שילוב הלכה ואגדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההלכה והאגדה מהוות לרוב ביטויים לשני סוגים שונים בספרות התלמודית, אך הוגים שונים שואפים ליצור שילוב בין ההלכה לאגדה. השילובים מתבטאים הן בהכנסת האגדה לתוך ההלכה, המתבטא במקרה-קיצון בקביעת הלכה על בסיס אגדה, והן בהתייחסות להלכה דרך משקפיים של אגדה (המדגיש את הרעיון).

פרשנים ופוסקים שונים התנגדו נחרצות לכל שילוב של האגדה בתוך תחומי ההלכה. כך, למשל, התנגד הרב צבי יהודה הכהן קוק לשילוב זה, וקרא לו כלאיים, ואינו סותר למה שכתב אביו - הרב אברהם יצחק הכהן קוק - שתמך בחיבור הלכה ואגדה וקרא לעסוק בשילובם.( לפי השקפתו, חיבור זה נובע ומתבקש משיקולים קבליים של אמונת היחוד, והוא קשור לדרכה הייחודית של תורת ארץ ישראל), כי בדברי אביו מדובר על מגמה עתידית של שילוב אורגני צומח, ולא ערבוב בהול.

הלכה בראי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק משילוב ההלכה והאגדה נגע בכך שחשיבה "אגדית" המדגישה את הרעיון, חדרה לתוך הטקסטים ההלכתיים; כך כאשר הלומד ניגש לטקסט ההלכתי אין הוא שואף לדעת איך להתנהג ואת 'החוק היבש', אלא הוא מנתח את החוק בצורה מחשבתית אגדית. גישה זו מכילה גישות מסוימות מסוגיית טעמי המצוות לא רק לדיון במצווה עצמה, אלא אף לדיון התלמודי ולסברות הראשוניות המועלות. הגישה נהוגה למשל בישיבת מעלות יעקב ובשלוחותיה, ובישיבת אורות שאול. בישיבות אלו מדגישים כי זו גם המטרה המרכזית של הלימוד - להעמיק בהבנת הרעיון האגדי הטמון בסוגיא. זאת בניגוד לגישה השמה את פסיקת ההלכה אליבא דהלכתא כמטרה המרכזית של הלימוד. בסדרת הספרים של הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, במקומות רבים ההלכה מבוארת מתוך הרעיון הרוחני ועל פיו.

וכדברי הרב אברהם ישעיהו קרליץ:[1]

'אלה שלא זכו לאור הגמרא בהלכה המה משוללים גם מאגדה באופייה האמיתית כי בהיותו חסר לב חכמה א"א לו לקנות מושגים שמימים אמתיים גם אינו מסוגל ללמודים ישרים ומה שהזכירו בגמרא בעלי האגדה היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה אבל לא ייתכן להיות ריק מהלכות ולהיות בעל אגדה... כיסוד ההלכה יסוד האגדה אין האגדה הגיון לב האגדה היא חלק התורה שקבלנו דור אחר דור אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים כדתנן באבות'.

האגדה כקובעת הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת האגדות לתוך התחום של הדיון ההלכתי אינה כה פשוטה בתורה שבעל פה; כך כלל בסיסי בתורת הפסיקה במשפט העברי קובע ש-"אין למדין מן האגדות"[2]; כלל זה נוסח בצורות שונות[3], והתקבל על ידי הגאונים[4] והובא על ידי כותבי הכללים במשפט העברי (כגון בספר יד מלאכי). אולם למרות דברים אלו ניתן למצוא מקורות שונים בהן האגדה משמשת כבסיס לקביעת הלכה; כאשר הפוסקים מצטטים אגדות ומתבססים עליהן בקביעת ההלכה. אחד מהפוסקים האחרונים הנודעים בשיטת פסיקה זו היה הרוגאצ'ובר. לעיתים, קביעת הלכה מתוך האגדה - מובאת ללא צידוק כלשהו, ולעיתים מצורף לדיון ההלכתי טיעון כלשהו, כגון הטיעון שהאגדה המובאת אינה אגדה, אלא מעשה ממשי[5]. בעקבות דברים אלו הורחבה הכנסת האגדה לתוך תחומה של ההלכה, וקיימות דעות שכאשר הלימוד מהאגדה אינו עומד בסתירה לחלק ההלכתי ניתן ללמוד ממנו ולסמוך עליו[6] גישות קיצוניות יותר טענו ש-"סברא בלבד יכולים ללמוד מאגדות גם במקום שיש סתירה מחלק ההלכה..".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמונה וביטחון, השמטות, ג כח
  2. ^ על-פי המובא בירושלמי, חגיגה (פרק א הלכה ח, דף ז ע"ב) "רב זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד..".
  3. ^ "אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה" (רס"ג ורב האי גאון, אוצר הגאונים, חגיגה עמוד 65 במילואים).
  4. ^ ראו, ד"ר יהושע הורוביץ, יחס הגאונים לאגדה, מחניים, סיוון תשנ"ד (עמ' 122–129). באתר דעת.
  5. ^ עיין לדוגמה בדבריו של הרב ברוך הלוי אפשטיין בתורה תמימה "ואפשר להביא קצת ראיה שמחויב בזה להכניס עצמו בספק סכנה מאגדה דברכות ל"ג.. ופשוט דלא שייך בזה אין למדין מן האגדות אחרי שזה מעשה שהיה" (ויקרא יט).
  6. ^ אנציקלופדיה תלמודית, אגדה, כרך א, עמ' קלב.