שייח' בראק

שייח' בראק

(למפת הכרמל רגילה)

שייח' בראק

שֵייח' בֻּראֵק (ידוע גם בשם שֵייח' בּוּרֵיִק) היה כפר ארמני, סמוך לעתלית, שננטש בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20.

תולדות המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח העם הארמני שהתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוביל לגל פליטים ארמנים מהאימפריה העות'מאנית. קבוצת משפחות איכרים, מכפר קטן שליד העיר אדנה שבארמניה הקטנה, הגיעה לארץ ב-1920 וביקשה להמשיך באורח חייה הקודם. כאן חכרה הקבוצה כ-800 דונם, במישור החוף, מבעל אדמות ערבי נוצרי, אנטון חמודה, והקימה כפר בשם שייח בראק^[1] בו קיימה את המסורות הארמניות^[2]^[3].

היישוב לא הוכר מעולם על ידי הרשויות (המנדטוריות ולאחר מכן הישראליות) ולכן לא חובר לתשתיות (חשמל, מים וביוב) ובמשך תקופה ארוכה היו תלויים בעזרה ובחיבור לתשתיות של הקיבוצים נווה ים ועין כרמל.

ב-1948 ברח בעל האדמות ללבנון, ואדמותיו הופקעו וחולקו לקיבוצי הסביבה. תושבי הכפר המשיכו לעבד את האדמות כאריסים של אותם יישובים וכן עבדו במפעל השימורים של נווה ים ובניקיון בתים בעתלית. במהלך השנים שלאחר מלחמת העצמאות עזבו הצעירים את הכפר. ב-1981 נטשו אחרוני התושבים את המקום, עם פיצויים שקיבלו ממינהל מקרקעי ישראל^[4]. לאחר עזיבתם נהרסו בתי הכפר על מנת שתושביו לא יוכלו לחזור. גם לאחר עזיבתם המשיכו אנשי הכפר לקבור בו את מתיהם עד שהונחו על ידי רשויות המדינה להפסיק מנהג זה.

הגבעה עליה היה הכפר חולקה בין קק"ל (שאחראית על השטח המיוער), לבין רשות הטבע והגנים (שהפכה את שאר הגבעה לשמורת טבע). חורבות הכפר מצויות כיום בצד המזרחי של כביש החוף, סמוך לבית העלמין של נווה ים. ניתן לראות מכביש החוף את שרידי מבנה הקבר של השייח' המוסלמי בראק (או בוריק). ההגעה למקום אפשרית דרך עתלית או דרך עין כרמל, במקום יש מספר מצבות שמתוחזקות על ידי יוצאי הכפר.