שיטת סן-רייז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיטת סן-רייז (במקור: Son-Rise) או שיטת אופשן (במקור: Option) היא שיטת טיפול במשחק שפותחה על ידי בני הזוג ברי וסמריה קאופמן בארצות הברית בשנות ה-70, ונועדה לטפל בילדים עם אוטיזם קלאסי באמצעות קשר ומשחק עם הוריהם או מבוגר משמעותי אחר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הזוג קאופמן פיתחו את השיטה לאחר שבנם אובחן עם אוטיזם קלאסי קשה. הם עיצבו לבנם תוכנית בה הילד במרכז, במטרה להצליח "להגיע" אל עולמו של בנם, שביטא קשיי תקשורת משמעותיים עם העולם החיצוני. לאחר שלוש שנות עבודה בתוכנית, ההורים טענו כי הבן "נרפא" וכי גדל להיות מבוגר נורמטיבי, עם חיי חברה ושפה עשירה, וללא סממנים אוטיסטים כלל.

ההורים פתחו מרכז לטיפול באוטיזם, "Autism Treatment Center of America", ומכון בשם "The Option Institute", בהם הם מפתחים, מלמדים ומכשירים הורים ומטפלים על פי השיטה.

עקרונות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה מבוססת על ניסיון "להיכנס לעולם של הילד" על ידי הצטרפות כנה לפעילויות שהוא בוחר לעסוק בהן, גם אם הן אינן נתפסות בעיני המבוגר כמשחק. המטרה היא לתת לילד את השליטה על האינטראקציה בחדר, ללא הצבת כל דרישה ולחץ כלפיו על ידי המבוגר.[1] מידת המעורבות של המפעיל במשחק תלויה בקבלת "אור ירוק" מהילד לכך שהוא מעוניין בשיתוף.

על מנת ליצור אוירה נוחה ובטוחה לילד, מבצעים את הפעילות בחדר מותאם, ללא גירויים עד כמה שניתן: ללא תמונות, מוזיקה, רהיטים או מסכים. מכניסים לחדר משחקים בודדים בלבד. בחדר הילד לומד לשחק עם אחרים, להבין סיטואציות חברתיות, לבטא את רצונותיו ולהשיג את מבוקשו.

בגישה זו ניתן מקום מרכזי לפעילויות המעודדות את הילד ליצור קשר עין ולקשר זאת לתקשורת בינאישית, מיומנות שהיא קשה עבור ילדים עם אוטיזם קלאסי. בנוסף, בשיטה זו, ההתנהגויות החזרתיות של הילד (האופייניות לאוטיזם קלאסי) הן בעלות חשיבות וערך ביצירת הקשר איתו; ההורה יכול לנסות להצטרף לתנועות החזרתיות, להתעניין במשחקים המונוטוניים של הילד, ובדרך זו אמור בהדרגה להיווצר קשר גם מצידו של הילד.

התוכנית מלווה בתמיכה והדרכה להורים מטעם מדריכים שהוכשרו במרכז הטיפולי בארצות הברית.

בסיום כל פעילות הנעשית בין מפעיל ובין הילד, ניתן להעריך את הפעילות על פי הנקודות הבאות, וכך להבין איך להתאים, לשנות ולשפר לפעילות הבאה:

  • פעילויות חזרתיות – אילו היו?
  • קשר עין – האם היה? אם היה, באילו מצבים?
  • תקשורת מילולית – האם היו פניות לבקשות? האם היו בקשות להשתתפויות של המפעיל?
  • משחקים – האם היו? תורות? מי שיחק? מי ניהל את החוקים?
  • גמישות – האם הייתה? האם אפשר היה להכניס שינויים קטנים או גדולים?
  • מוטיבציות חדשות אפשריות להעשיר את הלמידה
  • האם היו שינויים מיוחדים לטובה או לרעה?

מחקר על השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שפורסם ב-2013 ובו השתתפו 6 ילדים בגילאי 4-6 שנים שטופלו בשיטת סן-רייז במשך 13 יום, נמצא כי בהשוואה לקבוצת ביקורת של ילדים שלא קיבלו שום טיפול, ביטאו הילדים המטופלים מספר שיפורים במדדי תקשורת שונים (עלייה בתדירות הג'סטות הספונטניות המכוונות לתקשורת חברתית, ועלייה במשך האינטראקציה החברתית הדיאדית).[2]

ביקורת על השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים הביעו ספק בכך שניתן לרפא אוטיזם לחלוטין באופן כללי, ובאמצעות שיטה זו בפרט. לגבי המקרה הספציפי של בנם של הזוג קאופמן, נטען כי לא ברור האם הוא אכן לקה מלכתחילה באוטיזם; הוא עבר 5 אבחונים שונים, ורק באבחון השישי אובחן עם אוטיזם.[3] מרבית החוקרים טוענים כיום, בהתייחס לכלל שיטות הטיפול כולל סן-רייז, כי לא הוכח עדיין שיש טיפול ה"מרפא" אוטיזם, באופן שנבדק בכלים מדעיים אובייקטיביים ונייטרליים ותוך השוואה קפדנית לקבוצות ביקורת מתאימות, באף מאמר שפורסם בכתבי עת מדעיים ועבר ביקורת עמיתים.[4] בנוסף, באחד המחקרים נמצא כי במקרים רבים השיטה לא מיושמת בדיוק באופן בו היא אמורה להיות מופעלת בתאוריה, דבר המקשה על בדיקה מהימנה של תוצאות הטיפול במחקר רחב היקף וארוך טווח.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kaufman, B. N. (1976). Son rise. New York: Harper & Row.
  • Kaufman BN (1997). Son rise: the miracle continues. Option Indigo Press, Sheffield MA

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוטיזם; 11- שיטת אופשן, באתר "דעת"
  2. ^ Houghton, Kat; Schuchard, Julia; Lewis, Charlie; Thompson, Cynthia K. (2013), Promoting child-initiated social-communication in children with autism: Son-Rise Program intervention effects, Journal of Communication Disorders, 46 (5): 495–506
  3. ^ Herbert JD, Sharp IR, Gaudiano BA (2002). Separating fact from fiction in the etiology and treatment of autism: a scientific review of the evidence. Sci Rev Ment Health Pract. 1 (1): 23–43.
  4. ^ Howlin P (2005). The effectiveness of interventions for children with autism. In Fleischhacker WW, Brooks DJ. Neurodevelopmental Disorders. Springer. pp. 101–119
  5. ^ Williams KR (2006). The Son-Rise Program intervention for autism: prerequisites for evaluation. Autism. 10 (1): 86–102