שיירת הדסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרטה ל-78 הנופלים בשיירת הדסה בשייח ג'ראח, בירושלים
אנדרטה לחללי שיירת הדסה בבית החולים הדסה הר הצופים
שלט הסבר על שיירת הדסה בבית החולים הדסה הר הצופים
אנדרטה ואתר זיכרון לחללי שיירת הדסה בבית החולים הדסה הר הצופים
קבר אחים של חללי שיירת הדסה בבית הקברות סנהדריה בירושלים

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה[1] (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.[2]

המצור על הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדסה הר הצופים

בית החולים הדסה שכן על הר הצופים ממזרח לירושלים, בסמוך לאוניברסיטה העברית (באותם ימים תוכנן לפתוח שם בית ספר לרפואה ולהפוך את בית החולים הדסה לבית חולים אוניברסיטאי). הר הצופים היה מובלעת בלב אוכלוסייה ערבית ואליו הוביל מסדרון צר, שנשלט בידי הערבים משני צדיו. לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 הייתה התחבורה העברית בין הר הצופים לירושלים מטרה להתקפות הערבים. בעקבות לחץ אמריקני הבטיח הצבא הבריטי לאבטח את השיירות בדרכן לאוניברסיטה העברית ואל בית חולים הדסה, זאת על סמך חשיבותם התרבותית וההומניטרית של מוסדות אלו.

אולם הצבא הבריטי לא עמד בהבטחתו זו עד תחילת אפריל. בתחילת מרץ, מנהיג הכוחות הערביים בירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, איים לפוצץ את בית החולים. למרות שלא מימש את איומו, החלו הערבים לתקוף את השיירות המובילות לבית החולים. לשם כך השתמשו בכדורים חודרי שריון והטמינו מוקשים בדרך. בתחילת אפריל 1948, לאחר לחץ נוסף על הבריטים, תפס הצבא הבריטי בית ערבי שהיה משלט עיקרי בשכונת שיח' ג'ראח והשיירות עברו בלי תקלות.

ל–13 באפריל תוכננה שיירה גדולה להר הצופים. למרות שהשיירה קיבלה הבטחה מהמפקד הבריטי שהדרך בטוחה, סיירים של ארגון "ההגנה" המליצו לדחות את צאתה בגלל המתח שהיה בעקבות פרשת דיר יאסין שהייתה ארבעה ימים לפני המועד המתוכנן לשיירה. בגלל הצורך הדחוף באספקה והבטחת המפקד הבריטי, הוחלט להמשיך בתוכניות ולשלוח את השיירה.

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־13 באפריל 1948 יצאה לדרך שיירה, סדר התנועה: משוריין ליווי ובו לוחמים, אמבולנס גדול ובו מנהל "הדסה" ד"ר חיים יסקי ושנים עשר נוסעים, שני אוטובוסים משוריינים של חברת "המקשר" ובהם כ-60 נוסעים, אמבולנס קטן, שלוש משאיות עמוסות מזון ואספקה רפואית, כמאסף היה משוריין לווי נוסף. בשיירה היו 105 נוסעים ומלווים[3] : אנשי ההגנה ממגיני ההר, רופאים, סטודנטים לרפואה, אחיות, חולים, מבקרים ואנשי סגל האוניברסיטה העברית. השיירה יצאה לדרך בשעה 09:00 בבוקר מרחוב הסולל (רחוב החבצלת) במרכז העיר ירושלים. באמצע הנסיעה, בשכונת שיח' ג'ראח, בשעה 9:45 עלה הרכב המוביל על מוקש והשיירה הותקפה על ידי כנופיות ערביות. 5 כלי רכב הצליחו להימלט, אך כלי רכב אחרים - ובהם אמבולנס ושני האוטובוסים - נתקעו וספגו מטח כבד של אש מקלעים, זאת למרות שהניפו דגל לבן שמשמעותו כניעה. הירי גרם לדליפת בנזין מהרכבים, אותו ניצלו הערבים כדי להציתם באמצעות בקבוקי מולוטוב, כאשר הנוסעים עדיין בפנים. נוסעים שניסו להמלט מן האוטובוס הבוער נהרגו ביריה. חלק מן הגופות עברו התעללות, הופשטו ונערפו.

במשך כ-6 שעות סירבו הכוחות הבריטים להתערב ולחלץ את השיירה. הם אפילו סירבו להביא את ז'אק דה רנייה, נציג הצלב האדום בירושלים, לנהל משא ומתן על הפסקת אש. הקצין הבריטי ג'ק צ'רצ'יל ניסה, על דעת עצמו, לחלץ את הנצורים, אך הדבר לא עלה בידו, אם בשל נסיבות האירוע, ואם בשל רצונם של הנצורים להגיע למטרתם, ולהמתין לחילוץ על ידי אנשי ההגנה מירושלים. הבריטים אף מנעו מ"ההגנה" לארגן מבצע חילוץ. ניסיונות חילוץ שביצע הפלמ"ח היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי ולא עלה בידם לחלץ את המותקפים. ההתקפה נמשכה כ־6 שעות והסתיימה רק ב־15:30 כאשר הורה הפיקוד הבריטי לאנשיו לשים קץ לטבח.[4]

מהניצולים הבודדים : הד"ר דוד תאודור אולמן.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי השיירה לאחר ההתקפה

בהתקפה נהרגו 78 יהודים מירי או משריפה מהם 20 נשים, עם ההרוגים נמנו ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה, ד"ר משה בן דוד, המנהל המיועד של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, ד"ר בנימין קלאר, חוקר הלשון העברית באוניברסיטה, וד"ר אברהם חיים פריימן, מומחה למשפט עברי, ופרופ' אנצו יוסף בונבנטורה. חלק מהנרצחים זוהו ונקברו בקברים אישיים, חלקם נקברו בקבר אחים בבית הקברות סנהדריה וגופות חלקם (כ-20 חללים) לא נמצאו.[1]

אחרי ההתקפה אף שיירה לא יכלה להגיע לבית החולים במשך שבוע עקב התקפות כבדות על הדרך, ולמרות העזרה שהבטיחו הבריטים. מצב בית החולים הדרדר ולבסוף הוחלט לפנותו בתחילת מאי, תוך השארת צוות קטן שיכול לטפל רק ב־50 חולים. בסוף מאי הוא נסגר עקב מחסור באספקה, ורק מספר קטן של רופאים ומתמחים נשאר. פרופ' עלי דייויס, ששימש כסגנו של יסקי בבית החולים, היה אמור לצאת לשיירה באותו היום. ברגע האחרון ביקש ממנו ד"ר יסקי להתחלף עמו, וכך ניצל משיירת התופת. לאחר מותו של יסקי, מונה במקומו לכהן כמנהל בית החולים. תוך זמן קצר, ולאחר משא ומתן מיגע עם ממשלת המנדט, הצבא הבריטי וראשי הכנסיות בירושלים, הצליח להקים מערכת רפואית במבנים שונים בעיר, בה ניתנו כל השירותים הרפואיים לאחר סגירת ביה"ח הדסה על הר הצופים, במהלך כל תקופת המצור ולאחר מכן עד פתיחת הדסה בעין כרם ב-1961.

ב־7 ביולי 1948 הושג הסכם בתיווכו של האו"ם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים.[5] הסכם זה נשאר בתוקפו ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949. הר הצופים נהפך למובלעת בחסות האו"ם, שבה הוצבו 85 שוטרים ו־35 אזרחים ישראלים לשמירה ולתחזוקה.[6]

בספרו "זכרונות עבדאללה א-תל" כותב עבדאללה א-תל מפקד הלגיון הערבי בירושלים בימי מלחמת העצמאות: "ב-13.4.48 נקמו הערבים על חללי דיר-יאסין החפים מפשע. התקפת הלוחמים הערבים הצליחה. הם עשו הרג רב בשיירה והעלו באש את מכוניותיה".[2]

חקירת האירוע על ידי הצלב האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום האירוע ביקשה הסוכנות היהודית מהצלב האדום שיתערב במה שהסוכונות ראתה כהפרה חמורה של האמנות ז'נבה על ידי הערבים. בחקירה טענו הערבים שהשיירה הייתה בעלת מאפיינים צבאיים ולכן תקיפתה הייתה לגיטימית. לטענת הערבים לא התאפשר להם להבחין בין לוחמים לאזרחים, משום שכל היהודים, כולל אנשי הצוות הרפואי, נטלו חלק בקרב. היהודים טענו כי יש להם זכות להגן על השיירות הרפואיות שלהם עם חיילים. דה ריינייה חזר על עמדת הצלב האדום, לפיה יחידה רפואית ניידת חייבת להסתובב ללא נשק ותמיד בנפרד מכוחות צבאיים. עמדת הצלב האדום דורשת לבחור בין הגנת השיירה על ידי כוחות חמושים לבין הגנתה באמצעות אמנות ז'נבה ודגל הצלב האדום.[7]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב הע"ח בשכונת מוסררה
שמות ההרוגים בשיירה להר הצופים (4 עמודים)
  • רחוב בשכונת מוסררה בירושלים בשם "רחוב הע"ח" לזכר ההרוגים בשיירה.
  • במקום ההתקפה על השיירה הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים, אנדרטה לזכר 78 הנופלים. האנדרטה נמצאת בשכונת שייח ג'ראח בצומת הרחובות דרך הר הזיתים ושמעון הצדיק. באנדרטה 77 שמות ואלמוני אחד.
  • בבית החולים הדסה הר הצופים יש אנדרטה ואתר זיכרון לחללי שיירת הדסה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 נדב שרגאי, ‏נשארו על ההר, באתר ישראל היום, 6 במאי 2011
  2. ^ 2.0 2.1 עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27
  3. ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 129
  4. ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 130
  5. ^ חתומים על ההסכם: דוד שאלתיאל - המפקד הצבאי של ירושלים, זעים (נורמן) לאש - מפקד הדיוויזיה הראשונה, ז'אן ניווינהויז - יו"ר ועדת ההפוגה של האו"ם.
  6. ^ ידען מעריב תשכ"ד, בית דפוס מעריב, אוגוסט 1963, עמ' 64 ו-65
  7. ^ Jacques de Reynier, "À Jérusalem un drapeau flottait sur la ligne de feu", La Baconnière:', Neuchâte, 1950, עמ' 79