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע פיליבסטר בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.[9]

טרומן החל את שילובם של השחורים בצבא האמריקני ב-1948, אולם היישום היה איטי. אייזנהאואר הבהיר בנאום מצב האומה שלו בפברואר 1953, שישתמש בסמכותו כדי לבטל כל הפרדה גזעית במחוז קולומביה, בממשלה ובצבא. הוא השתמש בשליטתו בתקציב הביטחון כדי להשיג את תמיכת הקצינים. מזכיר הצי ביקש להכיר באזורים מסוימים בהם לא יוכל לפעול לעירוב גזעי, אולם אייזנהאואר סירב לכך.

במהלך המלחמה הקרה, השתמשו הסובייטים בגזענות באמריקה לצורך תעמולה. בכהונתו השנייה, כתב העיתון הסובייטי איזבסטיה כתבות נגד המשטרה בליטל רוק, מה שגרם לאייזנהאואר להפוך את נושא השילוב הגזעי לנושא של ביטחון לאומי.

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים[עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת הכבישים הבין-מדינתיים
Dwight D. Eisenhower, official photo portrait, May 29, 1959.jpg
הנשיא אייזנהאואר הצהיר פעמים רבות על הצורך ב"מערכת כבישים מהירים גדולה חדשה". אחת מהן הייתה ב-19 באוקטובר 1954 במהלך נאום שנשא בקאדילק סקוואר, דטרויט, מישיגן, לטובת המועמדים הרפובליקניים לקונגרס. נאום זה נישא כ-3 שנים לפני הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים.
(לחצו כאן לטקסט באנגלית)
מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית

אחד מהישגיו של אייזנהאואר היה הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אותה אישר הקונגרס ב-1956. אחת מהסיבות לפיתוח המערכת היה החשש ממתקפה גרעינית על הערים. הלוביסטים טענו שהכבישים יסייעו לפינוי האוכלוסייה וגם יעודדו פיזור אוכלוסין. אחרים הדגישו את התרומה לכלכלה ואת התמריץ למשק.

תמיכתו של הנשיא בפרויקט הושפעה מחוויותיו בתור חייל צעיר בדרכים. אייזנהאואר העריך את מערכת הכבישים הגרמנית שאותה הכיר מתקופתו כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה. הוא הכיר בכך שהמערכת תאפשר נתיבי מילוט לאזרחים ותאפשר גם העברה מהירה של אספקה צבאית.

אייזנהאואר מינה את חברו, הגנרל בדימוס לוציוס קליי, לעמוד בראש הוועדה לנושא. בינואר 1955 הומלץ על תוכנית של עשר שנים בעלות של 101 מיליארד דולרים לבניית 41,000 מייל של כבישים שיקשרו בין הערים. קליי ביקש להשתמש גם בכבישי אגרה. הפשרות עם הדמוקרטים אילצו את מימון המערכת במס על צמיגים ומס דלק זעום. הממשלה מימנה תשעים אחוז מהפרויקט, כשהמדינות בנו ושלטו בכבישים.

בטווח הארוך הייתה התוכנית הצלחה כבירה. למרות ההתנגדות לפינוי שכונות מהערים, המערכת עצמה התקבלה בצורה טובה. מערכת הרכבות הידרדרה, אולם עלות הנסיעות צנחה. תהליך הפרוור גדל, ונוצר שפע של דיור זול. גם התיירות צמחה, ודרשה עוד שירותים לתיירים. רבים עברו לגור באזור חגורת השמש משתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה.

תוכנית החלל[עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרוץ לחלל

ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס הלוקהיד U-2 מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין.[10] ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין ה-1 ביולי 1957 וה-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל השנה הגאופיזית הבינלאומית.[11]

המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין ספוטניק 1 אל מסלול לווייני נמוך.[12] רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה הרולד מקמילן, שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה.

השיגור הוביל להשקעה רחבה של הממשלה בתחומים מביטחון עד חינוך. הוחלט להדגיש שוב את תוכנית אקספלורר (שהושלמה בידי תוכנית ואנגארד), ששיגרה לבסוף את אקספלורר 1 ב-31 בינואר 1958 אל החלל. אייזנהאואר הקים את הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים בתוך מחלקת ההגנה, וב-29 ביולי 1958 חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהקים את נאס"א כסוכנות חלל אזרחית.[13] הוא ציווה על טייסי מבחן צבאיים להפוך לאסטרונאוטים הראשונים.

נאס"א שהוקמה הייתה חזקה יותר מחזונו של אייזנהאואר. היא השתלטה על המחקר החללי של הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, והחלה בתוכנית מרקורי, שהכשירה את שבעת האסטרונאוטים הראשונים ב-9 באפריל 1959.[14]

בתוך פחות משנה לאחר שיגור ספוטניק, בספטמבר 1958, חתם אייזנהאואר על חוק הגנת החינוך הלאומי, תוכנית ארבע שנים שהשקיעה מיליארדי דולרים במערכת החינוך. ב-1953 השקיעה הממשלה 153 מיליון דולרים, עשרה מיליון מתוכם למכללות. ב-1960 הסכום גדל פי שישה. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, פיתחה נאס"א תוכניות שונות, וכך גם תאגידים פרטיים.

איגודים מקצועיים[עריכת קוד מקור]

האיגודים המקצועיים היו מטרה מועדפת לרפובליקנים בשנות הארבעים והחמישים, בעיקר לאחר חקיקת חוק ניהול יחסי העבודה מ-1947, חוק טאפט-הארטלי. העסקים והרפובליקנים רצו להחליש את האיגודים שתמכו בדמוקרטים. כשליש מהפועלים היו חברי איגודים בשנות החמישים. ממשל אייזנהאואר חיזק את האכיפה של החוק. מחלקת המשפטים ומחלקת העבודה החלו לחקור פשע באיגודים מקצועיים חזקים, כדי לפגוע במעמדם. ועדה מיוחדת הוקמה בינואר 1957 כדי לבחון שיטות לא הוגנות ביחסי העבודה. רוברט קנדי עבד בוועדה, שסימנה את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, כאויב. הציבור החל להתנער מהאיגודים המקצועיים. הקואליציה השמרנית, בעזרת האחים קנדי, הצליחו להגביל את העבודה המאורגנת בעזרת חוק ב-1959. החוק הכריח את האיגודים לפעול ביתר דמוקרטיה. בבחירות של 1958, שהתרחשו במהלך מיתון, לחמו האיגודים והובילו לתבוסת פוליטיקאים רפובליקניים.

תיקון חוקתי[עריכת קוד מקור]

תחת החוקה המקורית, חבר האלקטורים הגיע אך ורק ממדינות ארצות הברית. לכן מחוז קולומביה לא יכול היה להצביע בבחירות הנשיאותיות. בשנות החמישים נעשה ניסיון לתקן את החוקה ולהקצות גם לאזרחי המחוז אלקטורים. אייזנהאואר תמך בנושא. ב-16 ביוני 1960, אישר הקונגרס תיקון חוקתי שיאפשר לאזרחי מחוז קולומביה להצביע במערכת הבחירות. לאחר שהמועצות המחוקקות אשררו את התיקון, נכנס התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית לתוקף ב-29 במרץ 1961.

מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור]

שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של אייזנהאואר:

  • אלסקה- 3 בינואר 1959
  • הוואי- 21 באוגוסט 1959

בעיות בריאות[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר החל לעשן סיגריות בווסט פוינט, ונגמל ב-1949.[15] הוא היה הנשיא הראשון שפרסם תצהיר רפואי בהיותו מכהן. למרות זאת, הסתירו האנשים סביבו מידע רפואי שיכול היה לעורר ספקות בנוגע לבריאותו. ב-24 בספטמבר 1955, במהלך חופשה בקולורדו, חווה התקף לב. הרופא הפרטי שלו סבר שהיה מדובר בקלקול קיבה ולא קרא לסיוע. לאחר מכן פוברקו הפרוטוקולים כדי להגן על אייזנהאואר. התקף הלב דרש אשפוז של שישה שבועות. ניקסון, דאלס, ושרמן אדמס תפסו פיקוד. לאחר שקיבל אישור רפואי להמשיך לכהונה שנייה, בריאותו הייתה טובה באופן כללי.[16]

סוף נשיאותו[עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהוה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר דאז, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד.

נאום הפרידה של אייזנהאואר, ה-17 בינואר 1961. אורך 15:30.

ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מהחדר הסגלגל. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי."

פרישתו, מותו ולווייתו[עריכת קוד מקור]

אייזנהאואר נואם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964
אייזנהאואר נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, אוקטובר 1965
לווייתו של אייזנהאואר
קבריהם של דווייט, דוד דווייט "אייקי" ומיימי אייזנהאואר בקנזס

אייזנהאואר פרש אל המקום בו הוא ומיימי בילו את רוב זמנם לאחר המלחמה, חווה ליד שדה הקרב בגטיסבורג, פנסילבניה, במרחק קטן מבית אבות אבותיו. גם היה להם בית קיץ בקליפורניה. ב-1967 תרמו את החווה לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד בארי גולדווטר בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל.

בבוקר ה-28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר בוושינגטון, כתוצאה מאי-ספיקת לב. למחרת היום הועברה גופתו אל הקתדרלה הלאומית של וושינגטון למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל הקפיטול, וב-31 במרץ הוחזרה אל הקתדרלה לצורך טקס לוויה אפיסקופלי.

באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979.

הנשיא ניקסון ספד לאייזנהאואר וטען שגם בשמונה השנים בהן לא הוביל צבא או מדינה, נחשב אייזנהאואר לאדם המכובד ביותר בעולם.

מורשתו וזכרו[עריכת קוד מקור]

מיד לאחר עזיבתו את התפקיד, התעמעמה מורשתו של אייזנהאואר. מבקריו טענו שהיה נשיא לא פעיל ולא מעורר השראה, בהשוואה ליורשו הצעיר ג'ון קנדי. למרות שימושו בצבא כדי לאכוף את העירוב הגזעי במשבר ליטל רוק, היו שביקרו אותו על כך שלא תמך בתנועה לזכויות האזרח. גם מעשיו בעת משבר מטוס הריגול U-2 זכו לביקורת, וכך גם הזנחתו, לכאורה, את מרוץ החימוש הגרעיני, תבוסתו במרוץ לחלל וחוסר יכולתו לבקר את המקארתיזם. בין השאר על כך שלא הגן על ג'ורג' מרשל מפני ג'וזף מקארתי, על אף שבאופן פרטי התנגד למקארתי [דרושה הבהרה].

ב-1 ביוני 1954, הופך את יום שביתת הנשק ליום יוצאי הצבא.

למרות זאת, ההיסטוריונים נטשו את הטענה שהיה נשיא כושל. הוא הוביל לסיום המלחמה בקוריאה ולא נכנס אל אחרות. הוא ייצב, ולא הסלים, את היריבות עם הסובייטים. הוא חיזק את הבריתות באירופה והתנגד לקולוניאליזם. הוא חילץ את מפלגתו מפני בדלנות ומקארתיזם. הוא שמר על שגשוג, איזן את התקציב, קידם את החדשנות הטכנולוגית, תמך (גם אם בחוסר רצון) בזכויות האזרח והזהיר, בנאום הפרידה הזכור ביותר מאז זה של וושינגטון, מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. רק עם סיום כהונתו של רונלד רייגן, עזב נשיא את התפקיד בתחושה שהשיג את מה שרצה לבצע.

אף על פי שהשמרנות הייתה חזקה בפוליטיקה, ואייזנהאואר היה שמרן באופן יחסי, הוא התעסק בעיקר בנושאי חוץ (נושא בו ניסיונו הצבאי הוביל לידע) ופחות במדיניות פנים. הוא תמך במתינות ובשיתוף פעולה.

אף על פי שרצה להאט או לבלום את הניו דיל ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. הנס מורגנטאו טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה.

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא ג'ון פ. קנדי, ה-22 באפריל 1961, שלושה ימים לאחר הפלישה למפרץ החזירים.

מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד לראש סגל הבית הלבן, רעיון ששאל מהצבא.

כנשיא, תמך אייזנהאואר במדיניות לפיה קצינים בצבא שלא זכו לקידום פעמיים יודחו כדי לפנות מקום לצעירים. (הוא עצמו נשאר בדרגת מייג'ור במשך שש עשרה שנים בין המלחמות.)

ב-20 בדצמבר 1944, מונה לגנרל הצבא, והיה בדרגה שווה לג'ורג' מרשל, הנרי ארנולד ודאגלס מקארתור. הם היו ארבעת האנשים היחידים שהחזיקו בתפקיד במלחמת העולם השנייה, ויחד עם עומר בראדלי, היחידים שהשיגו את הדרגה מאז מותו ב-5 באוגוסט 1888 של הגנרל פיליפ שריידן, וחמשת האנשים היחידים שהפכו לגנרלים של חמישה כוכבים.

אייזנהאואר הקים ב-1956 ארגון לתקשורת בינלאומית כדי לקדם תקשורת בין אזרחים, כולל תוכנית לשליחת נערים אמריקניים לטיולים לימודיים במדינות אחרות.

בכהונתו השנייה העניק לאזרחים מדליה מיוחדת כביטוי להערכה.

הנצחה[עריכת קוד מקור]

שלט של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים על שמו של אייזנהאואר מדרום לסן אנטוניו, טקסס
פסל ארד של אייזנהאואר בקפיטול[17]

על שמו של אייזנהאואר נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. ברחבי המערכת ישנם שלטים עם שמו של אייזנהאואר.

בית ספר לביטחון לאומי בוושינגטון נקרא על שמו.

אייזנהאואר הופיע על מטבע בן דולר אחד בין 1971 ל-1978.

סרט הטלוויזיה "אייק: הספירה לאחור" מתמקד בדמותו.

ספריו[עריכת קוד מקור]

  • מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור]

  • Bogle, Lori Lyn (2001). "The Cold War: Cold War espionage and spying", volume 4, Routledge publishing, ISBN 978-0815332411.
  • Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). I. New York: Simon & Schuster.

ראו גם[עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור]

  • Stephen Ambrose, Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect 1893–1952, Simon & Schuster, 1983, כרך 1
  • Stephen Ambrose, Eisenhower: The President 1952–1969, Simon & Schuster, 1984, כרך 2
  • Peter G. Boyle, Eisenhower, Pearson/Longman, 2005, ISBN 0-582-28720-0
  • Carlo D'Este (2002). Eisenhower: A Soldier's Life. ISBN 0-8050-5686-6. 
  • Jim Newton, Eisenhower: The White House Years, Doubleday, 2011, ISBN 978-0-385-52353-0
  • Herbert S. Parmet (1972). Eisenhower and the American Crusades. OCLC 482017. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]

אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור]

  1. ^ Smith, p. 648.
  2. ^ Income tax rates were 90 percent under Eisenhower, Sanders says
  3. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 296. ISBN 0-465-04195-7
  4. ^ Barone, Michael (2004). Hard America, Soft America: Competition Vs. Coddling and the Battle for the Nation's Future. New York: Three Rivers Press. p. 72. ISBN 1-4000-5324-2
  5. ^ Harris, Sunny J. (1998). Trading 102: getting down to business. John Wiley & Sons. p. 203. ISBN 0471181331
  6. ^ DWIGHT D. EISENHOWER: DOMESTIC AFFAIRS, באתר Miller Center of Public Affairs University of Virginia
  7. ^ Zolberg, Aristide R. (2006). A Nation by Design: Immigration Policy in the Fashioning of America. Harvard University Press. pp. 315–316, 320–321. ISBN 0-674-02218-1
  8. ^ How Trump's deportation plan failed 62 years ago, באתר CNN‏, 19 בינואר 2016
  9. ^ Mayer, Michael S. (1989). "The Eisenhower Administration and the Civil Rights Act of 1957". Congress & the Presidency. 16 (2): 137–154. doi:10.1080/07343468909507929
  10. ^ Kay, Sean (April–May 2013). "America's Sputnik Moments". Survival. International Institute for Strategic Studies. 55 (2): 123–146. doi:10.1080/00396338.2013.784470
  11. ^ Schefter, pp. 3-5
  12. ^ Hardesty, Von; Eisman, Gene (2007). Epic Rivalry: The Inside Story of the Soviet and American Space Race. Washington, D.C.: National Geographic Society. p. 74. ISBN 978-1-4262-0119-6
  13. ^ NASA created, באתר history.com
  14. ^ Looking Back: The Mercury 7, באתר NASA
  15. ^ Ike's Bluff: President Eisenhower's Secret Battle to Save the World, באתר גוגל ספרים
  16. ^ Newton, Eisenhower pp. 296, 309
  17. ^ "Dwight D. Eisenhower". aoc.gov. Architect of the Capitol. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2008.